"יום שישי הגדול": התקוות והחרדות של ה' באייר תש"ח

גולדה מאירסון (לימים מאיר) היתה זהירה בה' באייר תש"ח, מיד אחרי טקס הכרזת העצמאות של מדינת ישראל. "נחכה ונראה. יהיו צרות", אמרה גולדה לכתב "הארץ" שפנה אל בכירי החותמים מיד לאחר הטקס וביקש לשמוע על תחושותיהם ברגעים הראשונים של המדינה העברית העצמאית. "יהיה צורך לעמול הרבה במדינת ישראל".

הטקס רק תם, וכבר היו רבים מהמשתתפים טרודים באתגרים שיבואו. אהרן ציזלינג אמר לכתב "הארץ": "נעסוק במעשים. רק לעבוד, לעבוד". ומרדכי בנטוב סיכם: "הדבר תלוי במה שאנו נעשה".

אופטימי וחגיגי יותר היה פרץ ברנשטיין, שסיפר לכתב כי הוא חש "הרגשה טובה מאין כמוה. עד היום לא הרגשתי כך". וראש הממשלה דוד בן-גוריון דבק ברוח ההכרזה שאותה קרא דקות אחדות קודם לכן: "קמה מדינת ישראל. תמה גלות ישראל".

המפיק הנשכח של הכרזת העצמאות

הזיכרון נוטה להותיר כמה מגיבורי ההיסטוריה בשולי הדרך, הרחק מאור הזרקורים. בדרך כלל השכחה הזו איננה יד המקרה. תורמים לכך כותבי ההיסטוריה, במיוחד אם מדובר באירועים שהם עצמם נטלו בהם חלק. כך גם באשר לטקס הכרזת העצמאות של מדינת ישראל בה' באייר תש"ח.

הטקס, כמו גם ההכנות לקראתו, תועדו בספרו של זאב שרף "שלושה ימים" העוסק במה שהתרחש בג', ד', ו-ה' באייר תש"ח. שרף היה מזכיר מנהלת העם, ועם הקמת המדינה מונה למזכיר הממשלה. בספר, שהופיע בשנת 1959, מיעט שרף להעניק קרדיט לאנשים שהיו מעורבים באירוע. מזכירתו, דורית רוזן, נזכרת בספר פעמיים. פעם אחת כותב שרף כי לאחר שהושלם ניסוח הכרזת העצמאות החליטה רוזן "שיש להלביש תעודה נעלה זו לבוש חגיגי כלשהו, והיא אצה אל חנות למכשירי כתיבה וקנתה נייר בצבע תכלת כמעטפה להכרזה, עליה נכתב 'הכרזת מועצת העם, ה' באייר תש"ח, 14 במאי 1948'."

רגע החתימהעל הכרזת העצמאות. מתוך חוברת שפרסם יצחק ריבקינד