ארכיון
חוזרים למעשה מרכבה
חודש ימים ניסה בנימין נתניהו, לאחר הבחירות לכנסת ה-21 באפריל השנה, להרכיב ממשלה – וכשל.
כיוון שהתעקש שלא להעביר את המשימה לידי פוליטיקאי אחר, כפה על אזרחי המדינה מערכת בחירות נוספת.
וממש היום שוב עולה על סדר היום האפשרות שנידרש ללכת פעם שלישית לבחירות, בשל בעיות ביכולת להקים קואליציה ולכונן ממשלה על בסיס תוצאות הבחירות "2019 – מועד ב'" שנערכו ב-17 בספטמבר.
בתוך ים הדיווחים, הפרשנויות והתיאורים בתקשורת הממוסדת וברשתות החברתיות מאז הבחירות באפריל ועד היום בלט בהעדרו ביטוי שליווה אותנו במשך שנים רבות לתיאור המאמץ המורכב לגיבוש קואליציה – "מעשה מרכבה".
"אטמוספירה מרעילה ומחניקה": מבחירות 1920 ועד בחירות 2019
"בכל התקופה האחרונה זרעו שנאה בין מעמד למעמד. התרגלנו לא לעבוד עבודה משותפת, כי אם להילחם זה בזה ולבקש ניצחון. נעשתה אצלנו אטמוספירה מרעילה ומחניקה. קשה היה לאיש להגיד את אשר בליבו, כי אם הגיד והכתירוהו בשמות בוגד ומלשין".
הדברים הללו לא נאמרו על ציוצים ופוסטים גסים ששוגרו לחלל הדיגיטלי ערב בחירות 2019. הם נשמעו לפני קרוב למאה שנה – 99 שנים ליתר דיוק – באירוע חגיגי לציון ראשית פעילותה של "אספת הנבחרים", המוסד הייצוגי הנבחר הראשון של היישוב בארץ ישראל.
את הדברים אמר מאיר דיזנגוף, "ראש ועד תל אביב" בתוארו באותם ימים. חצי ביקורתו הופנו הן לחרדים, שרבים מהם החרימו את הבחירות לאספת הנבחרים, והן לנציגי השמאל – אנשי מפלגות הפועלים אשר היו לגוש הגדול ביותר במוסד החדש שזה עתה קם. "גם המפלגות שלנו הנלחמות כביכול ברכושנות, אינן אלא פיקציה", טען דיזנגוף. "אני מכיר בחברים מהם, גם מקרב 'אחדות העבודה', שהם שקועים ברכושנות וברדיפה אחרי הון לא פחות ממנו".
להמשך קריאה…
ארבע מערכות במשחק הפוליטי: הומור בתעמולת הבחירות בישראל
המאמר פורסם בספר "הצחוק – קובץ מאמרים רב תחומי בחקר ההומור" (2018) בעריכת פרופ' אריה סובר.
לקראת הבחירות המתקרבות לכנסת ה-21 מובא כאן מאמרי, שראה אור ב-2018, המציג ומנתח את השלבים השונים של שילוב ההומור בתעמולת הבחירות בישראל מאז הקמת המדינה ועד מערכת הבחירות בשנת 2015.
מערכת הבחירות לכנסת ה-20 בשנת 2015 עמדה בסימן שימוש מוגבר במרכיבים של הומור וסאטירה בתעמולת המפלגות. סרטוני וידאו הומוריסטיים, שהופקו על-ידי כמה מפלגות, בהשתתפות פוליטיקאים בכירים, ובראשם בנימין נתניהו ונפתלי בנט, זכו למספר רב של שיתופים ותגובות באינטרנט ולחשיפה נרחבת בתקשורת המסורתית. אסטרטגיה תעמולתית זו הייתה פרק חדש בתהליך מתמשך שבו שולבו בהדרגה מרכיבי הומור בשיח הבחירות בישראל.
