ארכיון
דברי ימי צעדת ארבעת הימים
חיילים, גדנ"עים ואפילו ותיקי "דבר". צועדים ב-1961
פעם זה היה אחד הסימנים של הפסח המתקרב. בראשית ניסן יצאו אלפי חיילים ואזרחים למחנות אוהלים בהרי יהודה, כדי להשכים קום, בארבע או בחמש לפנות בוקר, ארבעה בקרים בזה אחר זה, לצעדה לירושלים. זה אחד מאותם אירועים ממלכתיים-עממיים של העשורים הראשונים למדינה. המדינה ארגנה, ההמונים נהרו. ברבבות. כמו מצעד יום העצמאות או חידון התנ"ך. חלק מאותם אירועים שבהם נדחקו לרגע אחד המחלוקות והוויכוחים ונוצרה תחושת יחד, אמיתית או מלאכותית.
ממש עכשיו, ערב פסח, אפשר להיזכר בימי "צעדת ארבעת הימים", שהפיק צה"ל ושיגר אליו את חייליו, צירף אליהם תלמידים וגדנ"עים, תיירים ואוהבי ישראל מחו"ל, וגם נציגי חברות וועדי עובדים. אפילו לאנשי מס הכנסה מחאו כפיים כשצעדו. ואנחנו הילדים חיכינו בירושלים לחוויה, להמולה, לחגיגה, להמוני האנשים.
הצעדה התחילה באמצע שנות החמישים, התקצרה לשלושה ימים אחרי מלחמת ששת הימים, ונקברה – ממש כמו המצעד הצבאי של יום העצמאות – אחרי מלחמת יום הכיפורים. עדיין יש לה שריד בדמות צעדה ברחובות ירושלים. יום אחד. חוויה על קצה המזלג, ססגונית ומרשימה, אבל אי אפשר להשוות אתה לצעדות ההן.
פלייבוי, אשת הנשיא וחיילי צה"ל
ידיעה קטנה הופיעה בעמוד האחרון של "מעריב" ב-19 בדצמבר 1973, בדיוק היום לפני 40 שנה. דווח בה כי רעיית נשיא המדינה, הגברת נינה קציר, בסיועו של שגריר ארצות הברית בישראל, קנת קינטינג, הצליחה להשיג מתנה מיוחדת לחיילי צה"ל, בסדיר ובמילואים: 3,000 עותקים של הירחון האמריקאי "פלייבוי". את הידיעה הביאה כתבת "מעריב" אינגה דויטשקרון.
רכבת אווירית לא רק של טנקים ומטוסים. הידיעה שעוררה את הסערה. מעריב, 19.12.1973
מה באמת חושבים החיילים: בין 1973 ל-2012
לקראת יום הכיפורים פורסמה במוסף הארץ כתבה מרתקת פרי עטו של שי חזקני, שבה הובאו ציטוטים רבים ממכתבי חיילים במהלך המלחמה ב-1973 ומיד אחריה. הכתבה חשפה את הלכי הרוח של חיילים בסדיר ומילואים.
המכתבים נחשפו משום שהם נשמרו ביחידה הצנזורה לדואר חיילים (צד"ח), שתפקידה היה לקרוא ולבדוק שאין החיילים חושפים מידע סודי . על סמך ממצאי צד"כ שוגרו לגורמים שונים במערכת הביטחון דו"חות על הלכי הרוח בקרב חיילים.
מה יכול היה הציבור לדעת אז, ב-1973, דרך אמצעי התקשורת על עמדות החיילים? להמשך קריאה…
אוקטובר 1973: הסיפור שמאחורי הידיעה שנפסלה
לפני שנתיים, ערב יום השנה ה-38 למלחמת יום הכיפורים, פרסמתי כאן את הנוסח המקורי של הידיעה שהעביר בבוקר 5 באוקטובר למערכת מעריב הכתב הצבאי יעקב ארז, ואת סימני עפרונו של הצנזור. אותו עיפרון שמנע מהציבור לקבל מושג על מה שכבר נראה היטב מן הצד הישראלי של תעלת סואץ.
