אחרי חצי מאה: ביקור מצולם ב"קיץ של אהבה"

"שזרי פרח בשערך"

אפשר בהחלט להבין מדוע לא כולנו זוכרים את הקיץ של 1967 כ"קיץ של אהבה". חלקנו עוד טרם באו אז לעולם, ומי שכבר היו כאן הוטרדו מעניינים אחרים, בוערים הרבה יותר.

במאי באותה שנה החלה אצלנו "תקופת ההמתנה" מורטת העצבים.  הצבא המצרי חצה את תעלת סואץ והתפרש בסיני. הנשיא נאצר סגר את מיצרי טיראן למעבר ספינות ישראליות לאילת וממנה. אחר כך גירש את כוח האו"ם שאמור היה לשמור על גבול רצועת עזה. מטוסים מצרים חגו מעל הנגב לטיסות צילום ואף התקרבו לדימונה. ב-5 ביוני פרצה מלחמת ששת הימים, וכשזו תמה היינו עסוקים במציאות החדשה של שליטה צבאית מגדות הירדן ופסגת החרמון ועד תעלת סואץ. ורצנו לבקר בכותל המערבי ובשטחים.

כשחגגנו את הניצחון, ממש ביוני ההוא, פרצה בארצות הברית חגיגה אחרת: "קיץ של אהבה".
בחודש שעבר, באיחור של 51 שנה, ביקרנו במוקד אירועי אותו קיץ – בשכונת הייט-אשבורי בסאן פרנציסקו.

"שלום", החלום וטביעתו

"'שלום' – בעלת השם הסמלי –  תהיה אניית הדגל של המדינה!", התמוגג ביולי 1962 כתב מעריב, "כשתפליג בים הגדול, מבטיחה 'שלום' להיות כליל שלמות". 1,071 נוסעים יפליגו בה בפאר ובבטחה מחיפה לניו-יורק וחזרה. תאים דה-לוקס, מחלקה ראשונה ומחלקת תיירים, שלוש בריכות שחיה, מגרש טניס, תאטרון ל-400 צופים ויצירות אמנות מקוריות. "שלום" נועדה להזניק את חברת "צים" ואת ישראל לצמרת מפעילי הספינות בקו הטרנס-אטלנטי.

זה היה פרויקט של גאווה ישראלית. כל פרט חדש דווח בהתלהבות. "מעריב" פרסם כי הנשיא יצחק בן-צבי היה מאוכזב: הוא המליץ שתיקרא "המלך שלמה", אבל "צים" רצתה "שלום".

שלום לא היה שם. האנייה עוד טרם יצאה מהמספנה וכבר הזהיר "דבר" כצופה בלב ים: "סערה מתקרבת לאנייה שלום".  

ב"ג: שלום – למעננו ולמען מעמדנו בעולם

שער טיים, 1948

דוד בן-גוריון קנה לו שם כביטחוניסט מובהק. הוויכוח המתמשך עם חסידי הקו המתון, ובראשם שר החוץ בממשלתו משה שרת (שכיהן בשנים 1954 ו-1955 כראש הממשלה), הפיק ממנו ביטויים כדוגמת "או"ם-שמום" ו"עתידנו אינו תלוי במה שיאמרו הגויים – אלא במה שיעשו היהודים". בלהט המחלוקת תקף בנאום פומבי ביום העצמאות השביעי של ישראל את שרת ותומכיו כמי שמתרגשים "יתר על המידה מדברים לא יפים ומהצהרות לא נאות" של מדינות אחרות. ובלשון בוטה יותר: "אל ניכבש על ידי הפחדנות המדברת בשם התבונה, כביכול 'מה אנו ומה כוחנו?".

במציאות, גישתו של בן-גוריון היתה הרבה יותר מאוזנת. הדבר האחרון שבו אפשר להאשים את ראש הממשלה הראשון היה התעלמות מדעת הקהל בעולם וממעמדה הבינלאומי של ישראל.

"גבולות אושוויץ" – מה בדיוק אמר אבא אבן

מנהיג היונים:                 שר החוץ אבן

אבא אבן ז"ל ודאי מתהפך בקברו בימים אלה. עד לבית העלמין בכפר שמריהו, שם נטמן בשנת 2002, מגיעים מן הסתם כל העת הדי הציטוטים המוכרים מדבריו, הנשמעים באחרונה שוב ושוב על ידי אנשי הימין.

השבוע, למשל, שמעתי את השר עוזי לנדאו מצטט את אבן פעמיים בראיון בצהרי היום בקול ישראל. פעם אחת ציטט לנדאו את אמירתו של אבן ז"ל  כי "הפלסטינים מעולם לא החמיצו הזדמנות להחמיץ הזדמנות". על זה, אני מניח, אבן לא היה כועס. זה אכן ציטוט מדויק למדי, עם או בלי קשר לביקורת על עמדות ממשלת ישראל בנושא תהליך השלום.

אבל לנדאו לא החמיץ הזדמנות לעשות שימוש בציטוט נוסף של אבא אבן, זה שהשווה כביכול את קווי 1967 (ליתר דיוק הקווים שהתגבשו בשנת 1949, כחלק מהסכמי שביתת הנשק) ל"גבולות אושוויץ". זו לא הפעם הראשונה שלנדאו משתמש בדברי אבן. הביטוי הזה, "גבולות אושוויץ", נשלף כל אימת שמדובר במשא ומתן עם הפלסטינים. זהו  הנשק המילולי האולטימטיבי של מי שמפנים את גבם לפתרון של שתי מדינות לשני עמים. משמעותו של הפתרון הזה הוא, כמובן, פינוי שטחים. רוב השטחים, או על פי הגדרה הנפוצה, "על בסיס קווי 1967" עם תיקוני גבול או החלפת שטחים.

וכשמדברים על זה – מגויס מיד צמד המילים "גבולות אושוויץ" לתעמולת הימין.

השימוש הנרחב בציטוט הזה של אבן הוא בעייתי. מכמה סיבות.