"שלום", החלום וטביעתו

"'שלום' – בעלת השם הסמלי –  תהיה אניית הדגל של המדינה!", התמוגג ביולי 1962 כתב מעריב, "כשתפליג בים הגדול, מבטיחה 'שלום' להיות כליל שלמות". 1,071 נוסעים יפליגו בה בפאר ובבטחה מחיפה לניו-יורק וחזרה. תאים דה-לוקס, מחלקה ראשונה ומחלקת תיירים, שלוש בריכות שחיה, מגרש טניס, תאטרון ל-400 צופים ויצירות אמנות מקוריות. "שלום" נועדה להזניק את חברת "צים" ואת ישראל לצמרת מפעילי הספינות בקו הטרנס-אטלנטי.

זה היה פרויקט של גאווה ישראלית. כל פרט חדש דווח בהתלהבות. "מעריב" פרסם כי הנשיא יצחק בן-צבי היה מאוכזב: הוא המליץ שתיקרא "המלך שלמה", אבל "צים" רצתה "שלום".

שלום לא היה שם. האנייה עוד טרם יצאה מהמספנה וכבר הזהיר "דבר" כצופה בלב ים: "סערה מתקרבת לאנייה שלום".  

מה מותר ומה אסור לגברת הראשונה

לא בובה שמקבלת פרחים. רחל ינאית בן-צבי

בדצמבר 1952 שלח ראש הממשלה דוד בן-גוריון מכתב נזיפה חריף לרחל ינאית בן-צבי, אשתו של יצחק בן-צבי, הנשיא החדש שזה עתה נבחר. הסיבה: בטקס בעיריית ירושלים נאם לא רק הנשיא – אלא גם רעייתו. היא ביקשה לומר כמה דברים "מחוץ לטקס", ונאמה בעיקר על הקשר ההדוק שלה לירושלים. בסוף דבריה התייחסה למעמדה החדש, והבטיחה להשתדל לסייע לבעלה כרעיית הנשיא. אך היתה לה גם בקשה: "ואתם תשתפו את האם העברייה בכול. היא הנותנת יסוד לבית. אל תשימו את הנשים בצל".

 הנאום היה מעשה בלתי ראוי, כתב לה בן-גוריון, עד כדי פגיעה במעמד הנשיא. בן גוריון הכיר את רחל ינאית בן-צבי היטב, עוד טרם נישאה ליצחק בן-צבי. ב-1910 היו יחד חברי מערכת כתב העת "האחדות", שהוציאה לאור מפלגתם פועלי ציון. היא היתה אישה פעילה ונמרצת, שמילאה תפקידים משמעותיים בראשית ההתמסדות הציונית בארץ ישראל, בין היתר בארגוני השמירה "בר גיורא" ו"השומר", שממנו בא לעולם ארגון ההגנה. גם עסקה בחינוך והקימה בין היתר בירושלים את "משק הפועלות", שבו חונכו צעירות לעבודת האדמה. היא היתה אישה עצמאית עם קריירה ומעמד ציבורי, בלי קשר לפעילותו של בעלה.