גיברלטר: הצוק, הקופים והגאווה הלאומית

רמזור אדום ומחסום עוצרים את התנועה בכניסה מספרד לגיברלטר. תור המכוניות הולך ומתארך, וגם הולכי הרגל ממתינים בסבלנות. לפתע חוצה את הכביש במהירות מטוס נוסעים של חברת איזיג'ט ומתרומם ברעם מנועים מעל הים התיכון. מיד אחר כך מתחדשת התנועה בכביש, עד הנחיתה או ההמראה הבאה. המסלול קצר, נושק למים בשני קצותיו. מהקצה האחד של לשון היבשה אל הקצה השני,  שם נמשך משטח האספלט למטוסים על רצועת אדמה הפולשת אל הים.

לא רק מסלול ההמראה בגיברלטר דחוק בתוך המירקם העירוני הצפוף. כך כמעט הכול בטריטוריה הבריטית גיברלטר: הכבישים, הסמטאות, המדרכות, הבתים. פרט כמובן לצוק הסלע המתרומם מן הים, בוהק בלובנו מול המים התכולים שבהם נפגש הים התיכון עם האוקיינוס האטלנטי. שטחה הכולל של גיברלטר כשישה קילומטרים רבועים, עליהם חיים כ-34 אלף איש.

"שלום", החלום וטביעתו

"'שלום' – בעלת השם הסמלי –  תהיה אניית הדגל של המדינה!", התמוגג ביולי 1962 כתב מעריב, "כשתפליג בים הגדול, מבטיחה 'שלום' להיות כליל שלמות". 1,071 נוסעים יפליגו בה בפאר ובבטחה מחיפה לניו-יורק וחזרה. תאים דה-לוקס, מחלקה ראשונה ומחלקת תיירים, שלוש בריכות שחיה, מגרש טניס, תאטרון ל-400 צופים ויצירות אמנות מקוריות. "שלום" נועדה להזניק את חברת "צים" ואת ישראל לצמרת מפעילי הספינות בקו הטרנס-אטלנטי.

זה היה פרויקט של גאווה ישראלית. כל פרט חדש דווח בהתלהבות. "מעריב" פרסם כי הנשיא יצחק בן-צבי היה מאוכזב: הוא המליץ שתיקרא "המלך שלמה", אבל "צים" רצתה "שלום".

שלום לא היה שם. האנייה עוד טרם יצאה מהמספנה וכבר הזהיר "דבר" כצופה בלב ים: "סערה מתקרבת לאנייה שלום".