ארכיון
ירושלים, ערב שבועות: 13 תמונות ועוד אחת
ביקור קצר בירושלים, בערב החג, אחרי העדרות של כמה חודשי סגר, הגבלות, זום וקורונה.
13 תמונות רגע של העיר. ועוד אחת. מרוממה ועד נחלת שבעה, ומה שביניהן.
תמונה ראשונה: מחנה יהודה. קורונה
בכניסה לשוק, כמו בקניונים, בודקים את החום. אבל מרגע שנכנסים אל בין הדוכנים, הכל כרגיל. צפוף. דובדבנים ב-40 שקל לקילו. מציאה.
להמשך קריאה…
חוזרים למעשה מרכבה
חודש ימים ניסה בנימין נתניהו, לאחר הבחירות לכנסת ה-21 באפריל השנה, להרכיב ממשלה – וכשל.
כיוון שהתעקש שלא להעביר את המשימה לידי פוליטיקאי אחר, כפה על אזרחי המדינה מערכת בחירות נוספת.
וממש היום שוב עולה על סדר היום האפשרות שנידרש ללכת פעם שלישית לבחירות, בשל בעיות ביכולת להקים קואליציה ולכונן ממשלה על בסיס תוצאות הבחירות "2019 – מועד ב'" שנערכו ב-17 בספטמבר.
בתוך ים הדיווחים, הפרשנויות והתיאורים בתקשורת הממוסדת וברשתות החברתיות מאז הבחירות באפריל ועד היום בלט בהעדרו ביטוי שליווה אותנו במשך שנים רבות לתיאור המאמץ המורכב לגיבוש קואליציה – "מעשה מרכבה".
הפוליטיקה של החגיגות הממלכתיות: שנת העשור
"הסכנה שיש לעמוד נגדה היא נטיית המשטר להפוך את המעמד החגיגי ואת ימי השמחה של העם כולו למערכת תעמולה מפלגתית או קואליציונית… רבה הסכנה כי הגורמים הללו [המארגנים את החגיגות הממלכתיות, ר"מ] ישתדלו לסלף את האופי של חג לאומי ולהפוך אותו למערכת של התיימרות והתנשאות של אנשי המשטר". הציטוט והאבחנה הזו, על דרכן של מפלגות שלטון לנסות להפיק תועלת פוליטית מאירועים ממלכתיים, לא נשמעו ב-2019.
הדברים נאמרו לפני 62 שנה, במאי 1957, במאמר בעיתון "חרות", יומון המפלגה בשם זה. העילה: חגיגות העשור למדינת ישראל. ההאשמה: מפלגת השלטון דאז, מפא"י, מתכננת לנצל את אירועי עשור למדינת ישראל כדי לזכות בפופולריות בציבור. כותב המאמר היה אחד מבכירי "חרות", הפוליטיקאי והפובליציסט ד"ר יוחנן בדר.
סודות כמוסים בראש חוצות: בין מודיעין להסברה
החלטתו של בנימין נתניהו להציג לעיני העולם כולו בשידור טלוויזיה ב-30 באפריל השנה את "הארכיון הגרעיני" של איראן, שנתפש על ידי המוסד, עוררה דיון על התבונה, התועלת והסיכון שבחשיפת חומרים מודיעיניים רגישים.
בהקשר זה הוזכרה שיחת הטלפון בין נשיא מצרים עבד אל נאצר לחוסיין מלך ירדן ביוני 1967, בשחר היום השני למלחמת ששת הימים. השיחה הוקלטה על ידי המודיעין הישראלי – ונחשפה אחר כך לתקשורת העולמית בהוראת שר הביטחון משה דיין, למרות התנגדות מרבית בכירי אמ"ן.
מבט מקיף על הלבטים שהיו כרוכים בחשיפת המידע המודיעיני ב-1967 לצרכי הסברה הביא עמוס גלבוע בספרו "מר מודיעין" – הביוגרפיה של אלוף אהרן יריב ז"ל, שראה אור ב-2013. בהערות לספר (עמ' 716-715) מביא גלבוע את התמליל המלא של השיחה כפי שהוקלטה ביחידת ההאזנה.
