המדריך לזיהוי חיידקי הפשיזם, 1952

ד"ר בדר. צלום: לע"מ

כל אימת שאנשי רוח או עיתונאים מעיזים להביע בפומבי את חששם מסימנים של פשיזם בישראל, מיד קמה זעקה ממחנה הימין. אתם מגזימים,  טוענים במחנה הימין, אין שחר לטענה הזו.

אבל היו ימים שדווקא מחנה הימין היה זה שהאשים את השלטון – שהיה אז בידי תנועת הפועלים – בסימני פשיזם. אז, בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל, התמקדו האשמות אלה בממשלתו של ראש הממשלה הראשון דוד בן-גוריון.

אחד המתריעים הבולטים על סכנת הפשיזם בישראל באותן שנים היה ח"כ יוחנן בדר, מבכירי תנועת החרות, ודוקטור למשפטים מהאוניברסיטה היגלונית בקראקוב שבפולין, מן המוסדות האקדמאיים הוותיקים והאיכותיים באירופה.

במאמר שפרסם בדר במאי 1952 ביומון "חרות", שהוא היה גם אחד מעורכיו, פירט את "הסימנים המובהקים המעידים כי קבוצה מסוימת הודבקה בחיידקים של פשיזם".

מודעות פרסומת

"יום שישי הגדול": התקוות והחרדות של ה' באייר תש"ח

גולדה מאירסון (לימים מאיר) היתה זהירה בה' באייר תש"ח, מיד אחרי טקס הכרזת העצמאות של מדינת ישראל. "נחכה ונראה. יהיו צרות", אמרה גולדה לכתב "הארץ" שפנה אל בכירי החותמים מיד לאחר הטקס וביקש לשמוע על תחושותיהם ברגעים הראשונים של המדינה העברית העצמאית. "יהיה צורך לעמול הרבה במדינת ישראל".

הטקס רק תם, וכבר היו רבים מהמשתתפים טרודים באתגרים שיבואו. אהרן ציזלינג אמר לכתב "הארץ": "נעסוק במעשים. רק לעבוד, לעבוד". ומרדכי בנטוב סיכם: "הדבר תלוי במה שאנו נעשה".

אופטימי וחגיגי יותר היה פרץ ברנשטיין, שסיפר לכתב כי הוא חש "הרגשה טובה מאין כמוה. עד היום לא הרגשתי כך". וראש הממשלה דוד בן-גוריון דבק ברוח ההכרזה שאותה קרא דקות אחדות קודם לכן: "קמה מדינת ישראל. תמה גלות ישראל".

גול עצמי לבירה: חוק ירושלים 1980

היו ימים שבהם כל המטייל בשכונותיה הישנות של ירושלים חש כמי שצועד בקריה בינלאומית. דגלי מדינות זרות התנופפו על עשרות בתים בטלביה, במושבה הגרמנית ובשכונות נוספות. ברחוב רחל אמנו, למשל, שכנו שגרירות ונצואלה, אורוגואי וחוף השנהב. לא רחוק משם, ברחוב כובשי קטמון, התנוסס דגל האיטי מעל מעונו הרשמי של שגריר מדינה זו. ברחוב בלפור, סמוך למעונו הרשמי הנוכחי של ראש הממשלה – אז שכן בו שר החוץ – התנופף דגל הצירות התורכית. ממש במרכז העיר, ברחוב יפו התנוסס הדגל ההולנדי. הולנד היתה המדינה האירופית היחידה שהפכה כבר בשנת 1950 את נציגותה בירושלים לשגרירות.

המפיק הנשכח של הכרזת העצמאות

הזיכרון נוטה להותיר כמה מגיבורי ההיסטוריה בשולי הדרך, הרחק מאור הזרקורים. בדרך כלל השכחה הזו איננה יד המקרה. תורמים לכך כותבי ההיסטוריה, במיוחד אם מדובר באירועים שהם עצמם נטלו בהם חלק. כך גם באשר לטקס הכרזת העצמאות של מדינת ישראל בה' באייר תש"ח.

הטקס, כמו גם ההכנות לקראתו, תועדו בספרו של זאב שרף "שלושה ימים" העוסק במה שהתרחש בג', ד', ו-ה' באייר תש"ח. שרף היה מזכיר מנהלת העם, ועם הקמת המדינה מונה למזכיר הממשלה. בספר, שהופיע בשנת 1959, מיעט שרף להעניק קרדיט לאנשים שהיו מעורבים באירוע. מזכירתו, דורית רוזן, נזכרת בספר פעמיים. פעם אחת כותב שרף כי לאחר שהושלם ניסוח הכרזת העצמאות החליטה רוזן "שיש להלביש תעודה נעלה זו לבוש חגיגי כלשהו, והיא אצה אל חנות למכשירי כתיבה וקנתה נייר בצבע תכלת כמעטפה להכרזה, עליה נכתב 'הכרזת מועצת העם, ה' באייר תש"ח, 14 במאי 1948'."

רגע החתימהעל הכרזת העצמאות. מתוך חוברת שפרסם יצחק ריבקינד