מאמר זה מבקש להציג מבט היסטורי על היבטים שונים של שילוב ההומור במערכות הבחירות בין השנים 2015-1949. בשנים אלה התקיימו 21 מערכות בחירות לכנסת ולראשות הממשלה[1], וכל אחת מהן התנהלה בנסיבות פוליטיות, כלכליות, חברתיות ותרבותיות שונות. נסיבות אלה השפיעו, במישרין או בעקיפין, לא רק על הנושאים שעמדו על סדר היום, אלא גם על אסטרטגיות התעמולה של המפלגות השונות, ובכלל זה על השימוש בהומור ואופן שילובו. דגש מיוחד מושם במאמר על יחסי הגומלין בין השינויים שחלו באופי תעמולת הבחירות לבין המציאות התקשורתית באותן שנים. מאפייניה ודרך תפקודה של התקשורת הם בעלי משמעות רבה לחיים הפוליטיים בכלל, ולמערכות בחירות בפרט. מאמצי האישים והמפלגות המתמודדים בבחירות מתמקדים, בראש ובראשונה, בפעילות תקשורתית ברמות ובאִפיונים שונים, ובראשם העברת מידע וניסיונות שכנוע במישור הרציונלי והאמוציונלי כאחד.[2]
בהקשר זה, של שכנוע ושיווק, יש חשיבות רבה לטכנולוגיות התקשורתיות, שבאמצעותן מועברת לציבור תעמולת הבחירות, כמו גם לתרבות התקשורתית באותה עת. לצד תיאור וניתוח מקומו של ההומור בפעילות הבחירות של הפוליטיקאים והמפלגות, נבחנת במאמר גם התייחסות הציבור ואמצעי התקשורת להומור, כמרכיב נוכח או נעדר, בתעמולת הבחירות.[3] המאמר מתמקד אמנם בשימושים בהומור בתעמולת הבחירות, אך יש בו תרומה גם לחקר נושאים רחבים יותר, בהם הומור בשיח הציבורי, יחסי תקשורת-פוליטיקה, והמרחב הציבורי הישראלי.
קרב ההנצחה הראשון של לוחמי הראל
בול אנדרטת כביש הגבורה
כבר היו דברים מעולם: המאבק הנוכחי על אתר ההנצחה בשער הגיא איננו הראשון שמנהלים לוחמי חטיבת הפלמ"ח הראל על הנצחת לחימתם במלחמת השחרור בדרך לירושלים. בשנים האחרונות מתמקד המאבק במאמץ להבטיח כי החאן בשער הגיא יהיה למרכז מורשת מלווי השיירות בתש"ח (לוחמי הראל ויחידות אחרות שלחמו אז) ולא יוקדש להנצחת זכרו של רחבעם זאבי ז"ל. אבל עוד לפני 68 שנה הם יצאו למערכה הראשונה בקרב על ההנצחה.
מאבק זה התנהל בדצמבר 1948, עוד בעיצומה של מלחמת העצמאות, חודשים אחדים לפני שנחתם – באפריל 1949 – הסכם שביתת הנשק עם ירדן, ובשעה שבחזית הדרום התנהלו קרבות עזים. במוקד המחלוקת עמד שמו של הכביש החדש שנסלל מהשפלה לירושלים, לאחר חודשים שבהם התנהלה התנועה בעיקר ב"דרך בורמה" המאולתרת (ראו מאמרו של יהודה זיו "דרך בורמה"). דרך החתחתים, שאותרה במהלך הקרבות, אפשרה העברת תחמושת, מזון וחיילים, תחילה בג'יפים ואחר כך במשאיות, אך לא התאימה לנסיעה בכלי רכב רגילים. הירדנים שלטו על הדרך הישנה לירושלים באזור לטרון, והיה צורך בתוואי עוקף. הכביש החדש נסלל במהירות: העבודות עליו החלו בספטמבר 1948 וכבר בראשית דצמבר הוא נחנך בטקס חגיגי.
