חלון לעמק איילון

פקקי תנועה במעלה הדרך לירושלים, וגם התאורה המופלאה של שעה לפני השקיעה, מובילות לפעמים את הנוהג הביתה  אל המרחבים והשדות שלצד הדרך.
התצלומים הבאים, שיובאו כמעט בלי טקסט, צולמו בעמק איילון בואכה שער הגיא. דרכי העפר מתפתלות בין כרמים למלוא רוחב העין ובשולי יערות של עצי מחט.  יש גם היסטוריה: ציונים לכמה אתרים מימי מלחמת השחרור.  ואפילו אנדרטה אחת לאיש של שלום. והכל בתצלומים, כמעט בלי מילים.

שיעור בסובלנות

אחד המראות היותר מקוממים בירושלים, ולא רק בה, הוא המאמץ העקבי המביש למחוק את השמות הערביים משלטי רחוב, מתמרורי תנועה ועוד.

כראוי למדינה ש-20 אחוז מתושביה בגבולות הקו הירוק הם ערבים, השילוט הרשמי מספק מידע בעברית, ערבית ואנגלית. אבל בכל חוצות העיר ניתן למצוא שלטים שיד זדונית מחקה, טשטשה או הדביקה משהו על השורה הערבית.

המחיקה היא אקט אלים. יש בו לא רק זלזול במיעוט, אלא גם ניסיון לא רק להכחיד אותיות ושמות. וגם ביטוי לחלום מפוקפק ומסוכן על העלמותם של הערבים.

כתם שחור: אפילו למלך ג'ורג' אין חסינות בירושלים

סביר להניח שמדובר במעשה ידי אנשי ימין, אך התופעה בולטת במיוחד בשכונות דתיות וחרדיות. האם יש משהו בעקרונות הדת המחייב או מצדיק מעשים מסוג זה?האם זו משוואה שאין לחמוק ממנה – דת=קנאות?

למרבה הצער, מעטים – או נחבאים אל הכלים – הם המוסדות הדתיים היהודיים שנוהגים בסובלנות בין דתית. כדי לקבל שיעור בסובלנות כזו, שווה לבקר ב"מנזר השתקנים" בלטרון. עוד בטרם הכניסה למתחם הסגור של המנזר מצפה למבקרים פסל שכבר שמו משדר את המסר: "איש באמונתו יחיה". הפסל מוקדש לשלוש דמויות משלום דתות.

שלוש דתות על אבן אחת. יש גם דברים כאלה בארץ הקודש.

יושבי המנזר בלטרון אמורים אולי לשתוק, אבל האמירה שלהם במקרה הזה מהדהדת: אפשר גם אחרת. מתי נראה פסל או לוח כזה במוסד דתי יהודי?