"רק צעקה תגיע": כרזות בחירות של חרות

צעקת הימין. אלבום הכרזות

הלהט של מערכות בחירות איננו מתבטא רק באספות בחירות ובכינוסים מפלגתיים. הציבור נחשף אליו גם באמצעות מודעות וכרזות, שבאמצעותן מבקשת כל מפלגה להפגין נוכחות במרחב הציבורי. הכרזות מתאפיינות בדרך כלל בטקסטים נחרצים ובגרפיקה בולטת לעין. הן מיועדות להעביר שני סוגי מסרים: להלל את יכולותיה ומדיניותה של המפלגה המפרסמת את הכרוז – ולתקוף את יריביה.

הצצה אל כרזות בחירות משנים עברו מעניק האלבום "רק צעקה תגיע" שראה אור לאחרונה בהוצאת מכון ז'בוטינסקי. באלבום מובא לקט מתוך אלפי כרזות השמורות בארכיון המכון, השוכן במצודת זאב ברחוב המלך ג'ורג' בת-אביב. חלקן משנות המאבק לעצמאות – ואחרות מהשנים שלאחר הקמת המדינה.

שלום רוזנפלד – עיתונאי מדור אחר

ההזמנה לאירוע לרגל הפקדת הארכיון בספריה הלאומית

שלום רוזנפלד (2008-1914):

דברים באירוע לרגל הפקדת ארכיונו

בספריה הלאומית בירושלים

בשנת 1966, כשמלאו ל"מעריב" 18 שנה, ערכה מערכת העיתון רב-שיח שעסק בין היתר ב"חיוב והשלילה בעיתוני ישראל". מסביב לשולחן הצטופפו בכירי "מעריב", שאז היה בשיא כוחו כעיתון הנפוץ ביותר במדינה. ולצדם גם גולדה מאיר, יגאל ידין, זאב שרף ושמואל תמיר.

שלום רוזנפלד דיבר באותו דיון על שני מונחים שמצא ברישומים שהותיר ד"ר עזריאל קרליבך – "המצפון הציוני" ו"המצפון העיתונאי". שלום בחר בשני "המצפונים" הללו כדי להציג את התלבטותו של העיתונאי הישראלי באותן שנים. "לעתים קרובות אנו נקלעים לקונפליקטים בין המצפון הציוני והמצפון העיתונאי", אמר. הוא הוסיף שבכל הקשור לענייני ביטחון, ברוב המקרים צריך המצפון הציוני לגבור על המצפון העיתונאי.

"הצרה היא שרוצים שנכניע את מצפוננו העיתונאי לעתים קרובות מדי", קבע רוזנפלד. "ומעל הבמה הגבוהה של אנשי השלטון נראים לעתים כל מיני ענייני כ"מכריעים" או כ"הרי גורל", ורוצים שגם אנו נהיה שותפים להרגשה זו, גם אם אנחנו חולקים עליה. במקרה כזה אני אומר: 'סטופ'. תפקידו של העיתונאי אינו כזה. יש לו זווית ראיה משלו (במקרה של שלום רוזנפלד זו היתה "זווית חדה", כשם אחד מספריו). יש גבול מסוים להכנעת המצפון העיתונאי. מעבר לגבול זה חייב העיתונאי להיכנע אך ורק למצפונו העיתונאי, כי זוהי הפונקציה המיוחדת שלו בחברה".