ירושלים, ערב שבועות: 13 תמונות ועוד אחת

ביקור קצר בירושלים, בערב החג, אחרי העדרות של כמה חודשי סגר, הגבלות, זום וקורונה.
13 תמונות רגע של העיר. ועוד אחת. מרוממה ועד נחלת שבעה, ומה שביניהן.

תמונה ראשונה: מחנה יהודה. קורונה

בכניסה לשוק, כמו בקניונים, בודקים את החום. אבל מרגע שנכנסים אל בין הדוכנים, הכל כרגיל. צפוף. דובדבנים ב-40 שקל לקילו. מציאה.

גיברלטר: הצוק, הקופים והגאווה הלאומית

רמזור אדום ומחסום עוצרים את התנועה בכניסה מספרד לגיברלטר. תור המכוניות הולך ומתארך, וגם הולכי הרגל ממתינים בסבלנות. לפתע חוצה את הכביש במהירות מטוס נוסעים של חברת איזיג'ט ומתרומם ברעם מנועים מעל הים התיכון. מיד אחר כך מתחדשת התנועה בכביש, עד הנחיתה או ההמראה הבאה. המסלול קצר, נושק למים בשני קצותיו. מהקצה האחד של לשון היבשה אל הקצה השני,  שם נמשך משטח האספלט למטוסים על רצועת אדמה הפולשת אל הים.

לא רק מסלול ההמראה בגיברלטר דחוק בתוך המירקם העירוני הצפוף. כך כמעט הכול בטריטוריה הבריטית גיברלטר: הכבישים, הסמטאות, המדרכות, הבתים. פרט כמובן לצוק הסלע המתרומם מן הים, בוהק בלובנו מול המים התכולים שבהם נפגש הים התיכון עם האוקיינוס האטלנטי. שטחה הכולל של גיברלטר כשישה קילומטרים רבועים, עליהם חיים כ-34 אלף איש.

אחרי חצי מאה: ביקור מצולם ב"קיץ של אהבה"

"שזרי פרח בשערך"

אפשר בהחלט להבין מדוע לא כולנו זוכרים את הקיץ של 1967 כ"קיץ של אהבה". חלקנו עוד טרם באו אז לעולם, ומי שכבר היו כאן הוטרדו מעניינים אחרים, בוערים הרבה יותר.

במאי באותה שנה החלה אצלנו "תקופת ההמתנה" מורטת העצבים.  הצבא המצרי חצה את תעלת סואץ והתפרש בסיני. הנשיא נאצר סגר את מיצרי טיראן למעבר ספינות ישראליות לאילת וממנה. אחר כך גירש את כוח האו"ם שאמור היה לשמור על גבול רצועת עזה. מטוסים מצרים חגו מעל הנגב לטיסות צילום ואף התקרבו לדימונה. ב-5 ביוני פרצה מלחמת ששת הימים, וכשזו תמה היינו עסוקים במציאות החדשה של שליטה צבאית מגדות הירדן ופסגת החרמון ועד תעלת סואץ. ורצנו לבקר בכותל המערבי ובשטחים.

כשחגגנו את הניצחון, ממש ביוני ההוא, פרצה בארצות הברית חגיגה אחרת: "קיץ של אהבה".
בחודש שעבר, באיחור של 51 שנה, ביקרנו במוקד אירועי אותו קיץ – בשכונת הייט-אשבורי בסאן פרנציסקו.

מונטריאול: אמנות רחוב והיסטוריה יהודית

ציורי הקירות בחוצות הערים היו כבר מזמן לחלק בלתי נפרד מהנוף האורבני ברחבי העולם, מניו-יורק דרך ברלין וברצלונה ועד תל-אביב. כבר עסקנו כאן פעם בשאלה אם מדובר בוונדליזם לאורך נתיבי תחבורה ובשכונות מוזנחות או באמנות. בעשורים האחרונות גוברת ההכרה שאכן לפחות חלק מציורי הקירות ראויים להיחשב כאמנות. ואם כך, בהחלט יש מקום לתצוגות מאורגנות, בדמות תערוכות באוויר הפתוח, במקום שבו נמצאות היצירות.

