ארכיון
האפיפיור, הביקור בישראל והקנאות המתגברת
את דיוקנו של האפיפיור פרנציסקוס אי אפשר להחמיץ בביקור באיטליה. פגשנו אותו בסתיו האחרון בכל מקום. בסמטאות נאפולי, למשל, בחנויות המוכרות מזכרות לתיירים. שם הוא מחייך על גבי כפתורים. האיטלקים אוהבים אותו. הוא אמנם הגיע לכס הקדוש מבואנוס איירס, אבל אביו היה מהגר איטלקי שיצא לחפש את מזלו בדרום אמריקה.
נערץ באיטליה הקתולית. כפתורי פאפא פרנציסקוס
חלון לעמק איילון
פקקי תנועה במעלה הדרך לירושלים, וגם התאורה המופלאה של שעה לפני השקיעה, מובילות לפעמים את הנוהג הביתה אל המרחבים והשדות שלצד הדרך.
התצלומים הבאים, שיובאו כמעט בלי טקסט, צולמו בעמק איילון בואכה שער הגיא. דרכי העפר מתפתלות בין כרמים למלוא רוחב העין ובשולי יערות של עצי מחט. יש גם היסטוריה: ציונים לכמה אתרים מימי מלחמת השחרור. ואפילו אנדרטה אחת לאיש של שלום. והכל בתצלומים, כמעט בלי מילים.
חוקי ההשתקה וזכות הזעקה
את הטקסט הבא כתב אלון גור, אזרח מודאג המתגורר בשדה בוקר. הוא הופץ כבר ברשימת הדיוור הפעילה והתוססת של מדעי החברה, ואני מביא אותו כאן עבור מי שלא קראו אותו שם.
מישהו אמר "חופש ביטוי" ולא קיבל?
בזמן שבו ביבי עמד מעל קברו של בן גוריון וערך השוואה בלתי רלוונטית בינו לבין הזקן שהקים את המדינה, החלטתי אני למחות.
"על מה?" נשאלת השאלה.
"על מה לא?" ניתנת התשובה. על ההתעלמות הבלתי נסבלת והמזלזלת מהמחאה האמיצה שקמה פה בקיץ האחרון, על שורה של חוקים אלימים ואנטי-דמוקרטיים שמועברים בכנסת בקצב מסחרר והופכים אותנו למדינה עם הווה אפרפר ועתיד שחור, על תקיעות מכוונת ומייאשת במשא ומתן עם הפלשתינים, על מדיניות חוץ דורסנית ומבודדת שמתחילה להימאס גם על הטובות שבידידות הגלובליות שלנו, ועל תחושה כללית של הליכה (שלא נאמר ריצת ספרינט) אחורה בכל תחום שהוא.
אז בתור תושב שדה בוקר, החלטתי לנצל את העובדה שכל המי ומי מגיעים לבקר, והחלטתי למחות. היה לי חשוב לא לעורר פרובוקציות ולכן דרך הפעולה הייתה הפגנת יחיד עם שלט שעליו כתוב ביבי הורס את המדינה, בן גוריון מתהפך בקברו. זה הכל, ניחשתי שהמהלך הזה כנראה לא יביא להפלת הממשלה.
כשעה וחצי לפני תחילת הטקס הגעתי לכניסה ליישוב והתמקמתי עם השלט לצד הכביש, במקום בו כל מכונית שנכנסת תוכל לקרוא את השלט בקלות יתרה.
אפילו לי לא נותנים עכשיו לפתוח את הפה
לא עברו 50 שניות, וכבר עטו עליי ארבעה שוטרים מבוהלים שבאו לחפש בלאגן. לאכזבתם הרבה, כל הבלאגן הסתכם בבחור חייכן עם שלט אשר מבקש לממש את זכותו האזרחית הבסיסית ולמחות כנגד מדיניות הממשלה, אשר לעניות דעתו הורסת את המדינה.
אך במקום לתת לאותו אזרח לממש את עצמו ללא כל הפרעה לציבור ולביטחונו, החלה סאגת השכנועים אשר במהרה הפכו לאיומים ולפקודות – תחילה נלקחה ממני תעודת הזהות, והובהר לי שאסור לי בכלל לעשות את מה שאני עושה. למזלי הייתי מוכן לטענה הזו, ומיד השבתי שזו זכותי המלאה, כל עוד אני לא מסית או פוגע בציבור בדרך כזו או אחרת.
