Archive

Archive for the ‘מפלגת העבודה’ Category

"היא לא סמולנית": המותג והסיכוי

20 בספטמבר 2011 6 תגובות

המאבטח בכניסה לקניון השכונתי עצר אותי בשבוע שעבר. מה הולך לקרות בעבודה, שאל. התחלתי להסביר לו על הסיבוב הראשון שהסתיים ללא מנצח, ושהולכים לסיבוב שני, אבל התברר לי שהוא בקי בכל הפרטים. העסיקה אותו השאלה למי ינסו מצנע והרצוג לתת את קולות תומכיהם.

אחר כך הפתיע אותי המאבטח. "אני איש ימין, אבל התפקדתי לעבודה. אני בעד שלי", אמר.

כשסיימתי את הקניות חזרתי אליו. הוא עדיין עמד במשמרת. גלגלנו שיחה על המצב. הוא הסביר מדוע הוא תומך דווקא בה. "היא על הכפאק", אמר. "היא חברתית". ואחר כך הוסיף: "היא לא סמולנית". אני מאיית את כך, בסגנון הטוקבקיסטי, כי נדמה היה לי שהוא סינן "סמולנית" בדיוק באותה ארסיות שבה נכתבה המילה בשנים שמגיבים הוסיפו אותה מתחת למאמרי ב"מעריב".

הבהוב של תקווה. הבחירות בעבודה

שיהיה ברור: מבחינתי הכינוי "סמולני" או סתם "שמאלני" איננו עלבון. זו מחמאה, במדינה שבה ההתלהמות הלאומנית, עם או בלי פאנדמנטליזם דתי-לאומי, הופכת את הימין לאזור סכנה מבחינה מוסרית, ביטחונית, מדינית ובכלל.

אבל האמירה "היא לא סמולנית" הסבירה לי בדיוק מדוע אני מנהל במרץ בלתי אופייני מיני-קמפיין לבחירתה של שלי יחימוביץ בשיחות עם חברים, בפייסבוק וגם כאן, בבלוג הינוקא שלי. כי מעבר לכישוריה הפרלמנטריים, הערת המאבטח הייתה עוד סימן לכך שיחימוביץ מצליחה, טיפין טיפין, לסדוק לראשונה את החומה שעוטפת בשנים האחרונות את הסמול. סליחה, את השמאל, בשיח הציבורי בישראל.

התיוג "סמולני" מלווה את השמאל כבר כעשור. כשחיפשתי הגדרות למונח, בממלכת הטוקבקיסטים המתלהמים (אינטרנט, בלע"ז),  מצאתי באתר "פרש", שרוח ימנית מנשבת בדרך כלל בין דפיו, את ההגדרה הבאה, שנכתבה ב-2004 : "סמולן" – שמאלני קיצוני משולי המחנה שמשקלו רב רק בתקשורת, אך בהגיעו להתמודדות דמוקרטית, ספק אם עובר את אחוז החסימה. זהו מחנה שהולך וקטן מבחירות לבחירות ושכל הוויתו משדרת קוטן אמונה בסיכויי שרידותה של מדינת היהודים ככזו ("סמול"" – תרגום ל"קטן" באנגלית משולב ב"שמאל" אידיאולוגי בישראל). "סמולן" בעיני – מי שדבק בהגדרת המדינה כדמוקרטית בלבד ומתנגד להגדרתה כיהודית ומעוניין בהגדרתה כ "מדינת כל אזרחיה" (כפירה בזכות הקיום של מדינה יהודית). זו התייחסות מצומצת לסמולן, בפירוש מרחיב במקצת, ניתן לכלול בהגדרה גם את מי שאינו מצהיר על סלידתו ממדינה יהודית, אך פועל ומעדיף תמיד ערכים הנחזים כהומניים ודמוקרטים כלליים, על חשבון כל המתקשר או נובע מהערך של "מדינה יהודית" והבטחת המשך קיומה ככזו.

  עד כאן ההגדרה. וזה, פחות או יותר, הדימוי שנושאים על גבם בעשור האחרון אנשי השמאל במרחב הציבורי הישראלי. זה המיתוג שנצרב בעורם של מי שנמצאים משמאל למרכז הפוליטי. חלק גדול מהם, אני משוכנע, נושאים את התו הזה בגאווה רבה. כאמור, גם אני, אף שאיני חותם על כל מרכיבי ההגדרה.

