מסאן פרנציסקו ועד תל אביב: מסע מצולם במצעדי הגאווה

בדיוק לפני חמישים שנה, ב-1969, הוגדרה המטרה של מצעד גאווה של הקהילה הלהט"בית.
האירוע, כך נקבע בכנס שנערך בפילדפיה בארצות הברית, ישמש תזכורת שנתית למאבק למען שוויון זכויות, ובעיקר יהיה מכוון להעניק תהודה נרחבת לקריאה לשיוויון. היעד המפורש היה להגיע לקהלים רחבים ככל האפשר. הדיון על ארגון הצעדה היה אחד מצעדי התגובה לפשיטה המשטרתית האלימה ביוני 1969 על ה"סטונוול אין", בר הומוסקסואלים בניו יורק. הפשיטה הציתה תנועת מחאה ופעולה ציבורית למען זכויות הקהילה. על פי ההצעה שנוסחה בכנס "לא יהיו הגבלות של גיל או לבוש" בין משתתפי האירועים הללו. במקור דובר אמנם על הפגנות, אך כבר האירוע הראשון, ב-1970, היה למצעד. בשנים הבאות התגבשה המתכונת של "מצעד גאווה", ומצעדים כאלה החלו נערכים לא רק ברחבי ארצות הברית אלא גם במדינות אחרות.

מלחמת קוריאה: פניצילין ומיץ תפוזים מישראל

סיוע ישראלי לדרום קוריאה. מעריב, אוקטובר 1950

המתיחות הגוברת בחודשים האחרונים בחצי האי הקוריאני זוכה לסיקור מוגבל למדי בתקשורת בישראל. לפי שעה מדובר בעיקר בניסויי טילים ובצחצוח חרבות מילולי אי-שם במזרח הרחוק. אבל הצירוף בין אחד המשטרים הדכאניים האפלים ביותר בעולם, מנהיג קוריאני מוזר וכנראה חסר מעצורים, נשק גרעיני וטילים ארוכי טווח, טומן בחובו סכנה לעולם כולו. לתמהיל הנפיץ הזה חייבים לצרף גם את אישיותו של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ, איש עם פתיל קצר וניסיון אפסי בניהול משברים בינלאומיים.

היו שנים שבהן העימות בקוריאה דווח בכותרות הראשיות של ישראל במשך שבועות וחודשים, ועורר ויכוחים פוליטיים סוערים ודיונים ציבוריים מתמשכים. זה היה באמצע המאה ה-20: אז, ביוני 1950, פלשו כוחות קוריאה הצפונית הקומוניסטית לקוריאה הדרומית הפרו-מערבית. ארצות הברית, בחסות האו"ם, יצאה למתקפת נגד, כדי להגן על הדרום ולעצור את ההתפשטות הקומוניסטית.

מה שהחל בעימות אלים בין שני חלקיה של קוריאה, שהופרדו בתום מלחמת העולם השנייה, הידרדר למערכה רחבת ממדים בין ארצות-הברית לסין. בייג'ין הטילה למערכה באוקטובר 1950 כוחות צבא שכונו "צבא המתנדבים של העם הסיני".  המלחמה, שבה נהרגו על פי הערכות שונות יותר משני מיליון בני אדם, בעיקר אזרחים קוראנים, הסתיימה רק ביולי 1953, בהסכם שביתת הנשק בין שני הצדדים.

מול החומה: על גבול מקסיקו

מסע נינוח של כחצי שעה בטרולי, הרכבת העירונית של סאן דייגו, מוביל ממרכז העיר אל הקצה הדרומי של קליפורניה. שם, ברובע סאן איסידורו, נושקת ארצות הברית לשכנתה הדרומית. התחנה האחרונה של קו הרכבת סמוכה מאוד לקו הגבול: בירידה מהקרון מקדם את פני הבאים שלט המורה על מסלול המעבר ברגל למקסיקו. חולפים על פני כמה מזנונים ומזללות, חלפני כספים וחנויות של טלפונים סלולריים, וכבר ניתן לעבור דרומה, לעיר המקסיקנית טיכואנה, למדינה המקסיקנית באחה קליפורניה ("קליפורניה התחתית").

בחודש שעבר ניצלתי שהות קצרה בסאן דייגו – עיר של בסיסי צי, חוף פסטורלי, בתי מלון, מרכז כינוסים ענק ממדים ושמש קיצית באמצע החורף –  כדי לרדת אל הגבול. זה שחסימתו ב"חומה גדולה ויפה", כדי לעצור את גל המהגרים הבלתי חוקיים, הייתה הבטחת בחירות מרכזית של דונלד טראמפ. וממש השבוע, ימים ספורים לאחר שנכנס לבית הלבן, הודיע על כוונתו לפתוח מיד בפרויקט החומה.