ארכיון
הגעוואלד של מאה שערים נגד הדמוקרטיה
ככל שמתקרבות הבחירות לכנסת ה-22, באותו סיבוב הצבעה המכונה "בחירות 2019 – מועד ב'", כך גובר המאמץ של כל המפלגות לגייס כל קול, להוציא מן הבית כל מצביע. אבל לפחות בקטע מגזרי אחד מתנהלת גם מערכה הפוכה: קריאה בראש חוצות שלא ללכת לבחירות. להחרים את "חגיגת הדמוקרטיה" שאמורה לקבוע, ב-17 בספטמבר, מי ינהלו את ענייניה של המדינה ומה יהיו פניה.
בסיור קצר במאה שערים ובשכונות החרדיות הסמוכות אליה, פחות משבוע בטרם הבחירות, נחשף המבקר למאבק פוליטי בין שלושה מחנות. האחד – מחנה תומכי יהדות התורה, המפלגה החרדית האשכנזית (שסימנה בקלפי ג). השני – ש"ס, המפלגה החרדית הספרדית. ולצדם המחנה שלישי, הזועק מן הקירות. זה של "העדה החרדית" וגם "הפלג הירושלמי", שני זרמים המבקשים לעשות הכול כדי להרחיק את תומכיו מן הקלפיות.
מסע בארץ הפשקוולים, מרץ 2015
ושוב ביקור במרחב הססגוני, הגועש והמרתק, של שכונות גאולה, זכרון משה ומאה שערים. וגם הפעם העדשות מופנות בעיקר אל השיח הצעקני המתנהל מעל קירות האבן של השכונות החרדיות הללו. הנה עדכון קצר על הנושאים שמחרידים בשבועות הללו את הציבור החרדי, מבעד לפשקווילים.
הנושא הראשון במעלה, לפחות על פי נפח השיח הפשקוולי, הוא המשך המאבק נגד הנסיונות לגייס חרדים לצה"ל. נכון, הכנסת אישרה אמנם בנובמבר האחרון את תיקון מס' 21 לחוק שרות הביטחון, שבמסגרתו בוטלו או נדחו חלק מהסעיפים שעסקו בגיוס חרדים ובעקרון השיוויון בנטל. אבל בעולם החרדי, במיוחד באגפיו הקיצוניים יותר, אין מרוצים גם מהמצב הנוכחי. להמשך קריאה…
טקסט, גרפיקה וגאוגרפיה: על שלטים ודובים
וקודם כל – הדובים.
אינך יכול לטייל ביערות הגשם הערפיליים הנושקים לאוקיאנוס השקט באי ונקובר, וכמובן גם לא בהרי הרוקיס הקנדיים, מבלי לקרוא על דובים, לחשוב על דובים, לשמוע על דובים.
חוקי ההשתקה וזכות הזעקה
את הטקסט הבא כתב אלון גור, אזרח מודאג המתגורר בשדה בוקר. הוא הופץ כבר ברשימת הדיוור הפעילה והתוססת של מדעי החברה, ואני מביא אותו כאן עבור מי שלא קראו אותו שם.
מישהו אמר "חופש ביטוי" ולא קיבל?
בזמן שבו ביבי עמד מעל קברו של בן גוריון וערך השוואה בלתי רלוונטית בינו לבין הזקן שהקים את המדינה, החלטתי אני למחות.
"על מה?" נשאלת השאלה.
"על מה לא?" ניתנת התשובה. על ההתעלמות הבלתי נסבלת והמזלזלת מהמחאה האמיצה שקמה פה בקיץ האחרון, על שורה של חוקים אלימים ואנטי-דמוקרטיים שמועברים בכנסת בקצב מסחרר והופכים אותנו למדינה עם הווה אפרפר ועתיד שחור, על תקיעות מכוונת ומייאשת במשא ומתן עם הפלשתינים, על מדיניות חוץ דורסנית ומבודדת שמתחילה להימאס גם על הטובות שבידידות הגלובליות שלנו, ועל תחושה כללית של הליכה (שלא נאמר ריצת ספרינט) אחורה בכל תחום שהוא.
אז בתור תושב שדה בוקר, החלטתי לנצל את העובדה שכל המי ומי מגיעים לבקר, והחלטתי למחות. היה לי חשוב לא לעורר פרובוקציות ולכן דרך הפעולה הייתה הפגנת יחיד עם שלט שעליו כתוב ביבי הורס את המדינה, בן גוריון מתהפך בקברו. זה הכל, ניחשתי שהמהלך הזה כנראה לא יביא להפלת הממשלה.
כשעה וחצי לפני תחילת הטקס הגעתי לכניסה ליישוב והתמקמתי עם השלט לצד הכביש, במקום בו כל מכונית שנכנסת תוכל לקרוא את השלט בקלות יתרה.
אפילו לי לא נותנים עכשיו לפתוח את הפה
לא עברו 50 שניות, וכבר עטו עליי ארבעה שוטרים מבוהלים שבאו לחפש בלאגן. לאכזבתם הרבה, כל הבלאגן הסתכם בבחור חייכן עם שלט אשר מבקש לממש את זכותו האזרחית הבסיסית ולמחות כנגד מדיניות הממשלה, אשר לעניות דעתו הורסת את המדינה.
