חוזרים למעשה מרכבה

חודש ימים ניסה בנימין נתניהו, לאחר הבחירות לכנסת ה-21 באפריל השנה, להרכיב ממשלה – וכשל.
כיוון שהתעקש שלא להעביר את המשימה לידי פוליטיקאי אחר, כפה על אזרחי המדינה מערכת בחירות נוספת.
וממש היום שוב עולה על סדר היום האפשרות שנידרש ללכת פעם שלישית לבחירות, בשל בעיות ביכולת להקים קואליציה ולכונן ממשלה על בסיס תוצאות הבחירות "2019 – מועד ב'" שנערכו ב-17 בספטמבר.
בתוך ים הדיווחים, הפרשנויות והתיאורים בתקשורת הממוסדת וברשתות החברתיות מאז הבחירות באפריל ועד היום בלט בהעדרו ביטוי שליווה אותנו במשך שנים רבות  לתיאור המאמץ המורכב לגיבוש קואליציה – "מעשה  מרכבה".

המדריך לזיהוי חיידקי הפשיזם, 1952

ד"ר בדר. צלום: לע"מ

כל אימת שאנשי רוח או עיתונאים מעיזים להביע בפומבי את חששם מסימנים של פשיזם בישראל, מיד קמה זעקה ממחנה הימין. אתם מגזימים,  טוענים במחנה הימין, אין שחר לטענה הזו.

אבל היו ימים שדווקא מחנה הימין היה זה שהאשים את השלטון – שהיה אז בידי תנועת הפועלים – בסימני פשיזם. אז, בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל, התמקדו האשמות אלה בממשלתו של ראש הממשלה הראשון דוד בן-גוריון.

אחד המתריעים הבולטים על סכנת הפשיזם בישראל באותן שנים היה ח"כ יוחנן בדר, מבכירי תנועת החרות, ודוקטור למשפטים מהאוניברסיטה היגלונית בקראקוב שבפולין, מן המוסדות האקדמאיים הוותיקים והאיכותיים באירופה.

במאמר שפרסם בדר במאי 1952 ביומון "חרות", שהוא היה גם אחד מעורכיו, פירט את "הסימנים המובהקים המעידים כי קבוצה מסוימת הודבקה בחיידקים של פשיזם".

ארבע מערכות במשחק הפוליטי: הומור בתעמולת הבחירות בישראל

 

המאמר פורסם בספר "הצחוק – קובץ מאמרים רב תחומי בחקר ההומור" (2018) בעריכת פרופ' אריה סובר.

לקראת הבחירות המתקרבות לכנסת ה-21 מובא כאן מאמרי, שראה אור ב-2018, המציג ומנתח את השלבים השונים של שילוב ההומור בתעמולת הבחירות בישראל מאז הקמת המדינה ועד מערכת הבחירות בשנת 2015.

מערכת הבחירות לכנסת ה-20 בשנת 2015 עמדה בסימן שימוש מוגבר במרכיבים של הומור וסאטירה בתעמולת המפלגות. סרטוני וידאו הומוריסטיים, שהופקו על-ידי כמה מפלגות, בהשתתפות פוליטיקאים בכירים, ובראשם בנימין נתניהו ונפתלי בנט, זכו למספר רב של שיתופים ותגובות באינטרנט ולחשיפה נרחבת בתקשורת המסורתית. אסטרטגיה תעמולתית זו הייתה פרק חדש בתהליך מתמשך שבו שולבו בהדרגה מרכיבי הומור בשיח הבחירות בישראל.

