ארכיון

Posts Tagged ‘דוד בן-גוריון’

קרב ההנצחה הראשון של לוחמי הראל

17 באפריל 2017 2 תגובות

בול אנדרטת כביש הגבורה

כבר היו דברים מעולם: המאבק הנוכחי על אתר ההנצחה בשער הגיא איננו הראשון שמנהלים לוחמי חטיבת הפלמ"ח הראל על הנצחת לחימתם במלחמת השחרור בדרך לירושלים. בשנים האחרונות מתמקד המאבק במאמץ להבטיח כי החאן בשער הגיא יהיה למרכז מורשת מלווי השיירות בתש"ח (לוחמי הראל ויחידות אחרות שלחמו אז) ולא יוקדש להנצחת זכרו של רחבעם זאבי ז"ל. אבל עוד לפני 68 שנה הם יצאו למערכה הראשונה בקרב על ההנצחה.

מאבק זה התנהל בדצמבר 1948, עוד בעיצומה של מלחמת העצמאות, חודשים אחדים לפני שנחתם – באפריל 1949 – הסכם שביתת הנשק עם ירדן, ובשעה שבחזית הדרום התנהלו קרבות עזים.  במוקד המחלוקת עמד שמו של הכביש החדש שנסלל מהשפלה לירושלים, לאחר חודשים שבהם התנהלה התנועה בעיקר ב"דרך בורמה" המאולתרת (ראו מאמרו של יהודה זיו "דרך בורמה"). דרך החתחתים, שאותרה במהלך הקרבות, אפשרה  העברת תחמושת, מזון וחיילים, תחילה בג'יפים ואחר כך במשאיות, אך לא התאימה לנסיעה בכלי רכב רגילים. הירדנים שלטו על הדרך הישנה לירושלים באזור לטרון, והיה צורך בתוואי עוקף. הכביש החדש נסלל במהירות: העבודות עליו החלו בספטמבר 1948 וכבר בראשית דצמבר הוא נחנך בטקס חגיגי.

בצד ההתלהבות מחנוכת הדרך החדשה לירושלים פרצה גם מחלוקת עזה לגבי שמו של הכביש. בחלק מן הפרסומים המוקדמים לקראת חנוכת הכביש צוין כי הדרך החדשה תקרא "כביש הראל", על שמה של חטיבת הפלמ"ח שמילאה תפקיד מרכזי בקרבות על הדרך לירושלים. אלא שבסופו של דבר נקראה הדרך "כביש הגבורה". להמשך קריאה…

ברווזי המים של 1 באפריל

1 באפריל 2016 כתיבת תגובה

שני הקצינים"בערב התפוצצה פצצה", כתב ביומנו ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון ב-1 באפריל 1959, לאחר ששמע בביתו, יחד עם אזרחי ישראל, הודעה דרמטית בקול ישראל.
"הזמנה אווילית בתשע שפות כהקדמה לשידור קצר על התייצבות שלוש יחידות קטנות. נדהמתי ולא ידעתי נפשי. ניסיתי להתקשר עם חיים [לסקוב, הרמטכ"ל] שידעתיו נמצא בהיכל התרבות, אך לא יכולתי לקבל אותו. בא חבד [אלוף משנה חיים בן-דוד, המזכיר הצבאי] והסביר שנפלה איזו טעות. אחר כך בא גם חיים – אבל היה נבוך. כנראה לא ידע אף הוא על השידור הזה".

אכן היתה זו פצצה: אירוע שחולל באותם ימים סערה בציבור, בצבא ובפוליטיקה. ועדת החקירה שהוקמה למחרת השידור כתבה בלשון זהירה ומאופקת  כי לאחר שידור ההודעה ברדיו "נשתררה ציפיה מתוחה בקרב קהל המאזינים, ולאחר שידור הקריאה, שנתארך לרגל תרגומיו המרובים עד כדי שמונה דקות, היה הקהל במבוכה ונתעוררו פירושים מטעים בחוץ לארץ".