לאור תשובתי המורכבת והצודקת הוזמן למקום הקצין הבכיר בשטח, שניסה טקטיקה אחרת ופנה אל ליבי: "זה לא מכובד ביום כזה ממלכתי, בן גוריון מתהפך בקברו בגלל מה שאתה עושה עכשיו". הסברתי לו שאין לי כוונות לרוץ ולחטוף את המיקרופון בזמן שביבי יסביר איך הוא בעצמו מממש את חזונו של בן גוריון, וכל בקשתי היא לעמוד עם שלט מסכן בכניסה ליישוב, הרחק ממתחם הטקס. וחוץ מזה, שבעיני אין זמן מתאים יותר למחות, לאור הפער העצום והמדאיג בין שני האישים.
ואז הגיעו האיומים. "אם אני רוצה אני יכול להגיש נגדך תלונה", "אני מקווה בשבילך שאף פעם לא תצטרך אותנו לאור ההתנהגות שלך" ועוד פנינים דומות באותו סגנון. המשכתי לעמוד איתן גם לאור האיומים תוך כך שמחלחלת בי ההבנה כמה המחאה הזאת רלוונטית (כי אפילו כבר חופש ביטוי בסיסי אין פה, ואם כבר אתה מתבטא אז סיכוי טוב שיתבעו אותך על הוצאת דיבה).
ואז הגיעו הפקודות – "אם ככה, אסור לך לעמוד פה, תעבור עכשיו לאן שאני אגיד לך, וכדאי שתעשה את זה מהר, אחרת אני קורע לך את השלט ומגיש נגדך תלונה". בשלב זה נבהלתי לאור האיום על קריעת השלט עליו עבדתי רבות, ובהכנעה עברתי למקום המיוחד שהוקצה למוחה המסוכן והאלים.
מיותר לציין שהעמדה שקיבלתי הייתה בצד השמאלי של הכביש, במרחק כזה שמי שנכנס צריך משקפת די טובה בשביל להצליח לקרוא את האותיות ב"200David ". ההסברים לטרנספר היו משכנעים ביותר "אתה עומד על גינה ציבורית והורס אותה" (כמובן שהייתה זו אדמה יבשה ללא כל צמחיה נראית לעין), ו"הנהגים בכיכר יסתכלו על השלט וזה מסוכן" (אחסוך מעצמי להגיב לטענה הזו).
וכך נגמר ניסיון המחאה הקטנה שלי, לצערי הממשלה עדיין לא נפלה כתוצאה ממנו…
עצוב שזו המציאות שבה אנו חיים, עצוב שחופש הביטוי רק הולך ונפגע מיום ליום שעובר פה ומחוק לחוק שמחוקק פה, עצוב לחשוב שיבוא יום בו ילמדו באוניברסיטה על הימים החשוכים של תחילת העשור השני של המאה ה-21, ואנחנו רק נוכל להסיט מבט מעיני ילדינו ולומר "באמת ניסינו, אבל פשוט לא נתנו לנו".
אלון גור, שדה בוקר 9.12.11
שיעור בסובלנות
אחד המראות היותר מקוממים בירושלים, ולא רק בה, הוא המאמץ העקבי המביש למחוק את השמות הערביים משלטי רחוב, מתמרורי תנועה ועוד.
כראוי למדינה ש-20 אחוז מתושביה בגבולות הקו הירוק הם ערבים, השילוט הרשמי מספק מידע בעברית, ערבית ואנגלית. אבל בכל חוצות העיר ניתן למצוא שלטים שיד זדונית מחקה, טשטשה או הדביקה משהו על השורה הערבית.
המחיקה היא אקט אלים. יש בו לא רק זלזול במיעוט, אלא גם ניסיון לא רק להכחיד אותיות ושמות. וגם ביטוי לחלום מפוקפק ומסוכן על העלמותם של הערבים.
כתם שחור: אפילו למלך ג'ורג' אין חסינות בירושלים
סביר להניח שמדובר במעשה ידי אנשי ימין, אך התופעה בולטת במיוחד בשכונות דתיות וחרדיות. האם יש משהו בעקרונות הדת המחייב או מצדיק מעשים מסוג זה?האם זו משוואה שאין לחמוק ממנה – דת=קנאות?
למרבה הצער, מעטים – או נחבאים אל הכלים – הם המוסדות הדתיים היהודיים שנוהגים בסובלנות בין דתית. כדי לקבל שיעור בסובלנות כזו, שווה לבקר ב"מנזר השתקנים" בלטרון. עוד בטרם הכניסה למתחם הסגור של המנזר מצפה למבקרים פסל שכבר שמו משדר את המסר: "איש באמונתו יחיה". הפסל מוקדש לשלוש דמויות משלום דתות.
שלוש דתות על אבן אחת. יש גם דברים כאלה בארץ הקודש.
יושבי המנזר בלטרון אמורים אולי לשתוק, אבל האמירה שלהם במקרה הזה מהדהדת: אפשר גם אחרת. מתי נראה פסל או לוח כזה במוסד דתי יהודי?
הערות שוליים להיסטוריה 