  הבעיה היא שעם השנים התקבע המותג סמולני כתיוג שלילי בתודעתם של רבים מדי מאזרחי ישראל. וכדרכם של מותגים הוא חוסך למשתמש בו מחשבה, דיון, או בירור העובדות. די במילה אחת כדי להגדיר מוצר, מקום או אדם: מיד עולות במוחך כל האסוציאציות והתחושות שביקשו  לטמון בראשך "מעצבי המותג" למיניהם.

  במקרה הזה, לא יועצי שיווק מתוחכמים עשו זאת, אלא איזו רוח עיוועים המונית, שהסתייעה בוודאי בנסיבות המדיניות, הביטחוניות והמשפטיות: התוצאות הטרגיות של הסכם אוסלו, מהלך היסטורי וחשוב שהשתבש ממגוון של סיבות, שלא כאן המקום לעסוק בהן; האינתיפאדה השנייה על נרצחיה הרבים; פעילותו האקטיבית המרשימה של בית המשפט העליון בהנהגת אהרן ברק לחיזוק המימד הדמוקרטי וההומני בחיים הציבוריים בישראל,  ובכלל, החרפת השסע התרבותי והפוליטי בחברה הישראלית.

    ועכשיו אנחנו כאן, בספטמבר 2011, במציאות מדינית ואסטרטגית מאיימת, כאשר ניווטם של נתניהו-ליברמן ושות' ממשיך לגלגל את ישראל במדרון. ומה כוחו של השמאל? רוחו השפויה לכודה תחת המותג "סמולן", המנכר אותו מחלק ניכר מהציבור הישראלי.

   האמירה "היא לא סמולנית" מעידה כי יחימוביץ נוהגת בתבונה כשהיא מעדיפה לא להשקיע עצמה ברטוריקה המוכרת (והמוצדקת) על הצורך בוויתורים מרחיקי לכת של השטחים, כולם או מרביתם. זו איננה פוליטיקה צינית  אלא תבונה פוליטית. שהרי רק כאשר אנשי השמאל יחלצו עצמם מכבלי המותג "סמולנים" – בעידן שבו מותגים ושיווק אינם רק בחלונות הראווה ובקניונים אלא גם בפוליטיקה –  הם יוכלו לשוב לעמדות כוח ולהשפיע, לא רק לדבר. לחזור למקום שבו יוכלו להוריד להחזיק שוב את ההגה, לנסות למשוך אותו חזרה מקצווי הימין החברתי וגם המדיני. לא רק להידחק במושב האחורי ולזעוק.

      בימים שבהם מפת התקשורת הישראל היתה רוויה בעיתונים מפלגתיים, נמצאו רבים מעורכי עיתונים אלה בדיוק באותה דילמה: איך פורצים מהמעגל הצר של קהל השבוי, תומכי המפלגה, ופונים לציבור רחב יותר. באותם ימים רווחה האמירה: "כדי שעיתון פוליטי יהיה בעל השפעה, צריך שיהיו לו קוראים רבים; וכדי שיהיו לו קוראים רבים, צריך ‫שלא ידובר בו יתר על המידה על פוליטיקה".

      זה מה שמנסה עכשיו יחימוביץ לעשות, כדי לחלץ את השמאל מהשלולית שנדחק אליה בשולי המפה הפוליטית: כדי שתוכל לקדם אג'נדה של השמאל, במקומות שבהם אפשר להשפיע, היא צריכה לגייס חלק משמעותי מהציבור. כדי שתוכל לעשות זאת, עליה לצמצם את העיסוק הפומבי במה שזיהה עד עתה את השמאל בעיני הציבור והפך אותו לסמול.

     זה מהלך מתוחכם וראוי. מה גם שניסיונה הפוליטי הופך אותה, כפי שכתבתי כאן לפני הסיבוב הראשון, ל"סוכנת הפוליטית" הראויה ביותר של רוח המחאה החברתית במסדרונות הכנסת. חשבתי כך גם קודם, אבל דבריו של המאבטח בקניון (לצד הסקר שהעניק לעבודה בהנהגתה 22 מנדטים) שכנעו אותי שמיתוגה המתעצב כ"חברתית" ובעיקר כ"היא לא סמולנית" הופך אותה להבהוב הראשון של תקווה לשמאל.

