ארכיון
לקרוא את "כניעה" בפריז
"שלושה טיפוסים בשנות העשרים, שני ערבים ושחור, חסמו את כניסה, היום הם לא היו חמושים ונראו רגועים, לא היה שום דבר מאיים בהתנהגותם, אך היה עלי לעבור ביניהם… עצרתי לפניהם: הם ודאי קיבלו הוראות להימנע מפרובוקציות, לנהוג כבוד במרצים, כך לפחות קיוויתי". כך מתאר פרנסואה, פרופסור לספרות, גיבור "כניעה", ספרו החדש של מישל וולבק, את מה שהתרחש בדרכו להרצאה באוניברסיטת פריז 3.
באנו לבקר את האחיות שלנו, אמר אחד הצעירים, והצביע אל תוך הכיתה. ישבו שם שתי בנות ממוצא מגרבי "לבושות בבורקות שחורות, רשתות הגנה מסוככות על פניהן, הן נראו לי בהחלט ללא דופי". כשעזבו וברכו את המרצה לשלום, סיכם פרנסואה: "הפעם זה עבר בשלום". הוא מעולם לא פגש עמית שהותקף על ידי מוסלמים בקמפוס, אך כבר הגיעו לאזניו שמועות על אלימות כזו באוניברסיטאות אחרות.
באוויר התרוצצו גם שמועות על הסכם שנחתם בין הצעירים הסאלפים ולבין רשויות האוניברסיטאות בצרפת. פרנסואה תהה האם ההסכם גם אוסר על ארגונים יהודים לפעול בקמפוסים. גם זו לדבריו שמועה בלבד, אבל העובדה היא שאיגוד הסטורנטים היהודיים של צרפת כבר לא היה מיוצג, מאז תחילת שנת הלימודים האחרונה, בשום קמפוס במחוז פריז, ואילו תאי צעירים האחווה המוסלמית פתחו יותר ויותר סניפים כמעט בכל מקום.
כך נולד הביטוי או"ם-שמום
הביטוי "או"ם-שמום", ככינוי מזלזל לארגון האומות המאוחדות, היה למטבע לשון בישראל מאז אמצע שנות החמישים של המאה העשרים. הביטוי מיוחס לדוד בן-גוריון, שעשה בו שימוש לראשונה, ככל הידוע, בישיבת ממשלה במארס 1955, בעת שכיהן כשר הביטחון בממשלתו של משה שרת.
ראש הממשלה שרת תאר ביומנו את הישיבה הסוערת שבה השמיע בן-גוריון את הביטוי, בסערת ויכוח חריף בין שני האישים. הנושא שעמד על סדר היום היה הצעתו של בן-גוריון לכבוש את רצועת עזה מידי המצרים, נוכח המשך חדירות הפידאיון – מסתננים חמושים שביצעו פיגועי טרור קטלניים בשטח ישראל. ימים אחדים לפני הדיון חדרו פידאיון למושב פטיש בנגב בעיצומה של חתונה שנערכה במקום והשליכו רימונים לעבר החוגגים. בהתקפה נהרגה הצעירה ורדה פרידמן מכפר ויתקין, אשר התגייסה לסייע לקליטת עולים חדשים במושבי הנגב, ונפצעו 18 בני אדם.
בכל זאת, ביקור בירושלים העתיקה
בחדשות ברדיו דיווחו על ביטול הטיולים שאלפי תלמידים מתל אביב היו אמורים לערוך בירושלים בשבוע הבא. הגזמתם. לאוזן ירושלמית זה נשמע די מגוחך, אבל לא מפתיע. כי מנקודת המבט של אנשי מישור החוף כל מה שנמצא מעבר לשער הגיא הוא במקרה הטוב ארץ אקזוטית רחוקה, ובמקרה הרע – זירת קרב מדממת.
מלחמות דת? אפילו את הצלוב יש מי שמקלף.