להמשך קריאה…

מסמך: הבולשיט המופרז בחיל הים, 1951

2 בינואר 2016 5 תגובות

סערה בים קתדרה 1.2016המכתב הבא, המובא כאן במלואו, נכתב על ידי הסופר, המחזאי והעיתונאי יהושע בר-יוסף בקיץ 1951. ימים אחדים קודם לכן שב בר-יוסף ארצה, לאחר שהשתתף ככתב השבועון "במחנה" ב"מבצע קולומבוס", מסע ימי ארוך של שתי ספינות חיל הים לארצות הברית ובחזרה.
במהלך ההפלגה נחשף ליחסם ההקשה של הקצינים למלחים, כחלק ממה שהגדיר "הבולשיט הריק, ששורשיו במשטר מושחת של ימי הביניים" ובהעתקת הגינונים הטקסיים של הצי הבריטי. עם שובו נפגש עם ראש הממשלה דוד בן-גוריון וסיפר לו על חוויותיו הקשות.
על הפגישה הזו כתב ב"ג ביומנו: "הסופר בר-יוסף, שליווה שתי ספינות מלחמה ככתב צבאי לאמריקא מתאונן שהמשמעת בצי הפכה לדיקטטורה ולהתעללות. המלחים הם משרתי הקצינים. אסור לקצין לדבר עם חייל, והוא הדין סמל". בן-גוריון לא הופתע: טענות דומות שמע בעת ביקורו בארצות הברית, שנערך במקביל למשט חיל הים. "בהיותי בבוסטון התאוננו לפני קשה על המפקד [שלמה אראל] והייתה גם נטייה מצד ויויאן [חיים הרצוג, נספח צה"ל בארצות הברית] להחזירו ארצה ולבקש מפקד אחר. ואין ספק שבהתרשמות של בר-יוסף יש הרבה מהאמת. משמעת חייבים להשליט, אבל לא משטר של קסטה ויוהרא [כך במקור] קיצונית".

ב"ג ביקש מבר-יוסף להגיש לו את רשמיו בכתב, ואלה מובאים כאן (מתוך ארכיונו של בר-יוסף, השמור במכון "גנזים", ארכיון אגודת הסופרים בישראל). כתבותיו של בר-יוסף על המסע, שפרסמו ב"במחנה", לא כללו כל איזכור לדברים הקשים המובאים במכתב.
אולם בר-יוסף כתב זמן קצר אחר כך מחזה בשם "סערה בים" שנועד להצגה בתיאטרון הקאמרי, שבו מתוארת האווירה הקשה על סיפון ספינת חיל הים, בדומה למה שתואר במכתב לבן-גוריון. המחזה מעולם לא הועלה על הבמה: המועצה לביקורת מחזות וסרטים העבירה את המחזה לעיון הרמטכ"ל רב אלוף יגאל ידין, וזה הנחה את המועצה לאסור את העלאת המחזה. הנימוק לפסילה, הרשום בתיקי המועצה, היה שהעלאת המחזה עלולה להוות "חבלה במאמץ המלחמתי של המדינה".

בר-יוסף לא הרים ידיים. הוא העתיק את עלילת המחזה מישראל לניקרגואה. אך גם הגרסה החדשה, שבה שם המחזה שונה מ"סערה בים" ל"רודריגו פרננדז" לא אושרה להצגה. פרשת המחזה מתועדת בהרחבה במאמרי "בין שר האמנות לשר הצבא: התמזגות מנגנוני הצנזורה לפסילת המחזה 'סערה בים", שפורסם בימים אלה בכתב העת "קתדרה" (בהוצאת יד בן-צבי), גיליון 158, טבת תשע"ו.

