גוש קטיף פינת נוה-דקלים: ושבו בנים לגבולם

מזכרת מימים אחרים. באתר הזמני בניצן

בשבוע שעבר, בדרך להרצאה בבאר-שבע, גיליתי שיש לי זמן פנוי. במקום לרדת דרומה בכביש 6 נסעתי לאורך החוף. גשם זלעפות ירד. תכננתי להספיק להגיע לישובים הצמודים לרצועת עזה, אבל כשראיתי את השלט "ניצן" החלטתי שזה הרגע לבקר, המצלמה ואני, באתר הקראווילות, שבו גרות כבר שנים משפחות שפונו מגוש קטיף ויתר יישובי רצועת עזה.

השלט משם. באתר הקראווילות ניצן

בגוש קטיף, שם בתוככי רצועת עזה, ביקרתי פעמיים. זה היה באביב 2005, חודשים ספורים לפני שתוכנית ההתנתקות יצאה לפועל. אלה היו מסעות לארץ זרה, במיוחד הראשון שבהם. הכניסה לרצועה, הנסיעה בכביש ממחסום כיסופים נראו לי כמהלך הרפתקני, מסוכן. פעמיים נסעתי גם לישובי צפון הרצועה, בהם אלי סיני, היישוב שבו התגורר ידידי ועמיתי לעבודה ב"מעריב", אלי בוהדנה. זמן קצר אחרי שביקרתי בביתו, קיבל על עצמו משימה כמעט בלתי אפשרית: לתעד לעיתון את פינויו משם. המשבר שאחרי הפינוי הוביל אותו ואת משפחתו, אחרי כחצי שנה במאהל ליד מרדכי, הרחק לאוסטרליה.

"טוב כלב רטוב מיהודי יבש": סופר במחסום ארז

גם במלחמות יש, אמנם לעתים רחוקות, חדשות טובות.
חיפשתי הבוקר משהו מעודכן על יחצ"נות בעיתות מלחמה, והגיעתי לקטע שהופיע במהדורה האנגלית של המגזין הגרמני "שפיגל".  ראניה סלום כתבה שם ממחסום ארז על הפנים המחייכות של צה"ל לכתבים זרים, אלה שביקשו לעבור מישראל לרצועת עזה כדי לגלות איך נראה עמוד ענן מעברו השני.
"נראה שישראל למדה משהו מאסון יחסי הציבור של מלחמת 2008 בעזה", נכתב שם, בהתייחסות למה שאירע בימי מבצע "עופרת יצוקה", כאשר מנעה כניסת כתבים לרצועה, פרט לקבוצה קטנה של עיתונאים שהובלו על ידי דובר צה"ל. "זה לא מנע אז מהעולם לדעת על אלפי אזרחים שנהרגו בעזה, באופן  שבו נראתה ישראל כמו פושע שנתפש בשעת מעשה", כתבה.