על מה שהתחולל מאחורי הקלעים ב-1973 כתב ארז כמעט שני עשורים אחר כך, בראשית שנות ה-90. הדברים נכללו במאמר שנכלל בחוברת "מאת כתבנו הצבאי" שהוציא תא הכתבים הצבאיים באגודת העיתונאים בסיוע ההוצאה לאור של משרד הביטחון (עורכת: טלי זלינגר).
ארז סיפר כי בסוף ספטמבר, כעשרה ימים לפני פרוץ המלחמה, קיבל ידיעות ראשונות על כך שמשהו בלתי שגרתי מתרחש מעבר לגבול. "באתי אז לרמת הגולן, לברך את אחי בשנה טובה", כתב לימים ארז. אחיו, עודד ארז ז"ל, היה מפקד גדוד השיריון 53 בחטיבה 188 ("ברק"). במלחמה שפרצה כמה ימים אחר כך נפצע עודד קשה. הוא החלים, חזר לשירות, ובינואר 1976 נהרג בתרגיל שיריון בסיני, כאשר טנק פגע בג'יפ שבו היה.
בחזרה ל"סבירות נמוכה"
היה קצת מוזר, אפילו טיפה מצמרר, לקרוא הבוקר (29.8.2013) את הכותרת הראשית ב"הארץ".
הכותרת מתייחסת למידת הסבירות של התקפה סורית על ישראל, כמענה של דמשק לתקיפה צפויה בסוריה של ארצות הברית. אותה תקיפה שבה אמור הנשיא באשר אסאד להענש על השימוש הקטלני שעשו בשבוע שעבר כוחותיו בנשק כימי נגד אזרחים.
מוזר ומצמרר, גם בגלל הניסוח, וגם בשל העיתוי. ממש עכשיו, כאשר אמצעי התקשורת כבר החלו בשידורים לקראת מלאות 40 שנה למלחמת יום הכיפורים. ובחנויות הספרים כבר נערמים ספרים חדשים על אותה מלחמה בשנת 1973, שהיתה ונותרה חוויה מעצבת של דור שלם. להמשך קריאה…
המדריך לבוחר 2013: בין הפחד לתקווה
חזק. נתניהו, גרסת 1999
סוף העולם לא הגיע ב-21 בדצמבר. גם לא ב-22. אבל מסע האימים טרם הסתיים. הוא רק מתחיל. ביום שישי חזה שלום ירושלמי ב"מוספשבת" של מעריב כיצד תראה מתקפת תעמולת הבחירות שישיק הליכוד השבוע. "קמפיין כוחני, כמעט בוטה", כתב ירושלמי, לפי קווי המתאר המשוננים של ארתור פינקלשטיין. זה האיש ששיווק ב-1996 את נתניהו באמצעות "פרס יחלק את ירושלים". הפעם ילך על אויבים אחרים.
"בקמפיין הזה נתניהו עומד לבדו מול סביבה עוינת ומפחידה, איסלאמיסטית וטרוריסטית", כתב ירושלמי. ראש הממשלה יציג את עצמו כיחיד שיכול לעמוד מול לחץ ערבי ובינלאומי. "לא אתפלא אם מתחת לתמונה חמורת סבר של נתניהו ברחובות ייכתב: 'נתניהו חזק – הערבים העצובים. נתניהו חלש – הערבים שמחים'".
עד כאן חזון האימים. האם כך תראה מערכת הבחירות בשבועות שנותרו עד ההליכה לקלפי? אם כן, צריך לומר שנתניהו ואנשיו הם פוליטיקאים ממולחים, המכיר את נפשו של העם. אין כמו סצנת אימים מקפיאת דם כדי לגייס את הציבור. תפחיד אותם, אומר לו ודאי פינקלשטיין.
