ארכיון
המהפכה הצרפתית, למה לקלקל?
כותבי נאומים של מנהיגים, ולפעמים האישים עצמם, מנסים לשלב בדבריהם אמירות שייחרתו בזיכרון. לעתים נדירות הם מצליחים. בדרך כלל מילותיהם מצוטטות, במקרה הטוב, בעיתון שלמחרת, ואחר כך נמוגות. לפעמים טוב שכך. אבל יש לעתים אמירות שמסרבות לחלוף עם הרוח, מעגנות את עצמן בזיכרון הציבורי וזוכות לחשיפה מתמדת.
אחת מהן מיוחסת כבר עשרות שנים למי שהיה ראש הממשלה ושר החוץ של סין במשך שנים ארוכות, צ'ו אן-לאי (באנגלית התעתיק הוא לעתים ג'ו אן-לאי, ולא אפסוק מי צודק, שכן הסינית המנדרינית שלי קלושה). על פי הציטוט הנפוץ אמר המנהיג הסיני: עוד מוקדם להעריך את המשמעות של המהפכה הצרפתית.
רק בחודש האחרון שמעתי את הציטוט הזה שלוש פעמים כשהוא מועלה בפי מרצים בדיונים או מרואיינים באמצעי התקשורת. זו, בין היתר, דרך אלגנטית להתחמק מבקשה להעריך את מידת הצלחתו של אירוע מסויים – מחאה האוהלים של קיץ 2011, למשל, או ההתרחשויות במצרים. ובה בעת גם לעורר חיוך עד צחוק בקהל, שזה תמיד טוב.
ישנן לא מעט הערכות לגבי משמעות האמירה של צ'ו אן-לאי. יש אנשים שבחנו אותה בכובד ראש והצביעו עליה כעדות לזהירותם של הסינים ורצונם להימנע מקביעות חפוזות. אחרים מצאו בה עדות לאורך רוחם של מנהיגי מדינה עם היסטוריה רצופה של אלפי שנים, המרשים לעצמם להתבונן על גלים היסטוריים ארוכים, לא על תהליכים קצרי מועד. הרי בסך הכל חלפה בסך הכל קצת יותר ממאה וחצי בין המהפכה של 1789 לאמצע המאה ה-20, כאשר הדברים נאמרו.
כמה ימים אחרי שהציטוט הזה עלה, שוב, בכנס במרכז האתיקה במשכנות שאננים בירושלים, הסב את תשומת לבי פרופ' גדי וולפספלד לפרסום חדש, העלול לשלול מדוברים רבים את השימוש בדברי צ'ו אן-לאי. המדובר בפוסט בבלוג של ג'וזף קמפבל mediamythalert המערער לחלוטין על הפרשנות המקובלת לאמירה.
על פי קמפבל, צ'ו אן לאי אמנם אמר את הדברים, אבל הוא לא התכוון למהפכה הצרפתית ההיא, המפורסמת, אלא ל"מהפכה צרפתית" קרובה יותר – מהומות הסטודנטים בשנת 1968 שהביאו בסופו של דבר להפלת שלטונו של הנשיא שארל דה-גול.
הניתוח המהפכני של קמפבל מתבסס על עדותו של דיפלומט אמריקאי בדימוס, צ'ארלס פרימן, שהשתתף בשנת 1972 בפגישה בין הנשיא ריצ'ארד נכסון לבין צ'ו אן-לאי, פגישה שבה ככל הנראה אמר הבכיר את הסיני את מה שאמר. לדברי פרימן, הדברים נאמרו ליד שולחן ארוחת צהריים או ערב באותו ביקור היסטורי. שני האישים שוחחו על משמעותם של אירועים דרמטיים שהתרחשו בעולם שנים ספורות קודם לכן, בהם "האביב של פראג" ב-1968 והמרד בהונגריה בשנת 1956. בהקשר זה ניסו להעריך את משמעות האירועים בצרפת בשנת 1968. צ'ו אן לאי הזהיר אז שעדיין מוקדם להעריך את משמעות האירוע.
לדברי פרימן, הוא אינו יכול להסביר את מקור הייחוס המסורתי, השגוי, של הדברים למהפכה של 1789. אולי זה אירע, אמר לקמפבל, משום שהדבר חיזק את הסטראוטיפ של מנהיגים סינים כמרחיקי ראות הבוחנים אירועים מנקודת ראות ארוכת טווח יותר מאשר עמיתיהם במערב. "זה מה שאנשים רצו לשמוע והאמינו בו, ולכן זה תפש", העריך פרימן.
פרימן הגדיר את הפרשנות המוטעית לדברי צ'או כ"מקרה קלאסי של טעות החוזרת על עצמה בעקביות עד שהיא מקבלת חיים משל עצמה".
מבחינתו של קמפבל הפרשה הזו עשויה להיות פרק נוסף בספרו הבא, לאחר שבספר קודם, Getting It Wrong ניפץ עשרה מיתוסים תקשורתיים שהתקבעו בתודעה במשך שנים ארוכות. כך, לדוגמה, שלל קמפבל בספרו את אמיתות הטענה כי איל העיתונות ויליאם רנדולף הרסט שיגר ב-1897 מברק לשליחו בקובה: "אתה תספק את התמונות – אני אספק את המלחמה".
קמפבל נשמע משכנע: טעויות הממוחזרות שוב ושוב קונות להן בדרך זו מעמד של אמת. אבל עליו להתמודד עם טענה כי האמירה המיוחסת לצ'או אן-לאי לא נאמרה בשנת 1972 אלא כמעט שני עשורים קודם לכן, בתשובה שלאלת עיתונאי צרפתי, כאשר הגיע לז'נבה לשיחות שלום לסיום המלחמה בקוריאה.
הגרסה הזו, שנאמרה כביכול כחמש עשרה שנה בטרם עקרו הסטודנטים את מרצפות הרחוב בגדה השמאלית של נהר הסיין, היא שנפוצה בהרחבה. היא מובאת גם בספרו של הפילוסוף והסוציולוג הסלובני סלבוי ז'יז'ק Robespierre: Virtue and Terror – וצוטטה בין היתר בביקורת על הספר שכתב יצחק לאור ב"הארץ".
פרימן, הדיפלומט, ששמע לדבריו את הגרסה האמיתית ב-1972 מפי צ'או אן-לאי, משוכנע שאין אמת בגירסת ז'נבה 1953. לדידו, צ'או אן לאי היה אמנם איש שיחה שנון, אבל לא נהג להשמיע אמירות מתחכמות כגון זו שקיבעה את מקומו במקום מכובד בלקסיקון הציטוטים.
האם הגילוי שהביא מנפץ המיתוסים קמפבל יביא למחיקת הציטוט? ספק. עובדות היסטוריות לא יחסלו "אמת פואטית" משובחת כזו. וחוץ מזה, מעתה יכול כל נואם, מרצה או מרואיין לצטט את האמירה, ורק לאחר שישככו קולות הצחוק בקהל להוסיף הסתייגות: אבל עכשיו טוענים ש…