אחרי חצי מאה: ביקור מצולם ב"קיץ של אהבה"

"שזרי פרח בשערך"

אפשר בהחלט להבין מדוע לא כולנו זוכרים את הקיץ של 1967 כ"קיץ של אהבה". חלקנו עוד טרם באו אז לעולם, ומי שכבר היו כאן הוטרדו מעניינים אחרים, בוערים הרבה יותר.

במאי באותה שנה החלה אצלנו "תקופת ההמתנה" מורטת העצבים.  הצבא המצרי חצה את תעלת סואץ והתפרש בסיני. הנשיא נאצר סגר את מיצרי טיראן למעבר ספינות ישראליות לאילת וממנה. אחר כך גירש את כוח האו"ם שאמור היה לשמור על גבול רצועת עזה. מטוסים מצרים חגו מעל הנגב לטיסות צילום ואף התקרבו לדימונה. ב-5 ביוני פרצה מלחמת ששת הימים, וכשזו תמה היינו עסוקים במציאות החדשה של שליטה צבאית מגדות הירדן ופסגת החרמון ועד תעלת סואץ. ורצנו לבקר בכותל המערבי ובשטחים.

כשחגגנו את הניצחון, ממש ביוני ההוא, פרצה בארצות הברית חגיגה אחרת: "קיץ של אהבה".
בחודש שעבר, באיחור של 51 שנה, ביקרנו במוקד אירועי אותו קיץ – בשכונת הייט-אשבורי בסאן פרנציסקו.

"כוורת", לפני ההופעה הראשונה

מפארק הירקון יוצאים בשעה הזו ממש חמישים אלף צופים נלהבים. רק לפני כחצי שעה הם נפרדו – ככל הנראה בפעם האחרונה – מ"כוורת".

ראיתי אותם אתמול, בהופעה לפני האחרונה. גם אתמול, כמו הערב, הקהל יצא מגדרו. זה היה סיפור אהבה מתמשך בין הבמה לקהל.

הרבה סופרלטיבים הושמעו ונכתבתו בימים האלה על הלהקה. בצדק.

לעתים קרובות נדרש זמן עד שהמבקרים, אנשי התקשורת והקהל מתאהבים בלהקה. במקרה של להקת הכוורת, התובנה של מה זו "כוורת" וגם האהבה פרצו מיד.

הנה מה שמעלה דפדוף בעיתונים של הקיץ לפני 40 שנה.

תחילה מה שהיה אולי הפרסום הראשון על "כוורת". למרבה הצער גם הכותב, עלי מוהר, וגם העיתון שבו נדפסו הדברים, "דבר", הלכו מאז לעולמם. עלי מוהר נכח בחזרה של הלהקה, ומיד קבע: כוורת לא רק מבטיחה – היא גם מקיימת.

הנה הטקסט שפורסם ב"דבר השבוע" ב-1 ביוני 1973, עוד לפני ההופעה הראשונה.