עם חיים גורי בבאב אל וואד: המאבק של לוחמי תש"ח

לא ברור מדוע צריכים בימים אלה פלמחניקים בני 90 פלוס לנהל מאבק על שער הגיא, על החאן הישן של באב אל ואד.
הדרישה שלהם הגיונית, צודקת, פשוטה, כמעט מובנת מאליה.
היש מקום ראוי יותר משער הגיא להנצחת לוחמי חטיבת הראל של הפלמ"ח, ויתר הלוחמים, מיחידות נוספות, שהיו שותפים לקרבות ב-1948 לפריצת הדרך לירושלים?

זה המקום ממנה החלה להתפתל במעלה ההר הדרך אל העיר הנצורה. בקילומטרים הבאים נעו בתש"ח באיטיות שיירות אל ירושלים וממנה בימי המצור. שם נתקלו במחסומים ועלו על מארבים, ספגו אש והשיבו אש, בעודם חותרים להגיע לירושלים כשהם מובילים חיילים ואזרחים, נושאים משלוחים של מזון ותרופות. מעל הכביש צר, על הרכסים השולטים, בואכה הקסטל ופיתולי שבע האחיות, התחוללו קרבות קשים. את תיעוד חווית הנסיעה בשיירה בתש"ח, מעטו של רב מירושלים, ואת הדרך שבה תפקדו הלוחמים הצעירים שאבטחו את המסע, הבאנו כאן לפני כשנתיים.

מודעות פרסומת

תש"ח: הטק טק המחוצף של כדורי האויב על האוטובוס לירושלים

"הקרב על הדרכים" היה מרכיב משמעותי במלחמת השחרור. חלק ניכר מהמאמץ הצבאי הופנה לאבטחת התנועה אל ישובים מבודדים, שללא הזרמת כוחות, מזון ואמצעים נוספים, היו עלולים ליפול. הבולט בכל אלה היה המאבק על הדרך מהשפלה לירושלים הנצורה. שלדי המשוריינים, המוצבים לצד כביש מס' 1, הם רק תזכורת אחת למאמץ הגדול שנעשה, תחילה על ידי ההגנה ואחר כך על ידי צה"ל, להגיע אל העיר.

כיצד חשו אזרחים שנסעו בשיירות שנעו בנתיבים המפותלים בהרי ירושלים, נתונות לאש מצד ערבים בבאד אל וואד (שער הגיא), באזור הקסטל ובחלקים נוספים של הדרך? למי שמבקשים לקבל מענה לכך, וגם להבין כיצד תארו בני התקופה את חווית השיירות, הנה לפנינו עדות כתובה מאותם ימים. הדברים הם פרי עטו של תושב ירושלים, הרב ד"ר טוביה גוטמן. לאחר מלחמת השחרור פרסום גוטמן ספרון המתעד את חוויות היום יום בעיר הנצורה והמופגזת. כיהודי מאמין ייחס גוטמן חלק מן הניצחון לקדוש ברוך שהוא, אך לא שכח את תרומתם של בני אנוש, אזרחים ולוחמים. הנה חלק מהפרק המתאר את המסע לירושלים, לאחר שהות קצרה בתל אביב. באותם ימים, בינואר ופברואר 1948, עדיין הופעלה תחבורה ציבורית בין תל אביב לירושלים, בין היתר באוטובוסים משוריינים, שהותקפו לעתים קרובות בירי ובהטלת רימוני יד לאורך הדרך.