מסאן פרנציסקו ועד תל אביב: מסע מצולם במצעדי הגאווה

בדיוק לפני חמישים שנה, ב-1969, הוגדרה המטרה של מצעד גאווה של הקהילה הלהט"בית.
האירוע, כך נקבע בכנס שנערך בפילדפיה בארצות הברית, ישמש תזכורת שנתית למאבק למען שוויון זכויות, ובעיקר יהיה מכוון להעניק תהודה נרחבת לקריאה לשיוויון. היעד המפורש היה להגיע לקהלים רחבים ככל האפשר. הדיון על ארגון הצעדה היה אחד מצעדי התגובה לפשיטה המשטרתית האלימה ביוני 1969 על ה"סטונוול אין", בר הומוסקסואלים בניו יורק. הפשיטה הציתה תנועת מחאה ופעולה ציבורית למען זכויות הקהילה. על פי ההצעה שנוסחה בכנס "לא יהיו הגבלות של גיל או לבוש" בין משתתפי האירועים הללו. במקור דובר אמנם על הפגנות, אך כבר האירוע הראשון, ב-1970, היה למצעד. בשנים הבאות התגבשה המתכונת של "מצעד גאווה", ומצעדים כאלה החלו נערכים לא רק ברחבי ארצות הברית אלא גם במדינות אחרות.

דברי ימי צעדת ארבעת הימים

חיילים, גדנ"עים ואפילו ותיקי "דבר". צועדים ב-1961

פעם זה היה אחד הסימנים של הפסח המתקרב. בראשית ניסן יצאו אלפי חיילים ואזרחים למחנות אוהלים בהרי יהודה, כדי להשכים קום, בארבע או בחמש לפנות בוקר, ארבעה בקרים בזה אחר זה, לצעדה לירושלים. זה אחד מאותם אירועים ממלכתיים-עממיים של העשורים הראשונים למדינה. המדינה ארגנה, ההמונים נהרו. ברבבות. כמו מצעד יום העצמאות או חידון התנ"ך. חלק מאותם אירועים שבהם נדחקו לרגע אחד המחלוקות והוויכוחים ונוצרה תחושת יחד, אמיתית או מלאכותית.

ממש עכשיו, ערב פסח, אפשר להיזכר בימי "צעדת ארבעת הימים", שהפיק צה"ל ושיגר אליו את חייליו, צירף אליהם תלמידים וגדנ"עים, תיירים ואוהבי ישראל מחו"ל, וגם נציגי חברות וועדי עובדים. אפילו לאנשי מס הכנסה מחאו כפיים כשצעדו. ואנחנו הילדים חיכינו בירושלים לחוויה, להמולה, לחגיגה, להמוני האנשים. 

הצעדה התחילה באמצע שנות החמישים, התקצרה לשלושה ימים אחרי מלחמת ששת הימים, ונקברה – ממש כמו המצעד הצבאי של יום העצמאות – אחרי מלחמת יום הכיפורים. עדיין יש לה שריד בדמות צעדה ברחובות ירושלים. יום אחד. חוויה על קצה המזלג, ססגונית ומרשימה, אבל אי אפשר להשוות אתה לצעדות ההן.