אוקטובר 1973: העורף מודאג ומתגייס

הסיגריה – פריט חיוני לחייל. מעריב, 26.10.1973

47 שנים חלפו ממלחמת יום הכיפורים, המלחמה אותה הגדיר משה דיין "כבדת ימים, כבדת דמים".
על המדפים מונחים כבר מאות ספרים אודות המלחמה הזו, בהם יומנים אישיים של מפקדים ולוחמים, זכרונות ומחקרים. וגם מחלוקות חריפות על נסיבות פריצתה ועל דרכי ניהול המערכה.
אך מי שמבקש לחוש ולהבין את הדרך שבה חוותה אומה שלמה מלחמת פתע בשתי חזיתות, אינו חייב לרוץ לספריה. גם לא להמתין למסמכים חסויים ולתחקירים חדשים. אפשר לעשות זאת בכל שעה באמצעות עלעול בעיתוני התקופה.

את המבט על המציאות כפי שהשתקפה אז בעיני הציבור בחרנו הפעם למקד במודעות שהתפרסמו באוקטובר 1973 בשניים מן החשובים בעיתוני ישראל באותה עת – "מעריב" ו"דבר". עשינו זאת באמצעות אתר "עיתונות יהודית היסטורית" שכתובתו https://web.nli.org.il/sites/jpress/hebrew/pages/default.aspx .

היו אלה ימים של הפתעה וחוסר ודאות, דאגה וחרדה. צה"ל נמנע מלפרסם את מספרי החללים במלחמה במהלך השבוע הראשון של הלחימה. רק ביום ראשון, 14 באוקטובר, נמסרה הודעה רשמית כי 656 חיילי צה"ל נהרגו מאז 6 באוקטובר, ועוד 50 הוכרזו כנעדרים. 2,000 חיילים נפצעו בשבוע זה. עד שהסתיימה בסוף אותו חודש גבתה המלחמה את חייהם של 2,693 קצינים וחיילים (על פי נתוני לקסיקון מלחמת יום הכיפורים מאת איתן הבר וזאב שיף – 2003). מודעות אבל לנופלים לא פורסמו בימי המלחמה. החללים נטמנו בבתי עלמין ארעיים, ורק מאוחר הועברו לבתי העלמין הצבאיים ולחלקות הצבאיות בבתי קברות ברחבי הארץ.

במה עסקו המודעות, ומה ניתן ללמוד מהן על המציאות הקשה באוקטובר 1973?

ד' באייר – יום זיכרון גבורה כבר ב-1940

ד' באייר נקבע כיום הזיכרון לחללי צה"ל רק בשנת 1951, לאחר שנתיים שבהן נעו האזכרות בבתי העלמין הצבאיים בין מועדים שונים, למורת רוחן של המשפחות השכולות (כפי שתואר בפוסט שהתפרסם כאן באפריל 2012).
אך לא היתה זו הפעם הראשונה שבמועד זה נערכו טקסי זיכרון לחללים שנפלו במאבק להקמה של מדינה עברית בארץ ישראל. כבר 11 שנים קודם נכרך אירוע הנצחה לאומי בתאריך עברי זה. יוֹם זִיכְרוֹן גְּבוּרָה היה השם שניתן לו.

השנה היתה 1940. מלחמת העולם השנייה כבר בעיצומה. תנופת הלחימה והכיבוש של הצבא הגרמני הרעידו את אירופה ואת העולם כולו. המשק העברי נערך למצור, מחשש שספינות אספקה לא יוכלו להגיע לחופי ארץ ישראל. ובעצם הימים הללו התקבלה החלטה על ציון יום מיוחד לזכר 632 חללי מאורעות 1939-1936 -תרצ"ו-תרצ"ט בלוח העברי.
יוזמי יום הזיכרון היו אנשי "כופר היישוב", מגבית שהוקמה ב-1938 כדי לממן את צרכי ההגנה על היישוב העברי בעיצומן של המאורעות. גיוס הכספים נעשה, בין היתר, מגביית מס על כרטיסי קולנוע, בתי קפה ומוצרים שונים. הציבור נקרא לרכוש מוצרים ושירותים רק אם אלה מקדישים אחוז מסוים מהכנסתם ל"כופר היישוב".