התבונה היהודית והיוהרה הישראלית
קטע העיתון המובא כאן, מ"מעריב" בדצמבר 1971, הוא עוד אחד מאותם מסמכים שקריאתם מעוררת צמרמורת. הנה, שחור על לבן, עדות נוספת לעוורון שאפיין אותנו בימי האופריה שבין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים.
מעריב, 31.12.1971
בידיעה מימין, דבריו של הוגה הדעות היהודי פרופ' הרברט מרקוזה, שהגיע אז לביקור בישראל. מרקוזה היה בין הפילוסופים שהשפיעו יותר מאחרים על "השמאל החדש", שהתפתח בעיקר במערב אירופה באותן שנים. מרקוזה ו"השמאל החדש" לא היססו למתוח ביקורת על ישראל שאחרי 1967.
הכותרת "אני מוכן לחתום שישראל היא המכשול העיקרי לשלום" כוללת מסר מדויק: היה יותר משמץ של סיכוי שהמצרים היו מוכנים להסדר שבמסגרתו תיסוג ישראל מסיני אל הגבול הבינלאומי. "ישראל היא הצד החזק ויכולה להרשות לעצמה ויתורים", הטיב מרקוזה לתאר את המציאות. אבל ירושלים הפנתה את גבה.
מרקוזה התקשה להבין את המנטליות הישראלית, במיוחד לאחר הניצחון ב-1967. היו אלה השנים שבהן אמר דיין "אנחנו מחכים לטלפון מן הערבים", ואחר כך קבע כי "מוטב שארם א-שייח' בלי שלום – מאשר שלום בלי שארם א-שייח'".
אלה גם היו השנים ימים שבהם טרפדה ראש הממשלה גולדה מאיר את נסיעתו של נשיא הקונגרס היהודי העולמי נחום גולדמן לשיחות בקהיר. מהלך זה של גולדה הוליד באפריל 1970 את "מכתב השמיניסטים", ביטוי כמעט ראשון מסוגו של אי הנחת בקרב גורמים בישראל מהקו הקשוח של גולדה מאיר.
ביטוי ראשון של אי נחת מקשיחות ממשלת גולדה. "מכתב השמיניסטים". מעריב, 28.4.1970
בסוף 1971 העביר מרקוזה מסר חד וברור, של מי שהתבונן מהצד במציאות המזרח תיכונית.
עכשיו הביטו בידיעה השניה, משמאל. עוד ביטוי של יוהרה ישראלית. האם שכח אלון שכשנתיים קודם לכן, הסתבך באופן מביך באמירת רהב אחרת? אז בינואר 1970 הכריז מעל דוכן הכנסת כי "מטוסי חיל האוויר של האויב לא יזכו לחצות את קו הרקיע שלנו ולאיים בפצצותיהם על ריכוזי אוכלוסין".
לא חלפו אלא ימים ספורים, ובום על-קולי העיר את תושבי חיפה משנת הצהריים שלהם, סמוך לארבע אחרי הצהריים. היה זה מטוס "מיג 21" רוסי, שחדר לקו הרקיע הישראלי, והצליח לשוב בשלום לבסיסו.
הבום הרעיד לא רק את השמשות בחיפה, אלא גם את יוקרת חיל האוויר הישראלי ומערכות ההגנה האווירית. ישראל הגיבה, כבר באותו ערב, בסדרת בומים על קוליים של מטוסי חיל האוויר מעל דמשק, חומס, חאלב, חאמה ולטקיה.
אלון, כמו עמיתיו לממשלה, היה עדיין מסוחרר מהניצחון ב-1967. כולם בצמרת היו באותה תחושה: הערבים לא יעזו לתקוף, ואם ישתטו לעשות זאת צפויה המלחמה להיראות כמו היום השביעי של מלחמת ששת הימים. עוד זבנג וגמרנו.
הדברים של מרקוזה ואלון נאמרו בדצמבר 1971.
השעון כבר תקתק לקראת אוקטובר 1973.