להמשך קריאה…
הפתעת יום כיפור 1957: "הירח המלאכותי" הראשון
"שמענו את החדשה במוצאי יום הכיפורים. הקריינית הפסיקה לרגע את דבריה ונתנה את רשות הדיבור לירח, וזה מסר לנו ד"ש מהסטרטוספרה. סגרנו את המקלט שהמשיך לספר חדשות אחרות, יצאנו אל ליל הירח 'הישן' ושוטטנו ברחובות. לבדנו… אנחנו הולכים ומשננים לנו את התאריך הנ"ל באמרנו: באותו יום בוצעה התגרות שאין דומה לה ב…אלוהים".
כך פתח באוקטובר 1957 חיים גורי (בשם העט "חגי") את מדורו "מה אומרים?" בעיתון "למרחב" בתארו את האירוע ההיסטורי שהתרחש ביום הכיפורים תשי"ח, 5 באוקטובר 1957 – הצלחתה של ברית המועצות לשגר לחלל את הלוויין הראשון, ספוטניק 1. הידיעה על השיגור – שבוצע ב-4 באוקטובר אך נחשף לעולם למחרת – הסעירה את העולם כולו, אך בישראל היה לה ממד דרמטי נוסף: היא שודרה במוצאי יום כיפור, לאחר יממה של דממה תקשורתית מוחלטת, בהעדר עיתונים או שידורים ב"קול ישראל". לצד הידיעה זכו המאזינים גם לשמוע מעט מן הצפצופים שנקלטו בתחנת האזנה בארץ היישר מן החלל.
מלחמת קוריאה: פניצילין ומיץ תפוזים מישראל
סיוע ישראלי לדרום קוריאה. מעריב, אוקטובר 1950
המתיחות הגוברת בחודשים האחרונים בחצי האי הקוריאני זוכה לסיקור מוגבל למדי בתקשורת בישראל. לפי שעה מדובר בעיקר בניסויי טילים ובצחצוח חרבות מילולי אי-שם במזרח הרחוק. אבל הצירוף בין אחד המשטרים הדכאניים האפלים ביותר בעולם, מנהיג קוריאני מוזר וכנראה חסר מעצורים, נשק גרעיני וטילים ארוכי טווח, טומן בחובו סכנה לעולם כולו. לתמהיל הנפיץ הזה חייבים לצרף גם את אישיותו של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ, איש עם פתיל קצר וניסיון אפסי בניהול משברים בינלאומיים.
היו שנים שבהן העימות בקוריאה דווח בכותרות הראשיות של ישראל במשך שבועות וחודשים, ועורר ויכוחים פוליטיים סוערים ודיונים ציבוריים מתמשכים. זה היה באמצע המאה ה-20: אז, ביוני 1950, פלשו כוחות קוריאה הצפונית הקומוניסטית לקוריאה הדרומית הפרו-מערבית. ארצות הברית, בחסות האו"ם, יצאה למתקפת נגד, כדי להגן על הדרום ולעצור את ההתפשטות הקומוניסטית.
מה שהחל בעימות אלים בין שני חלקיה של קוריאה, שהופרדו בתום מלחמת העולם השנייה, הידרדר למערכה רחבת ממדים בין ארצות-הברית לסין. בייג'ין הטילה למערכה באוקטובר 1950 כוחות צבא שכונו "צבא המתנדבים של העם הסיני". המלחמה, שבה נהרגו על פי הערכות שונות יותר משני מיליון בני אדם, בעיקר אזרחים קוראנים, הסתיימה רק ביולי 1953, בהסכם שביתת הנשק בין שני הצדדים. להמשך קריאה…
האופרה: אין כניסה למבקר
אדית דה פיליפ, 1945
בקיץ 1950 יצאה קבוצת עיתונאים ישראלים לביקור באיטליה. לאחר סיור ב"תיאטרו דל אופרה" ברומא, התמוגג ב"דבר" צבי רותם: "אכן, קנאתי בבניין, בבמה, באופרה, ומעל הכול – ביחסו של מנהל האופרה כלפי העיתונאים!". בעולם העיתונות הישראלי בכלל, וב"דבר" בפרט, היו היחסים עם האופרה עניין רגיש: "האופרה הישראלית" של אז עמדה במוקד העימות הראשון, הממושך והחריף ביותר בישראל בין המבקרים לבין מוסד אמנותי.