הטקסט המלא של המכתב מביא תיאור קשה וביקורתי של הנעשה בצה"ל, של מציאות שבאותם ימים הוסתרה מידיעת הציבור הרחב. הן מערכת הביטחון והן מרבית העיתונאים סברו כי פרסומים כאלה יפגעו בתדמיתו של הצבא. הסיקור היה אוהד, לא ביקורתי. הוא יצר גלוריפיקציה של הצבא, מפקדיו וחייליו. רק ב-1973, אחרי רעידת האדמה של מלחמת יום הכיפורים ערכו עורכי העיתונים והכתבים הצבאיים חשבון נפש נוקב. נכשלנו כאשר ניצבנו בדרך כלל בצייתנות, בדום מתוח, בכל הקשור לנושאי הביטחון, הודו אנשי התקשורת. שכחנו  כי תפקידה החברתי של של התקשורת הוא סיקור ביקורתי, גם ואולי דווקא, בנושא קריטי כמו דרך תפקודו של הצבא.
להלן נוסח המכתב:
להמשך קריאה…

"בן גוריון נגד עבדול נאצר" – בטלוויזיה ובבתי הקולנוע

28 בנובמבר 2015 כתיבת תגובה

אד מורו טייםבראשית שנת 1956 נחתה בישראל אישיות אמריקאית בכירה, שנוכחותה בארץ עוררה עניין רב וזכתה לסיקור במרבית העיתונים. לא היה זה שליח מדיני בכיר אלא שדר הטלוויזיה אד מורו, איש רשת השידור CBS, שהתפרסם בזכות שידוריו במלחמת העולם השניה ואחר כך במאבקו על המרקע נגד "צייד הקומוניסטים" הסנטור ג'ו מקארתי. מורו הגיע ארצה עם צוות הפקה גדול כדי להכין פרק בתוכניתו היוקרתית See It Now על ישראל ובעיקר על רוחות המלחמה שהחלו מנשבות באותה עת בינה לבין מצרים. הוא סייר בין היתר לאורך קו הגבול שחצה את ירושלים, בנחל עוז ובעין גב, תיעד את הגעתם של עולים מצפון אפריקה, וראיין אישים רבים. הבולט שבהם היה ראש הממשלה דוד בן-גוריון, עימו ישב לראיון ממושך בשדה בוקר.

דו קרב על המרקע: ידיעה במעריב לאחר שידור תוכניתו של מורו במרץ 1956.

דו קרב על המרקע: ידיעה במעריב לאחר שידור תוכניתו של מורו במרץ 1956.

להמשך קריאה…

העיתונאי המצרי שאיכזב את מארחיו

25 באוקטובר 2015 3 תגובות
מעריב, 21.5.56

מעריב, 21.5.56

באפריל 1956, בעיצומם של ימים מתוחים במזרח התיכון. נחת בנמל התעופה לוד אורח יוצא דופן:  העיתונאי המצרי איברהים עיזאת, כתב השבועון "רוז אל יוסוף". ביקורו בארץ התבשל שבועות אחדים קודם לכן ביוזמת כתב ה"ניו יורק טיימס" בלונדון, שהמליץ לדיפלומט הישראלי גרשון אבנר להעניק לעיזאת אשרת כניסה לישראל. אבנר העביר את ההמלצה ארצה, ובצמרת הממשלה הוחלט להיענות להצעה, והתיר את הגעתו של העיתונאי ממדינת האויב.

עם נחיתתו זכה האורח לטיפול אח"מים. מחדרו במלון "דן" בתל-אביב יצא מדי יום, מלווה בנהג ובשומר ראש, לפגישות עם אישים בכירים בהם שר החוץ משה שרת, גולדה מאיר ורב אלוף במילואים יגאל ידין. את השבת עשה אצל  ראש עיריית חיפה אבא חושי. בסיורים ברחבי הארץ הוצג לכמה ממרואייניו כעיתונאי הברזילאי ג'ורג' איברהים חביב, אבל האישים הבכירים עמם נפגש ידעו היטב כי בן שיחם בא מקהיר, הבירה שממנה ניהל באותן שנים הנשיא גמאל עבדול נאצר מאבק אלים נגד ישראל.