רוח מקסיקאית. קיר מצויר בלב מונטריאול. צילומי המוראלים: רפי מן

להכנות לאירוע כזה נקלענו ממש במקרה בשיטוט ברחובות מונטריאול בקנדה לפני שבועות אחדים. מה שנגלה לפתע לעינינו לא היו מריחות גרפיטי גסות, אלא ציורי קירות של ממש, מוראלים (Murals). שלא כמו במסורת האמנותית העתיקה שבה מוראלים עיטרו בדרך כלל קירות פנימיים בכנסיות ובארמונות, כאן מדובר על ציורים בחלל פתוח, על בניינים בליבה של העיר. אחרי שראינו עוד ועוד ציורי קיר מרהיבים התברר כי הגענו לעיר ימים ספורים לפני פתיחת פסטיבל המוראלים, המתקיים זו השנה השלישית בשדרת סנט לורן בעיר הגדולה בחבל קוויבק.

טקסט, גרפיקה וגאוגרפיה: על שלטים ודובים

וקודם כל – הדובים. 

אינך יכול לטייל ביערות הגשם הערפיליים הנושקים לאוקיאנוס השקט באי ונקובר, וכמובן גם לא בהרי הרוקיס הקנדיים, מבלי לקרוא על דובים, לחשוב על דובים, לשמוע על דובים.

היסטוריה מצויירת בחוצות העיירה

מסע גרפי אל העבר. קולאז' של מבנים ואירועים מן ההיסטוריה של העיירה ברחוב הראשי החוצה את היישוב

 מה עושים תושבי עיירה קטנה בקנדה, כמה אלפים בודדים בלבד, כאשר מקורות הפרנסה של היישוב הולכים ומדלדלים? אפשר להתחיל ארוז ולחפש פרנסה במקום אחר, אבל בשמאנוס (Chemainus) ישוב קטן בין ההרים לים, בחופו המזרחי של האי ונקובר, במדינת בריטיש קולומביה, בחרו לחפש כיוון חדש. חיפשו ומצאו: הם החליטו להעניק לעיר נופך יחודי, שיאפשר לה למשוך אורחים, ולהנות מן הזרם הבלתי פוסק של  תיירים המגיעים לאי השוכן על שפת האוקיאנוס השקט.

"שלום", החלום וטביעתו

"'שלום' – בעלת השם הסמלי –  תהיה אניית הדגל של המדינה!", התמוגג ביולי 1962 כתב מעריב, "כשתפליג בים הגדול, מבטיחה 'שלום' להיות כליל שלמות". 1,071 נוסעים יפליגו בה בפאר ובבטחה מחיפה לניו-יורק וחזרה. תאים דה-לוקס, מחלקה ראשונה ומחלקת תיירים, שלוש בריכות שחיה, מגרש טניס, תאטרון ל-400 צופים ויצירות אמנות מקוריות. "שלום" נועדה להזניק את חברת "צים" ואת ישראל לצמרת מפעילי הספינות בקו הטרנס-אטלנטי.

זה היה פרויקט של גאווה ישראלית. כל פרט חדש דווח בהתלהבות. "מעריב" פרסם כי הנשיא יצחק בן-צבי היה מאוכזב: הוא המליץ שתיקרא "המלך שלמה", אבל "צים" רצתה "שלום".

שלום לא היה שם. האנייה עוד טרם יצאה מהמספנה וכבר הזהיר "דבר" כצופה בלב ים: "סערה מתקרבת לאנייה שלום".  

קווים לדמותה של הקשת האיטלקית

נאמר מיד: הרבה מלל לא יהיה כאן.  זוהי רשומה מצולמת.  עשינו כ-2,400 קילומטרים בדרומה של איטליה, וכמעט כמספר הזה לחיצות על הדק המצלמה, Canon Powershot N.  נתיב המסע החל מרומא בואכה נאפולי, הרקלנאום, חצי האי סורנטו, כולל העיירות הקסומות סורנטו, פוזיטנו, אמאלפי, ראבלו. אחר כך חצינו מזרחה לחבל פוליה, אל עיר בתי המערות מאטרה, לעיר הברוק לצ'ה. ירדנו אל קצהו של העקב, ביקרנו בברינדיזי, בבארי ובטרוני, ובעוד עיירות צבעוניות בחבל ארץ זה.

במקום להכביר מילים, הנה בעיקר תצלומים. קומץ מן התמונות. המכנה המשותף: קשתות. כאלה המשמשות רקע, או שניתן להציץ דרכן אל חצרות ורחובות. וגם הקשתות הרכות של הווספה האיטלקית ושל הפיאט הקטנה, שני כלי רכב שמתאימים לא רק לכבישים העמוסים של הערים חנוקות הרכב, אלא גם לסימטאות הצרות ולמבוכים המתפתלים בעיירות ובכפרים.