"מלחמת האופרה", שנמשכה כשש שנים, פרצה בערב חורפי בדצמבר 1949: סדרני האופרה, שהופיעה אז בבניין "הבימה", מנעו ממבקר המוסיקה של "דבר" להיכנס לצפות ב"טוסקה" של פוצ'יני. המבקר, מנשה רבינא, התעקש להיכנס לאולם. היה בידיו כרטיס כניסה רגיל, שנרכש בכסף, לא הזמנת חינם למבקרים, כפי שמקובל בדרך כלל באירועים מסוג זה. רבינא, ועמו מבקרים נוספים שקנו גם הם כרטיסים, עשו זאת לאחר שבאופן חריג לא קיבלו הזמנות לבכורה של האופרה, שנערכה ימים אחדים קודם לכן. זו היתה דרכם של ראשי האופרה אדיס דה-פיליפ ובן זוגה, לימים בעלה, שמחה אבן זהר, להיאבק בביקורות נוקבות מדי שפרסמו רבינא ואחרים על יצירות קודמות שהועלו באופרה.
ברווזי המים של 1 באפריל
"בערב התפוצצה פצצה", כתב ביומנו ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון ב-1 באפריל 1959, לאחר ששמע בביתו, יחד עם אזרחי ישראל, הודעה דרמטית בקול ישראל.
"הזמנה אווילית בתשע שפות כהקדמה לשידור קצר על התייצבות שלוש יחידות קטנות. נדהמתי ולא ידעתי נפשי. ניסיתי להתקשר עם חיים [לסקוב, הרמטכ"ל] שידעתיו נמצא בהיכל התרבות, אך לא יכולתי לקבל אותו. בא חבד [אלוף משנה חיים בן-דוד, המזכיר הצבאי] והסביר שנפלה איזו טעות. אחר כך בא גם חיים – אבל היה נבוך. כנראה לא ידע אף הוא על השידור הזה".
אכן היתה זו פצצה: אירוע שחולל באותם ימים סערה בציבור, בצבא ובפוליטיקה. ועדת החקירה שהוקמה למחרת השידור כתבה בלשון זהירה ומאופקת כי לאחר שידור ההודעה ברדיו "נשתררה ציפיה מתוחה בקרב קהל המאזינים, ולאחר שידור הקריאה, שנתארך לרגל תרגומיו המרובים עד כדי שמונה דקות, היה הקהל במבוכה ונתעוררו פירושים מטעים בחוץ לארץ".
פועלי הדפוס: ימי העופרת ותוספת החלב
"יושב היה אדם שתקן, לוחץ מנענעים והמכונה הומה, מצלצלת, מניעה זרועותיה הארוכות, ומפליטה תוך כדי כך, בקטעי זמן קבועים, יצוקי עופרת של שורות, בהן נראו אמות האותיות", כך תאר ד"ר יוחנן בדר, חבר הכנסת ומי שהיה עורכו הראשון של העיתון "חרות", את זכרונות נעוריו ממכונת הסדר, הלינוטייפ, בעיתון מקומי בעיר בפולין. "עמוק במכונה המתה האש בהתיכה את המתכת, רעשו הגלגלים, סאנו זרועות הפלדה. החשות החשה רק האדם, אשר בתנועותיו המהירות והעדינות כלכל את כל הפלא הזה".
מסמך: הבולשיט המופרז בחיל הים, 1951
המכתב הבא, המובא כאן במלואו, נכתב על ידי הסופר, המחזאי והעיתונאי יהושע בר-יוסף בקיץ 1951. ימים אחדים קודם לכן שב בר-יוסף ארצה, לאחר שהשתתף ככתב השבועון "במחנה" ב"מבצע קולומבוס", מסע ימי ארוך של שתי ספינות חיל הים לארצות הברית ובחזרה.
