ארכיון
הגעוואלד של מאה שערים נגד הדמוקרטיה
ככל שמתקרבות הבחירות לכנסת ה-22, באותו סיבוב הצבעה המכונה "בחירות 2019 – מועד ב'", כך גובר המאמץ של כל המפלגות לגייס כל קול, להוציא מן הבית כל מצביע. אבל לפחות בקטע מגזרי אחד מתנהלת גם מערכה הפוכה: קריאה בראש חוצות שלא ללכת לבחירות. להחרים את "חגיגת הדמוקרטיה" שאמורה לקבוע, ב-17 בספטמבר, מי ינהלו את ענייניה של המדינה ומה יהיו פניה.
בסיור קצר במאה שערים ובשכונות החרדיות הסמוכות אליה, פחות משבוע בטרם הבחירות, נחשף המבקר למאבק פוליטי בין שלושה מחנות. האחד – מחנה תומכי יהדות התורה, המפלגה החרדית האשכנזית (שסימנה בקלפי ג). השני – ש"ס, המפלגה החרדית הספרדית. ולצדם המחנה שלישי, הזועק מן הקירות. זה של "העדה החרדית" וגם "הפלג הירושלמי", שני זרמים המבקשים לעשות הכול כדי להרחיק את תומכיו מן הקלפיות.
מול החומה: על גבול מקסיקו
מסע נינוח של כחצי שעה בטרולי, הרכבת העירונית של סאן דייגו, מוביל ממרכז העיר אל הקצה הדרומי של קליפורניה. שם, ברובע סאן איסידורו, נושקת ארצות הברית לשכנתה הדרומית. התחנה האחרונה של קו הרכבת סמוכה מאוד לקו הגבול: בירידה מהקרון מקדם את פני הבאים שלט המורה על מסלול המעבר ברגל למקסיקו. חולפים על פני כמה מזנונים ומזללות, חלפני כספים וחנויות של טלפונים סלולריים, וכבר ניתן לעבור דרומה, לעיר המקסיקנית טיכואנה, למדינה המקסיקנית באחה קליפורניה ("קליפורניה התחתית").
בחודש שעבר ניצלתי שהות קצרה בסאן דייגו – עיר של בסיסי צי, חוף פסטורלי, בתי מלון, מרכז כינוסים ענק ממדים ושמש קיצית באמצע החורף – כדי לרדת אל הגבול. זה שחסימתו ב"חומה גדולה ויפה", כדי לעצור את גל המהגרים הבלתי חוקיים, הייתה הבטחת בחירות מרכזית של דונלד טראמפ. וממש השבוע, ימים ספורים לאחר שנכנס לבית הלבן, הודיע על כוונתו לפתוח מיד בפרויקט החומה.
מונטריאול: אמנות רחוב והיסטוריה יהודית
ציורי הקירות בחוצות הערים היו כבר מזמן לחלק בלתי נפרד מהנוף האורבני ברחבי העולם, מניו-יורק דרך ברלין וברצלונה ועד תל-אביב. כבר עסקנו כאן פעם בשאלה אם מדובר בוונדליזם לאורך נתיבי תחבורה ובשכונות מוזנחות או באמנות. בעשורים האחרונות גוברת ההכרה שאכן לפחות חלק מציורי הקירות ראויים להיחשב כאמנות. ואם כך, בהחלט יש מקום לתצוגות מאורגנות, בדמות תערוכות באוויר הפתוח, במקום שבו נמצאות היצירות.
רוח מקסיקאית. קיר מצויר בלב מונטריאול. צילומי המוראלים: רפי מן
להכנות לאירוע כזה נקלענו ממש במקרה בשיטוט ברחובות מונטריאול בקנדה לפני שבועות אחדים. מה שנגלה לפתע לעינינו לא היו מריחות גרפיטי גסות, אלא ציורי קירות של ממש, מוראלים (Murals). שלא כמו במסורת האמנותית העתיקה שבה מוראלים עיטרו בדרך כלל קירות פנימיים בכנסיות ובארמונות, כאן מדובר על ציורים בחלל פתוח, על בניינים בליבה של העיר. אחרי שראינו עוד ועוד ציורי קיר מרהיבים התברר כי הגענו לעיר ימים ספורים לפני פתיחת פסטיבל המוראלים, המתקיים זו השנה השלישית בשדרת סנט לורן בעיר הגדולה בחבל קוויבק.