ירושלים, צריך להודות, לא תמיד מאירה פנים לאורחיה: חיכוכים בין ערבים ליהודים, פיגועים, מטחי שנאה וגזענות של הימין הקיצוני, עימותים בין חרדים לחילונים. אפשר להוסיף לזה את פקקי התנועה הנצחיים שהתעצמו בימי הרחבת כביש מס' 1 בואה ירושלים, וגם את המראה המקברי שמקדם את הבאים בכניסה אליה – עיר האבן והשיש הקרויה בית העלמין הר המנוחות.
קו בר-לב הירושלמי
שוטרים, לוחמי משמר הגבול ומאבטחים בלבוש אזרחי גדשו היום (יום חמישי) את "דרך חיים בר-לב" בירושלים. זה הציר רחב הידיים, כביש מס' 1 העירוני, המוביל צפונה מן העיר העתיקה ועד גשר הגבעה הצרפתית וכביש 60 המוביל לשועפט ולרמאללה. הדרך נקראת על שם חיים בר-לב (1994-1924), מי שהיה הרמטכ"ל השמיני של צה"ל.
אולי לא במקרה אירעו שני פיגועי הדריסה הקטלניים, שעוררו באחרונה את החשש מפריצת אינתיפאדה שלישית, דווקא על הדרך הזו. כי "דרך חיים בר-לב" איננה עוד כביש. גם לא עוד נתיב לרכבת הקלה. עוד טרם נסלל, היו שהזהירו כי ציר האספלט הרחב הזו ינציח את ההפרדה בין שני חלקיה של העיר המאוחדת, כביכול.
הנתיב החדש. בטונדות להגנה מפני פיגועי דריסה נוספים
22 שנים לפיגוע בשגרירות בבואנוס איירס
לפעמים שמו של הבלוג אינו מתאים לתכניו. בוודאי לא לרשומה הזו, המוקדשת לאירוע שהתרחש היום לפני 22 שנה: הפיגוע בשגרירות ישראל בבואנוס איירס. זו לא היתה הערת שוליים, לא בדברי ימי הטרור, וכמובן שלא בכל הקשור לטרגדיה האנושית של נפגעי הפיגוע ובני משפחותיהם.
ב-17 במרץ 1992 התפוצצה מכונית תופת ליד בניין השגרירות הישראלית בארגנטינה. חלקים גדולים מהבניין קרסו על יושביו. 29 בני אדם נהרגו בשגרירות ובסביבתה, יותר ממאתיים נפצעו. המוסד זיהה את עקבותיה של איראן במעשה. הרשויות בארגנטינה פתחו וסגרו את תיק החקירה כמה פעמים. מבחינת הממשלה שם התיק כבר סגור, חלה עליו התיישנות. אבל יש עדיין גם שם מי שמעלים את הפיגוע על סדר היום. על פרטי הפיגוע – באתר השב"כ. ביולי 1994 בוצע פיגוע נוסף בבואנוס איירס, בבניין "אמיה", הקהילה היהודית. בפיגוע זה נהרגו 85 בני אדם וכ-300 נפצעו.
בין הרוגי הפיגוע בשגרירות במרץ 1992 היו ארבעה ישראלים, עובדי השגרירות: זהבה זהבי, דוד בן-רפאל, עלי בן-זאב ואליאורה (אלי) כרמון ז"ל.
מן הארץ עקבנו בחרדה אחר הדיווחים משם. כמו כולם, כמו לאחר כל פיגוע, אבל הרבה יותר. כי בתוך הבניין ההרוס היו בעת הפיצוץ חברינו הטובים דני ואלי כרמון. דני נפצע והועבר לבית חולים. אל אלי התקשו המחלצים להגיע. חברים במשרד החוץ עדכנו אותי במתרחש שם, במאמץ הקדחתני לחלץ אותה, יחד עם נפגעים נוספים. עד שהגיעה הידיעה על מותה.
בדיוק 22 שנה אחרי, אני מביא כאן את הכתבה שפורסמה ב"מעריב" ימים אחדים לאחר הפיגוע, כאשר הגיע ארונה של אלי ארצה (לקריאה נא לחצו על התצלומים).
הערות שוליים להיסטוריה 