במהלך ההפלגה נחשף ליחסם ההקשה של הקצינים למלחים, כחלק ממה שהגדיר "הבולשיט הריק, ששורשיו במשטר מושחת של ימי הביניים" ובהעתקת הגינונים הטקסיים של הצי הבריטי. עם שובו נפגש עם ראש הממשלה דוד בן-גוריון וסיפר לו על חוויותיו הקשות.
על הפגישה הזו כתב ב"ג ביומנו: "הסופר בר-יוסף, שליווה שתי ספינות מלחמה ככתב צבאי לאמריקא מתאונן שהמשמעת בצי הפכה לדיקטטורה ולהתעללות. המלחים הם משרתי הקצינים. אסור לקצין לדבר עם חייל, והוא הדין סמל". בן-גוריון לא הופתע: טענות דומות שמע בעת ביקורו בארצות הברית, שנערך במקביל למשט חיל הים. "בהיותי בבוסטון התאוננו לפני קשה על המפקד [שלמה אראל] והייתה גם נטייה מצד ויויאן [חיים הרצוג, נספח צה"ל בארצות הברית] להחזירו ארצה ולבקש מפקד אחר. ואין ספק שבהתרשמות של בר-יוסף יש הרבה מהאמת. משמעת חייבים להשליט, אבל לא משטר של קסטה ויוהרא [כך במקור] קיצונית".
ב"ג ביקש מבר-יוסף להגיש לו את רשמיו בכתב, ואלה מובאים כאן (מתוך ארכיונו של בר-יוסף, השמור במכון "גנזים", ארכיון אגודת הסופרים בישראל). כתבותיו של בר-יוסף על המסע, שפרסמו ב"במחנה", לא כללו כל איזכור לדברים הקשים המובאים במכתב.
אולם בר-יוסף כתב זמן קצר אחר כך מחזה בשם "סערה בים" שנועד להצגה בתיאטרון הקאמרי, שבו מתוארת האווירה הקשה על סיפון ספינת חיל הים, בדומה למה שתואר במכתב לבן-גוריון. המחזה מעולם לא הועלה על הבמה: המועצה לביקורת מחזות וסרטים העבירה את המחזה לעיון הרמטכ"ל רב אלוף יגאל ידין, וזה הנחה את המועצה לאסור את העלאת המחזה. הנימוק לפסילה, הרשום בתיקי המועצה, היה שהעלאת המחזה עלולה להוות "חבלה במאמץ המלחמתי של המדינה".
בר-יוסף לא הרים ידיים. הוא העתיק את עלילת המחזה מישראל לניקרגואה. אך גם הגרסה החדשה, שבה שם המחזה שונה מ"סערה בים" ל"רודריגו פרננדז" לא אושרה להצגה. פרשת המחזה מתועדת בהרחבה במאמרי "בין שר האמנות לשר הצבא: התמזגות מנגנוני הצנזורה לפסילת המחזה 'סערה בים", שפורסם בימים אלה בכתב העת "קתדרה" (בהוצאת יד בן-צבי), גיליון 158, טבת תשע"ו.
הטקסט המלא של המכתב מביא תיאור קשה וביקורתי של הנעשה בצה"ל, של מציאות שבאותם ימים הוסתרה מידיעת הציבור הרחב. הן מערכת הביטחון והן מרבית העיתונאים סברו כי פרסומים כאלה יפגעו בתדמיתו של הצבא. הסיקור היה אוהד, לא ביקורתי. הוא יצר גלוריפיקציה של הצבא, מפקדיו וחייליו. רק ב-1973, אחרי רעידת האדמה של מלחמת יום הכיפורים ערכו עורכי העיתונים והכתבים הצבאיים חשבון נפש נוקב. נכשלנו כאשר ניצבנו בדרך כלל בצייתנות, בדום מתוח, בכל הקשור לנושאי הביטחון, הודו אנשי התקשורת. שכחנו כי תפקידה החברתי של של התקשורת הוא סיקור ביקורתי, גם ואולי דווקא, בנושא קריטי כמו דרך תפקודו של הצבא.
להלן נוסח המכתב:
להמשך קריאה…
הערות שוליים להיסטוריה 