דרושה: סוכנת פוליטית מיומנת

3 בספטמבר 2011 4 תגובות

לפנות ערב ובלילה מתפוצצות שדרות רוטשילד מרוח צעירה ותוססת. קשה שלא להיסחף לאופוריה, לתחושה שמה שהיה כבר לא יהיה עוד. אבל בשעות היום, באור השמש העזה נראה המאהל שומם ומאובק. השלטים כבר התרפטו, ובלב מקנן חשש עמוק שהאנרגיות החיוביות סופן שיתמסמסו בבוא הסתיו, יתפוררו כמו יריעות הפלסטיק במאהל.

    מבחנו של המאבק אינו פשוט: כאן לא מדובר בהדחה דרמטית של שליט כמו במצרים או בכינון שיטה חדשה מבראשית, כפי שנדרש עכשיו בלוב. השאלה היא איך מנווטים בתוך מערכת שלטונית קיימת כדי לשנות את הדי-אן-אי החברתי-כלכלי שלה. שם המשחק הוא הטמעה של לפחות חלק מרעיונותיה הצודקים של המחאה בליבת הפוליטיקה הישראלית. האתגר הגדול הוא יישום החשובים שבעקרונות הצדק החברתי בתקציבים, בחוקים ובתקנות. וראוי להיזהר מהאופוריה: לא הכל ניתן ליישום.

     זו תהיה מערכה משולבת, רבת זרועות. המחאה העממית והתקשורת חייבות ללוות אותה בערנות מתמדת, כדי להפעיל לחץ על מקבלי ההחלטות. אבל המשחק העיקרי היה ונשאר פוליטי. לשם כך חייבת המחאה העממית להגדיר מי יהיו "סוכניה הפוליטיים": האנשים שינסו להוביל את מהלכי היישום בכנסת ובממשלה.

   רבים קוראים למנהיגי המחאה להקים מפלגה חדשה, לרוץ לכנסת לייצג שם את הציבור שמאס בקפיטליזם החזירי ובמחיר החברתי הכבד שהוא גובה מרוב אזרחי המדינה.    יש קסם במחשבה על דפני ליף וסתיו שפיר ויתר עמיתיהם בצמרת מסתובבים במסדרונות הכנסת, אבל ספק אם זה הפתרון.

 פוליטיקה איננה רק אידיאולוגיה, צודקת ככל שתהיה. פוליטיקה היא בראש ובראשונה היכולת לנהל משא ומתן, לגייס תמיכה, להקים קואליציות, וגם להתפשר – כדי לממש את הרעיונות לשפת המעשה. תשאלו את אהוד ברק, ששבה את לב רוב הציבור בשנת 1999. לא רעיונותיו כשלו אלא יהירותו וחוסר ניסיונו בפוליטיקה.

  למרות הסטאז' הקייצי המרשים, מרבית מנהיגי מאבק האוהלים וההפגנות הם טירונים פוליטים. למעט, אולי, יושב ראש הסתדרות הסטודנטים איציק שמולי. אבל גם הוא עדיין נדרש להשתפשף במציאות הפוליטית.

   ההיסטוריה הפוליטית של ישראל לימדה אותנו שמרבית הצנחנים מהצבא, מעולם העסקים וגם מהאקדמיה, מבריקים ככל שהיו, שברו את רגליהם בצניחה לגבעת רם ונמוגו לאחר קדנציה אחת. הדוגמה הבולטת ביותר היה תנועת ד"ש, שעלתה וכבתה כמטאור בשמי הפוליטיקה בסוף שנות ה-70. כל אימת שהבוחר הישראלי מנסה לגייס כוחות חדשים, או לבטא מיאוס מהפוליטיקה הקיימת, סופו שהוא נוחל אכזבה קשה. צריך אולי להחליף את שיטת הבחירות כדי לשפר את השיטה, אבל גם אז זו עדיין תהיה פוליטיקה, לטוב ולרע. כך מתנהלות דמוקרטיות: דיונים, פשרות, ויתורים, עסקאות.