היסטוריה מצויירת בחוצות העיירה
מסע גרפי אל העבר. קולאז' של מבנים ואירועים מן ההיסטוריה של העיירה ברחוב הראשי החוצה את היישוב
מה עושים תושבי עיירה קטנה בקנדה, כמה אלפים בודדים בלבד, כאשר מקורות הפרנסה של היישוב הולכים ומדלדלים? אפשר להתחיל ארוז ולחפש פרנסה במקום אחר, אבל בשמאנוס (Chemainus) ישוב קטן בין ההרים לים, בחופו המזרחי של האי ונקובר, במדינת בריטיש קולומביה, בחרו לחפש כיוון חדש. חיפשו ומצאו: הם החליטו להעניק לעיר נופך יחודי, שיאפשר לה למשוך אורחים, ולהנות מן הזרם הבלתי פוסק של תיירים המגיעים לאי השוכן על שפת האוקיאנוס השקט.
היהודים של עיר המלאכים
לוס אנג'לס, יוני 2013
יעקב פרנקפורט היה חלוץ: כנראה היהודי הראשון שהתיישב בלוס אנג'לס. בשנת 1841 הגיע לעיירה הנידחת בסוף מערב. המקום עדיין נשא את שמו המקורי "העיר של גבירתנו מלכת המלאכים" או בשפת המקור El Pueblo de Nuestra Señora la Reina de Los Ángeles. בחלוף השנים ויתרו האמריקאים התכליתיים על שמונה מילים ומילות חיבור והסתפקו בלוס אנג'לס. חמש שנים אחר כך הונף הדגל האמריקאי לראשונה בעיר. ב-1850 נרשמו בכל קליפורניה שישה יהודים.
מאז פרחה והתרחבה הנוכחות היהודית בעיר. היום חיים בלוס אנג'לס ה על פי ההערכות בין 500 אלף ל-600 אלף יהודים, כעשרה אחוזים (שוב, על פי הערכות) מכלל יהודי ארצות הברית. בשנים האחרונות גוברת ההתענינות בחקר ההיסטוריה של יהודי העיר. סטיבן סאס כתב על כך לפני חודשים אחדים בג'ואיש ג'ורנאל המקומי, בין היתר בהקשר לתערוכה "היהודים בפסיפס של לוס אנג'לס", שנפתחה במאי ותישאר פתוחה עד ינואר 2014. יהודים מבקשים לחקור ולהנציח את עברם כאן, ולא פחות מכך גם להוכיח כי בכל שלב בהתפתחות המטרופולין הענק על חוף האוקיאנוס השקט היה גם חלק משמעותי ליהודים.
חקר העבר ושימורו, כמובן, אינו חדש. באמצע שנות השמונים, למשל, יזמו אישים בקהילה פרויקט להנצחת הנוכחות היהודית לדורותיה באמצעות סדרת ציורי קיר גדולים. הם עשו זאת בלב אזור פיירפקס במערב העיר, שם היה בעבר הריכוז הגדול של יהודים.
נתקלתי בציורי הקיר הללו כאשר ביקרתי בלוס אנג'לס לפני שבועות אחדים. הלכתי ברגל בשדרות פיירפקס בין מרכז הקניות "הגרוב" ועיר האולפנים של רשת הטלוויזיה סי-בי-אס לשדרות סאנסט, וראיתי ממרחק ציורים בשחור לבן בשולי מגרש חנייה. סימנים יהודיים ניכרו בסביבה עוד קודם: מאפיית "אילת", חנות של חב"ד ועוד. אבל רק כאשר התקרבתי לציורים ראיתי כי אין זו עוד פרסומת חוצות או קומיקס מחאה מקומי, אלא יצירה המוקדשת לתיעוד דברי ימי יהודי לוס אנג'לס.
היסטוריה בקצה מגרש חנייה, מתחת לשלט חוצות על סרט חדש
הערות שוליים להיסטוריה 