אך במקום לתת לאותו אזרח לממש את עצמו ללא כל הפרעה לציבור ולביטחונו, החלה סאגת השכנועים אשר במהרה הפכו לאיומים ולפקודות – תחילה נלקחה ממני תעודת הזהות, והובהר לי שאסור לי בכלל לעשות את מה שאני עושה. למזלי הייתי מוכן לטענה הזו, ומיד השבתי שזו זכותי המלאה, כל עוד אני לא מסית או פוגע בציבור בדרך כזו או אחרת.
לאור תשובתי המורכבת והצודקת הוזמן למקום הקצין הבכיר בשטח, שניסה טקטיקה אחרת ופנה אל ליבי: "זה לא מכובד ביום כזה ממלכתי, בן גוריון מתהפך בקברו בגלל מה שאתה עושה עכשיו". הסברתי לו שאין לי כוונות לרוץ ולחטוף את המיקרופון בזמן שביבי יסביר איך הוא בעצמו מממש את חזונו של בן גוריון, וכל בקשתי היא לעמוד עם שלט מסכן בכניסה ליישוב, הרחק ממתחם הטקס. וחוץ מזה, שבעיני אין זמן מתאים יותר למחות, לאור הפער העצום והמדאיג בין שני האישים.
ואז הגיעו האיומים. "אם אני רוצה אני יכול להגיש נגדך תלונה", "אני מקווה בשבילך שאף פעם לא תצטרך אותנו לאור ההתנהגות שלך" ועוד פנינים דומות באותו סגנון. המשכתי לעמוד איתן גם לאור האיומים תוך כך שמחלחלת בי ההבנה כמה המחאה הזאת רלוונטית (כי אפילו כבר חופש ביטוי בסיסי אין פה, ואם כבר אתה מתבטא אז סיכוי טוב שיתבעו אותך על הוצאת דיבה).
ואז הגיעו הפקודות – "אם ככה, אסור לך לעמוד פה, תעבור עכשיו לאן שאני אגיד לך, וכדאי שתעשה את זה מהר, אחרת אני קורע לך את השלט ומגיש נגדך תלונה". בשלב זה נבהלתי לאור האיום על קריעת השלט עליו עבדתי רבות, ובהכנעה עברתי למקום המיוחד שהוקצה למוחה המסוכן והאלים.
מיותר לציין שהעמדה שקיבלתי הייתה בצד השמאלי של הכביש, במרחק כזה שמי שנכנס צריך משקפת די טובה בשביל להצליח לקרוא את האותיות ב"200David ". ההסברים לטרנספר היו משכנעים ביותר "אתה עומד על גינה ציבורית והורס אותה" (כמובן שהייתה זו אדמה יבשה ללא כל צמחיה נראית לעין), ו"הנהגים בכיכר יסתכלו על השלט וזה מסוכן" (אחסוך מעצמי להגיב לטענה הזו).
וכך נגמר ניסיון המחאה הקטנה שלי, לצערי הממשלה עדיין לא נפלה כתוצאה ממנו…
עצוב שזו המציאות שבה אנו חיים, עצוב שחופש הביטוי רק הולך ונפגע מיום ליום שעובר פה ומחוק לחוק שמחוקק פה, עצוב לחשוב שיבוא יום בו ילמדו באוניברסיטה על הימים החשוכים של תחילת העשור השני של המאה ה-21, ואנחנו רק נוכל להסיט מבט מעיני ילדינו ולומר "באמת ניסינו, אבל פשוט לא נתנו לנו".
אלון גור, שדה בוקר 9.12.11
שיעור בסובלנות
אחד המראות היותר מקוממים בירושלים, ולא רק בה, הוא המאמץ העקבי המביש למחוק את השמות הערביים משלטי רחוב, מתמרורי תנועה ועוד.
כראוי למדינה ש-20 אחוז מתושביה בגבולות הקו הירוק הם ערבים, השילוט הרשמי מספק מידע בעברית, ערבית ואנגלית. אבל בכל חוצות העיר ניתן למצוא שלטים שיד זדונית מחקה, טשטשה או הדביקה משהו על השורה הערבית.
המחיקה היא אקט אלים. יש בו לא רק זלזול במיעוט, אלא גם ניסיון לא רק להכחיד אותיות ושמות. וגם ביטוי לחלום מפוקפק ומסוכן על העלמותם של הערבים.
כתם שחור: אפילו למלך ג'ורג' אין חסינות בירושלים
סביר להניח שמדובר במעשה ידי אנשי ימין, אך התופעה בולטת במיוחד בשכונות דתיות וחרדיות. האם יש משהו בעקרונות הדת המחייב או מצדיק מעשים מסוג זה?האם זו משוואה שאין לחמוק ממנה – דת=קנאות?
למרבה הצער, מעטים – או נחבאים אל הכלים – הם המוסדות הדתיים היהודיים שנוהגים בסובלנות בין דתית. כדי לקבל שיעור בסובלנות כזו, שווה לבקר ב"מנזר השתקנים" בלטרון. עוד בטרם הכניסה למתחם הסגור של המנזר מצפה למבקרים פסל שכבר שמו משדר את המסר: "איש באמונתו יחיה". הפסל מוקדש לשלוש דמויות משלום דתות.
שלוש דתות על אבן אחת. יש גם דברים כאלה בארץ הקודש.
יושבי המנזר בלטרון אמורים אולי לשתוק, אבל האמירה שלהם במקרה הזה מהדהדת: אפשר גם אחרת. מתי נראה פסל או לוח כזה במוסד דתי יהודי?
הערות שוליים להיסטוריה 