"אטמוספירה מרעילה ומחניקה": מבחירות 1920 ועד בחירות 2019

"בכל התקופה האחרונה זרעו שנאה בין מעמד למעמד. התרגלנו לא לעבוד עבודה משותפת, כי אם להילחם זה בזה ולבקש ניצחון. נעשתה אצלנו אטמוספירה מרעילה ומחניקה. קשה היה לאיש להגיד את אשר בליבו, כי אם הגיד והכתירוהו בשמות בוגד ומלשין".

הדברים הללו לא נאמרו על ציוצים ופוסטים גסים ששוגרו לחלל הדיגיטלי ערב בחירות 2019. הם נשמעו לפני קרוב למאה שנה – 99 שנים ליתר דיוק – באירוע חגיגי לציון ראשית פעילותה של "אספת הנבחרים", המוסד הייצוגי הנבחר הראשון של היישוב בארץ ישראל.

את הדברים אמר מאיר דיזנגוף, "ראש ועד תל אביב" בתוארו באותם ימים. חצי ביקורתו הופנו הן לחרדים, שרבים מהם החרימו את הבחירות לאספת הנבחרים, והן לנציגי השמאל – אנשי מפלגות הפועלים אשר היו לגוש הגדול ביותר במוסד החדש שזה עתה קם. "גם המפלגות שלנו הנלחמות כביכול ברכושנות, אינן אלא פיקציה", טען דיזנגוף. "אני מכיר בחברים מהם, גם מקרב 'אחדות העבודה', שהם שקועים ברכושנות וברדיפה אחרי הון לא פחות ממנו".

וייטנאם: מסע מצולם בארץ כובעי העלים

אודה על האמת: עד לפני חודשיים, כמעט כל מה שידעתי על וייטנאם היה קשור במלחמה. אותה מלחמה שהדיה הגיעו אלינו בשנות הששים ובראשית שנות השבעים של המאה הקודמת כמעט מדי יום בכותרות העיתונים. אחר כך התקבעו בזיכרוננו גם המראות, הקולות והריחות של "אפוקליפסה עכשיו", "צייד הצבאים", "פלטון", "מטאל ג'קט", "בוקר טוב, וייטנאם" וסרטים אחרים (הרשימה המלאה של סרטי מלחמת וייטנאם לסוגיהם – בוויקיפדיה באנגלית – http://bit.ly/2GryWHM).

וכך, כאשר התכוננו לנסיעה לווייטנאם ביקשתי לבקר בראש ובראשונה באתרי המלחמה השונים, ששמותיהם הדהדו שנים רבות בזיכרוני.

בראש חוצות: הנשים של הגבעה הצרפתית

דווקא לא פוליטיקאית

אם זו איננה מודעת פרסום  לזמר או סטנדאפיסט, דיוקנאות של בני אדם המתנוססים בראש חוצות הם בדרך כלל אלה של פוליטיקאים. במיוחד בימים אלה, כאשר המועמדים לבחירות לרשויות המקומיות מחייכים מלוחות המודעות, מגדרות הבתים ולפעמים אפילו מפחי אשפה. מחייכים ומבטיחים. עד 22 באוקטובר, אז ייערכו הבחירות. כרזות הבחירות יקרעו וייעלמו אחרי שנלך לקלפי, ועימן גם ההבטחות.

אבל מסתבר שאפשר גם אחרת. לא צריך רק לראות פוליטיקאים או בדרנים. בואו למשל לגבעה הצרפתית בצפון מזרח ירושלים. השכונה – גבעת שפירא בשמה הרשמי, אבל אף אחד לא קורא לה כך – הוקמה אחרי מלחמת ששת הימים כדי ליצור יחד עם רמת אשכול רצף בין מערב העיר להר הצופים. אבל בניגוד לרמת אשכול, שכמו שכונות רבות אחרות בבירת ישראל מאבדת בהתמדה של צביונה המקורי והופכת לעוד קריה חרדית, הגבעה הצרפתית נותרה חילונית. אנטי תזה למתחולל סביבה. לפחות בינתיים.

הנשים החדשות של הגליל

 כמה פעמים חלפתם בדרך צפונה, לצימר או לכנרת, על פני חץ הדרכים בין צומת גולני לצומת עילבון המצביע על הדרך לכפר בעיינה-נוגידאת? כמו מרבית הכפרים הערביים בגליל, גם בעיינה-נוגידאת, בדרומה של בקעת בית נטופה, הוא מחוץ לתחום למרבית התיירים הישראלים-יהודים העולים צפונה. כשהמדריכים בטיולים מציגים את הנוף מפסגת אחד ההרים, הוא מזכיר את שמות הכפרים הללו. מלמעלה, מרחוק, הם נראית ככתמים בהירים וצפופים בתוככי הירוק חום של הגליל. אבל להיכנס לתוכם? עוד לפני הטראומה של אירועי אוקטובר 2000 מרביתם היו ארץ לא נודעת.

  בשבת האחרונה, בזכות ידידנו אבנר, שבא מאמריקה לחגוג יום הולדת עגול וחשוב דווקא בגליל, ודווקא בסיור יוצא דופן, פנינו בפעם הראשונה אל תוך הכביש היורד לתוככי בעיינה-נוגידאת. זה היה חלק מסע מרתק למחוזות חדשים בתוככי גליל, ובעיקר פגישה עם נשים יוצאות דופן המחוללות שינוי בקהילתן.

בעיינה-נוגידאת, על כ-8,500 תושביו, הוא חיבור של שני ישובים. האחד של חקלאים, "אוכלוסיה פלאחית", כלשון אתר היישוב, ערבים ארצישראלים ותיקים, ומשנהו של בדואים שהגיעו לכאן לפני מאות שנים. עם השנים התאחדו מוניציפאלית וגם אנושית: כבר כמה דורות שיש נישואים רבים בין החקלאים לצאצאי הנוודים.

מהגליל גם להודו. הינדיה סולימאן וחברותיה