מודעה ב"דבר", 10 במאי 1940

חוזרים למעשה מרכבה

חודש ימים ניסה בנימין נתניהו, לאחר הבחירות לכנסת ה-21 באפריל השנה, להרכיב ממשלה – וכשל.
כיוון שהתעקש שלא להעביר את המשימה לידי פוליטיקאי אחר, כפה על אזרחי המדינה מערכת בחירות נוספת.
וממש היום שוב עולה על סדר היום האפשרות שנידרש ללכת פעם שלישית לבחירות, בשל בעיות ביכולת להקים קואליציה ולכונן ממשלה על בסיס תוצאות הבחירות "2019 – מועד ב'" שנערכו ב-17 בספטמבר.
בתוך ים הדיווחים, הפרשנויות והתיאורים בתקשורת הממוסדת וברשתות החברתיות מאז הבחירות באפריל ועד היום בלט בהעדרו ביטוי שליווה אותנו במשך שנים רבות  לתיאור המאמץ המורכב לגיבוש קואליציה – "מעשה  מרכבה".

המדריך לזיהוי חיידקי הפשיזם, 1952

ד"ר בדר. צלום: לע"מ

כל אימת שאנשי רוח או עיתונאים מעיזים להביע בפומבי את חששם מסימנים של פשיזם בישראל, מיד קמה זעקה ממחנה הימין. אתם מגזימים,  טוענים במחנה הימין, אין שחר לטענה הזו.

אבל היו ימים שדווקא מחנה הימין היה זה שהאשים את השלטון – שהיה אז בידי תנועת הפועלים – בסימני פשיזם. אז, בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל, התמקדו האשמות אלה בממשלתו של ראש הממשלה הראשון דוד בן-גוריון.

אחד המתריעים הבולטים על סכנת הפשיזם בישראל באותן שנים היה ח"כ יוחנן בדר, מבכירי תנועת החרות, ודוקטור למשפטים מהאוניברסיטה היגלונית בקראקוב שבפולין, מן המוסדות האקדמאיים הוותיקים והאיכותיים באירופה.

במאמר שפרסם בדר במאי 1952 ביומון "חרות", שהוא היה גם אחד מעורכיו, פירט את "הסימנים המובהקים המעידים כי קבוצה מסוימת הודבקה בחיידקים של פשיזם".

הפוליטיקה של החגיגות הממלכתיות: שנת העשור

"הסכנה שיש לעמוד נגדה היא נטיית המשטר להפוך את המעמד החגיגי ואת ימי השמחה של העם כולו למערכת תעמולה מפלגתית או קואליציונית… רבה הסכנה כי הגורמים הללו [המארגנים את החגיגות הממלכתיות, ר"מ] ישתדלו לסלף את האופי של חג לאומי  ולהפוך אותו למערכת של התיימרות והתנשאות של אנשי המשטר". הציטוט והאבחנה הזו, על דרכן של מפלגות שלטון לנסות להפיק תועלת פוליטית מאירועים ממלכתיים, לא נשמעו ב-2019.
הדברים נאמרו לפני 62 שנה, במאי 1957, במאמר בעיתון "חרות", יומון המפלגה בשם זה. העילה: חגיגות העשור למדינת ישראל. ההאשמה: מפלגת השלטון דאז, מפא"י, מתכננת לנצל את אירועי עשור למדינת ישראל כדי לזכות בפופולריות בציבור. כותב המאמר היה אחד מבכירי "חרות", הפוליטיקאי והפובליציסט ד"ר יוחנן בדר.

ארבע מערכות במשחק הפוליטי: הומור בתעמולת הבחירות בישראל

 

המאמר פורסם בספר "הצחוק – קובץ מאמרים רב תחומי בחקר ההומור" (2018) בעריכת פרופ' אריה סובר.