בצד ההתלהבות מחנוכת הדרך החדשה לירושלים פרצה גם מחלוקת עזה לגבי שמו של הכביש. בחלק מן הפרסומים המוקדמים לקראת חנוכת הכביש צוין כי הדרך החדשה תקרא "כביש הראל", על שמה של חטיבת הפלמ"ח שמילאה תפקיד מרכזי בקרבות על הדרך לירושלים. אלא שבסופו של דבר נקראה הדרך "כביש הגבורה". להמשך קריאה…
לקרוא את "כניעה" בפריז
"שלושה טיפוסים בשנות העשרים, שני ערבים ושחור, חסמו את כניסה, היום הם לא היו חמושים ונראו רגועים, לא היה שום דבר מאיים בהתנהגותם, אך היה עלי לעבור ביניהם… עצרתי לפניהם: הם ודאי קיבלו הוראות להימנע מפרובוקציות, לנהוג כבוד במרצים, כך לפחות קיוויתי". כך מתאר פרנסואה, פרופסור לספרות, גיבור "כניעה", ספרו החדש של מישל וולבק, את מה שהתרחש בדרכו להרצאה באוניברסיטת פריז 3.
באנו לבקר את האחיות שלנו, אמר אחד הצעירים, והצביע אל תוך הכיתה. ישבו שם שתי בנות ממוצא מגרבי "לבושות בבורקות שחורות, רשתות הגנה מסוככות על פניהן, הן נראו לי בהחלט ללא דופי". כשעזבו וברכו את המרצה לשלום, סיכם פרנסואה: "הפעם זה עבר בשלום". הוא מעולם לא פגש עמית שהותקף על ידי מוסלמים בקמפוס, אך כבר הגיעו לאזניו שמועות על אלימות כזו באוניברסיטאות אחרות.
באוויר התרוצצו גם שמועות על הסכם שנחתם בין הצעירים הסאלפים ולבין רשויות האוניברסיטאות בצרפת. פרנסואה תהה האם ההסכם גם אוסר על ארגונים יהודים לפעול בקמפוסים. גם זו לדבריו שמועה בלבד, אבל העובדה היא שאיגוד הסטורנטים היהודיים של צרפת כבר לא היה מיוצג, מאז תחילת שנת הלימודים האחרונה, בשום קמפוס במחוז פריז, ואילו תאי צעירים האחווה המוסלמית פתחו יותר ויותר סניפים כמעט בכל מקום.
"רק צעקה תגיע": כרזות בחירות של חרות
צעקת הימין. אלבום הכרזות
הלהט של מערכות בחירות איננו מתבטא רק באספות בחירות ובכינוסים מפלגתיים. הציבור נחשף אליו גם באמצעות מודעות וכרזות, שבאמצעותן מבקשת כל מפלגה להפגין נוכחות במרחב הציבורי. הכרזות מתאפיינות בדרך כלל בטקסטים נחרצים ובגרפיקה בולטת לעין. הן מיועדות להעביר שני סוגי מסרים: להלל את יכולותיה ומדיניותה של המפלגה המפרסמת את הכרוז – ולתקוף את יריביה.
הצצה אל כרזות בחירות משנים עברו מעניק האלבום "רק צעקה תגיע" שראה אור לאחרונה בהוצאת מכון ז'בוטינסקי. באלבום מובא לקט מתוך אלפי כרזות השמורות בארכיון המכון, השוכן במצודת זאב ברחוב המלך ג'ורג' בת-אביב. חלקן משנות המאבק לעצמאות – ואחרות מהשנים שלאחר הקמת המדינה.
כך נולד הביטוי או"ם-שמום
הביטוי "או"ם-שמום", ככינוי מזלזל לארגון האומות המאוחדות, היה למטבע לשון בישראל מאז אמצע שנות החמישים של המאה העשרים. הביטוי מיוחס לדוד בן-גוריון, שעשה בו שימוש לראשונה, ככל הידוע, בישיבת ממשלה במארס 1955, בעת שכיהן כשר הביטחון בממשלתו של משה שרת.
ראש הממשלה שרת תאר ביומנו את הישיבה הסוערת שבה השמיע בן-גוריון את הביטוי, בסערת ויכוח חריף בין שני האישים. הנושא שעמד על סדר היום היה הצעתו של בן-גוריון לכבוש את רצועת עזה מידי המצרים, נוכח המשך חדירות הפידאיון – מסתננים חמושים שביצעו פיגועי טרור קטלניים בשטח ישראל. ימים אחדים לפני הדיון חדרו פידאיון למושב פטיש בנגב בעיצומה של חתונה שנערכה במקום והשליכו רימונים לעבר החוגגים. בהתקפה נהרגה הצעירה ורדה פרידמן מכפר ויתקין, אשר התגייסה לסייע לקליטת עולים חדשים במושבי הנגב, ונפצעו 18 בני אדם.