    המחאה הנוכחית חשובה מכדי שתתפוגג, ואסור שתאמץ גוון של "אנטי פוליטיקה". זה מסוכן לדמוקרטיה ולא פחות מכך הרסני למאבק לטווחו ארוך. על כן היא זקוקה ל"סוכנים פוליטיים". לא במובן המקורי של מונח זה מימי האימפריה הבריטית, אלא בדומה למשמעות העכשווית של "סוכן תרבות" או "סוכן זיכרון": שחקן בזירה הפוליטית, שימלא תפקיד פעיל בקידום הרעיונות, בהפצתם ובעיגונם. מישהו או מישהי עם אידיאולוגיה ראויה, אבל גם עם רקורד פוליטי של ממש. גם כאן המדף כמעט ריק.

   יש רק דמות אחת, שכבר מגשימה בפעילותה בכנסת חלק מהתביעות לצדק חברתי,  וכבר הוכיחה את עצמה כפרלמנטרית מנוסה, שמכירה את טכניקות המשא ומתן ואת נתיבי החקיקה. שלי יחימוביץ.

 אחד מעוזריו של מתמודד אחר בעבודה הזכיר לי שהיא לא נחמדה, טען שקשה עד בלתי אפשרי לעבוד איתה. לא נחמדה? בהחלט ייתכן. קשה לעבוד איתה? בכנסת היא הצליחה לא פעם לגייס הסכמה בין-סיעתית כדי להעביר הצעות חוק.

  ונותרת, כמובן, העובדה שהיא מבקשת שלא להניף עכשיו את "דגל הכיבוש". היא עוררה משום כך כנגדה בליץ פובליציסטי כבד ומצער.

  יחימוביץ מבינה שהתמקדות השיח השמאלי בישראל בנושא השטחים רק דחקה אותו לשולי המפה הפוליטית בישראל, לא הניבה שום תוצאות. היא ביטאה את תמיכתה במתווה קלינטון ובחזרה לגבולות 1967 תוך התחשבות בגושי ההתיישבות. היא מבינה שקידום רעיונות המחאה, כמו גם המאמצים הראויים לסיום הכיבוש, יתאפשרו רק בגיוס קולות מהמרכז, לא בקצווי השמאל.

   התייחסותה של יחימוביץ לנושא השטחים באותו ראיון מהדהד עם גידי ויץ במוסף הארץ עוררה טענות קשות. היו גם שהאשימו: הנה לכם, היא מתנהגת כפוליטיקאית שרק רוצה לגייס קולות ולכן מתנכרת לעקרונות השמאל. היא נוהגת כפוליטקאית, במובן הרע של המילה.

   אכן, מהמהלכים האחרונים שלה עולה לא רק אמביציה חזקה לנצח. עניין לגיטימי לחלוטין. חשובה שבעתיים היא הבנתה את כללי המשחק הפוליטי, במובן החיובי של המילה: ללא תמיכה ציבורית רחבה לעולם אינך יכול ליישם את רעיונותיך, גם הנאצלים שבהם.

   עכשיו במיוחד, אחרי ההפגנה שתיערך הערב, חשוב לזכור: המשחק עובר למגרש הפוליטי. פוליטיקה איננה מילה גסה. תראו לי בשממה המנהיגותית הפוליטית שסביבנו מי עוד יכול להיות "סוכן פוליטי" לקידום המסרים החברתיים החשובים של תנועת המחאה.

 

   

   

   

המולטי יקום של אלי אשד

לכאן קל להיכנס אבל קשה מאוד לצאת .

מכון גנזים ע"ש אשר ברש

הבלוג של ארכיון "גנזים" של אגודת הסופרים העבריים, בעריכת יצחק בר יוסף

A Photographers diary of the Universe

I am a cell biologist, photographer, cyclist and hiker living in Jerusalem, Israel. In this blog I will describe and mainly depict past, current and future journeys to remote, and less remote corners of our beautiful home planet.

"נתונאות"

האתר הישראלי ל-DATA JOURNALISM

ספי הנדלר

על אמנות ולא רק. מהרנסנס ועד היום

משה הרפז

המתבונן: ככל שתרבו להתבונן כך תראו יותר!

עיתונאים

בלוג על מעמד העיתונאי בישראל

The WordPress.com Blog

The latest news on WordPress.com and the WordPress community.