להמשך קריאה…

נמרוד אשל ושביתת הימאים

19 בספטמבר 2015 5 תגובות

מודעה על המשמר 26.11.1951"הוא גבר חסון ומרשים בהופעתו. זרועותיו איתנות ועורו ספוג שיזפון ורוחות ים. אל קומתו הרמה וכתפיו הרחבות מתלווה תדיר חיוך של התרצות. תקיפותו וביטחונו העצמי משולבים בהרבה טוב לב, סובלנות וחוש הומור. הוא טיפוס פוטוגני ביותר של מנהיג, העשוי לסחוף אחריו מעריצים רבים", כך, בלשונו הציורית של העיתונאי מנחם תלמי, תואר ב"מעריב" ביוני 1968 רב חובל נמרוד אשל ז"ל, אשר נפטר לפני ימים אחדים בגיל 90.

שמו של אשל חזר באותה שנה לעמודי העיתונים, כאשר נשלח בבהילות לגרמניה, כדי להתמודד עם מרד מלחים על סיפונה של אניית הקרור הישראלית "אבוקדו-קור". הוא כיהן באותה תקופה כמפקח על הימאים באגף ספנות ונמלים במשרד התחבורה. אבל העיתונאים לא החמיצו את צירוף המקרים: מי שעמד בראש שביתת הימאים שהסעירה את מדינת ישראל בשנת 1951, נשלח עתה להתמודד עם "מרד ימאים".

ההחלטה לשגר אותו לגרמניה היתה "נבונה ביותר", כתב תלמי, שכן הוא ידע לשוחח עם המלחים בשפתם ולפנות אל "הגיונם הימאי". ואכן, למרות הציפיות לעימות אלים, ואולי גם לצורך המביך בהסתייעות במשטרת גרמניה כדי להוריד את קומץ המורדים מסיפון האנייה, נדרשו רק שש שעות של משא ומתן כדי לסיים את המשבר.

"ב-1951, בהיותו בן 25, היה שמו נישא על שפתיים רבות. דמותו איתנת המראה וכוחו לשלהב היו לאחד מסמליו של מרד הימאים הגדול, אשר הטביע את חותמו על הספנות הישראלית במשך שנים רבות", כתב תלמי.

להמשך קריאה…

"רק צעקה תגיע": כרזות בחירות של חרות

25 בינואר 2015 כתיבת תגובה
צעקת הימין. אלבום הכרזות

צעקת הימין. אלבום הכרזות

הלהט של מערכות בחירות איננו מתבטא רק באספות בחירות ובכינוסים מפלגתיים. הציבור נחשף אליו גם באמצעות מודעות וכרזות, שבאמצעותן מבקשת כל מפלגה להפגין נוכחות במרחב הציבורי. הכרזות מתאפיינות בדרך כלל בטקסטים נחרצים ובגרפיקה בולטת לעין. הן מיועדות להעביר שני סוגי מסרים: להלל את יכולותיה ומדיניותה של המפלגה המפרסמת את הכרוז – ולתקוף את יריביה.

הצצה אל כרזות בחירות משנים עברו מעניק האלבום "רק צעקה תגיע" שראה אור לאחרונה בהוצאת מכון ז'בוטינסקי. באלבום מובא לקט מתוך אלפי כרזות השמורות בארכיון המכון, השוכן במצודת זאב ברחוב המלך ג'ורג' בת-אביב. חלקן משנות המאבק לעצמאות – ואחרות מהשנים שלאחר הקמת המדינה.

להמשך קריאה…

המולטי יקום של אלי אשד

לכאן קל להיכנס אבל קשה מאוד לצאת .

מכון גנזים ע"ש אשר ברש

הבלוג של ארכיון "גנזים" של אגודת הסופרים העבריים, בעריכת יצחק בר יוסף

A Photographers diary of the Universe

I am a cell biologist, photographer, cyclist and hiker living in Jerusalem, Israel. In this blog I will describe and mainly depict past, current and future journeys to remote, and less remote corners of our beautiful home planet.

"נתונאות"

האתר הישראלי ל-DATA JOURNALISM

ספי הנדלר

על אמנות ולא רק. מהרנסנס ועד היום

משה הרפז

המתבונן: ככל שתרבו להתבונן כך תראו יותר!

עיתונאים

בלוג על מעמד העיתונאי בישראל

The WordPress.com Blog

The latest news on WordPress.com and the WordPress community.