נתניהו נגד התקשורת: אין חדש תחת השמש
ממש כשם שהיורה מבשר על בוא החורף, כך טענותיו של בנימין נתניהו על מתקפה תקשורתית אדירה נגדו, המיועדת להעביר את השלטון לידי השמאל, מזכירות לנו: מערכת הבחירות החלה.
אין חדש תחת השמש: גם בבחירות 1999 הסתער נתניהו שוב ושוב על התקשורת שהתגייסה לדבריו כאיש אחד למען אהוד ברק. "הם מ-פ-ח-ד-י-ם" חזר ואמר אז בכנס בחירות. הוא דיבר על העיתונאים, אבל זו היתה קריאת קרב שנועדה בעיקר לאזני מצביעי הימין.
גול עצמי לבירה: חוק ירושלים 1980
היו ימים שבהם כל המטייל בשכונותיה הישנות של ירושלים חש כמי שצועד בקריה בינלאומית. דגלי מדינות זרות התנופפו על עשרות בתים בטלביה, במושבה הגרמנית ובשכונות נוספות. ברחוב רחל אמנו, למשל, שכנו שגרירות ונצואלה, אורוגואי וחוף השנהב. לא רחוק משם, ברחוב כובשי קטמון, התנוסס דגל האיטי מעל מעונו הרשמי של שגריר מדינה זו. ברחוב בלפור, סמוך למעונו הרשמי הנוכחי של ראש הממשלה – אז שכן בו שר החוץ – התנופף דגל הצירות התורכית. ממש במרכז העיר, ברחוב יפו התנוסס הדגל ההולנדי. הולנד היתה המדינה האירופית היחידה שהפכה כבר בשנת 1950 את נציגותה בירושלים לשגרירות.
"גבולות אושוויץ" – מה בדיוק אמר אבא אבן
מנהיג היונים: שר החוץ אבן
אבא אבן ז"ל ודאי מתהפך בקברו בימים אלה. עד לבית העלמין בכפר שמריהו, שם נטמן בשנת 2002, מגיעים מן הסתם כל העת הדי הציטוטים המוכרים מדבריו, הנשמעים באחרונה שוב ושוב על ידי אנשי הימין.
השבוע, למשל, שמעתי את השר עוזי לנדאו מצטט את אבן פעמיים בראיון בצהרי היום בקול ישראל. פעם אחת ציטט לנדאו את אמירתו של אבן ז"ל כי "הפלסטינים מעולם לא החמיצו הזדמנות להחמיץ הזדמנות". על זה, אני מניח, אבן לא היה כועס. זה אכן ציטוט מדויק למדי, עם או בלי קשר לביקורת על עמדות ממשלת ישראל בנושא תהליך השלום.
אבל לנדאו לא החמיץ הזדמנות לעשות שימוש בציטוט נוסף של אבא אבן, זה שהשווה כביכול את קווי 1967 (ליתר דיוק הקווים שהתגבשו בשנת 1949, כחלק מהסכמי שביתת הנשק) ל"גבולות אושוויץ". זו לא הפעם הראשונה שלנדאו משתמש בדברי אבן. הביטוי הזה, "גבולות אושוויץ", נשלף כל אימת שמדובר במשא ומתן עם הפלסטינים. זהו הנשק המילולי האולטימטיבי של מי שמפנים את גבם לפתרון של שתי מדינות לשני עמים. משמעותו של הפתרון הזה הוא, כמובן, פינוי שטחים. רוב השטחים, או על פי הגדרה הנפוצה, "על בסיס קווי 1967" עם תיקוני גבול או החלפת שטחים.
וכשמדברים על זה – מגויס מיד צמד המילים "גבולות אושוויץ" לתעמולת הימין.
השימוש הנרחב בציטוט הזה של אבן הוא בעייתי. מכמה סיבות.
הערות שוליים להיסטוריה 