מאמר זה מבקש להציג מבט היסטורי על היבטים שונים של שילוב ההומור במערכות הבחירות בין השנים 2015-1949. בשנים אלה התקיימו 21 מערכות בחירות לכנסת ולראשות הממשלה[1], וכל אחת מהן התנהלה בנסיבות פוליטיות, כלכליות, חברתיות ותרבותיות שונות. נסיבות אלה השפיעו, במישרין או בעקיפין, לא רק על הנושאים שעמדו על סדר היום, אלא גם על אסטרטגיות התעמולה של המפלגות השונות, ובכלל זה על השימוש בהומור ואופן שילובו. דגש מיוחד מושם במאמר על יחסי הגומלין בין השינויים שחלו באופי תעמולת הבחירות לבין המציאות התקשורתית באותן שנים. מאפייניה ודרך תפקודה של התקשורת הם בעלי משמעות רבה לחיים הפוליטיים בכלל, ולמערכות בחירות בפרט. מאמצי האישים והמפלגות המתמודדים בבחירות מתמקדים, בראש ובראשונה, בפעילות תקשורתית ברמות ובאִפיונים שונים, ובראשם העברת מידע וניסיונות שכנוע במישור הרציונלי והאמוציונלי כאחד.[2]

בהקשר זה, של שכנוע ושיווק, יש חשיבות רבה לטכנולוגיות התקשורתיות, שבאמצעותן מועברת לציבור תעמולת הבחירות, כמו גם לתרבות התקשורתית באותה עת. לצד תיאור וניתוח מקומו של ההומור בפעילות הבחירות של הפוליטיקאים והמפלגות, נבחנת במאמר גם התייחסות הציבור ואמצעי התקשורת להומור, כמרכיב נוכח או נעדר, בתעמולת הבחירות.[3] המאמר מתמקד אמנם בשימושים בהומור בתעמולת הבחירות, אך יש בו תרומה גם לחקר נושאים רחבים יותר, בהם הומור בשיח הציבורי, יחסי תקשורת-פוליטיקה, והמרחב הציבורי הישראלי.

הרוצח הישראלי שנידון פעמיים למוות

סוגיית עונש המוות שבה ועולה על סדר היום הציבורי והפוליטי בישראל מפעם לפעם. בעשורים האחרונים מתמקד הדיון בעיקר בשאלת הוצאתם להורג של מחבלים שהרגו ישראלים, או היו אחראים לביצוע פיגועים רבי נפגעים. יש הסבורים שגזר דין מוות הוא העונש הראוי למחבלים, ואחרים טוענים שיהיה בכך כדי להרתיע פלסטינים מללכת בדרכם של מבצעי פיגועים. מנגד יש המשוכנעים כי בחברה שבה מקדשים את מבצעי פיגועים כ"שאהידים" עונשים כאלה לא ירתיעו כלל. להיפך, הם רק יעצימו את תרבות ההנצחה הלאומית של הפלסטינים.

שאלות הצדק, המוסר, ההיגיון והתועלת שבהוצאה להורג של אנשים שעברו על החוק ליוו את ישראל מאז הקמתה. בעשור הראשון למדינה נידונה השאלה לא בהקשר לסכסוך הישראלי-פלסטיני, אלא בכל הקשור לענישת עבריינים פליליים אשר ביצעו מעשי רצח. עונש המוות הוטל לחיקה של הכנסת על ידי השלטון הבריטי, שהוריש לישראל את פקודת החוק הפלילי משנת 1936 שעל פיה העונש על מעשה רצח הוא מוות בתלייה.

 

הקרב על המזנון: שביתת הכתבים הפרלמנטריים

השביתה שפרצה בתוככי בניין הכנסת בדצמבר 1958 היתה יוצאת דופן: הכתבים הפרלמנטריים, המסקרים בקביעות את דיוני הכנסת, הכריזו על הפסקת הכיסוי של ישיבות המליאה בחלק משעות הדיונים. על אירועים אחרים בכנסת העבירו רק דיווחים קצרצרים.

העילה לכך היתה החלטת נשיאות הכנסת (היושב ראש וסגניו) לאסור על הכתבים להיכנס למזנון חברי הכנסת בין אחת לשתיים בצהריים ובין שבע לשמונה בערב, כדי לאפשר לנבחרי האומה לסעוד את ליבם ללא הפרעה.