לקראת הבחירות המתקרבות לכנסת ה-21 מובא כאן מאמרי, שראה אור ב-2018, המציג ומנתח את השלבים השונים של שילוב ההומור בתעמולת הבחירות בישראל מאז הקמת המדינה ועד מערכת הבחירות בשנת 2015.

מערכת הבחירות לכנסת ה-20 בשנת 2015 עמדה בסימן שימוש מוגבר במרכיבים של הומור וסאטירה בתעמולת המפלגות. סרטוני וידאו הומוריסטיים, שהופקו על-ידי כמה מפלגות, בהשתתפות פוליטיקאים בכירים, ובראשם בנימין נתניהו ונפתלי בנט, זכו למספר רב של שיתופים ותגובות באינטרנט ולחשיפה נרחבת בתקשורת המסורתית. אסטרטגיה תעמולתית זו הייתה פרק חדש בתהליך מתמשך שבו שולבו בהדרגה מרכיבי הומור בשיח הבחירות בישראל.

מאמר זה מבקש להציג מבט היסטורי על היבטים שונים של שילוב ההומור במערכות הבחירות בין השנים 2015-1949. בשנים אלה התקיימו 21 מערכות בחירות לכנסת ולראשות הממשלה[1], וכל אחת מהן התנהלה בנסיבות פוליטיות, כלכליות, חברתיות ותרבותיות שונות. נסיבות אלה השפיעו, במישרין או בעקיפין, לא רק על הנושאים שעמדו על סדר היום, אלא גם על אסטרטגיות התעמולה של המפלגות השונות, ובכלל זה על השימוש בהומור ואופן שילובו. דגש מיוחד מושם במאמר על יחסי הגומלין בין השינויים שחלו באופי תעמולת הבחירות לבין המציאות התקשורתית באותן שנים. מאפייניה ודרך תפקודה של התקשורת הם בעלי משמעות רבה לחיים הפוליטיים בכלל, ולמערכות בחירות בפרט. מאמצי האישים והמפלגות המתמודדים בבחירות מתמקדים, בראש ובראשונה, בפעילות תקשורתית ברמות ובאִפיונים שונים, ובראשם העברת מידע וניסיונות שכנוע במישור הרציונלי והאמוציונלי כאחד.[2]

בהקשר זה, של שכנוע ושיווק, יש חשיבות רבה לטכנולוגיות התקשורתיות, שבאמצעותן מועברת לציבור תעמולת הבחירות, כמו גם לתרבות התקשורתית באותה עת. לצד תיאור וניתוח מקומו של ההומור בפעילות הבחירות של הפוליטיקאים והמפלגות, נבחנת במאמר גם התייחסות הציבור ואמצעי התקשורת להומור, כמרכיב נוכח או נעדר, בתעמולת הבחירות.[3] המאמר מתמקד אמנם בשימושים בהומור בתעמולת הבחירות, אך יש בו תרומה גם לחקר נושאים רחבים יותר, בהם הומור בשיח הציבורי, יחסי תקשורת-פוליטיקה, והמרחב הציבורי הישראלי.

הרוצח הישראלי שנידון פעמיים למוות

סוגיית עונש המוות שבה ועולה על סדר היום הציבורי והפוליטי בישראל מפעם לפעם. בעשורים האחרונים מתמקד הדיון בעיקר בשאלת הוצאתם להורג של מחבלים שהרגו ישראלים, או היו אחראים לביצוע פיגועים רבי נפגעים. יש הסבורים שגזר דין מוות הוא העונש הראוי למחבלים, ואחרים טוענים שיהיה בכך כדי להרתיע פלסטינים מללכת בדרכם של מבצעי פיגועים. מנגד יש המשוכנעים כי בחברה שבה מקדשים את מבצעי פיגועים כ"שאהידים" עונשים כאלה לא ירתיעו כלל. להיפך, הם רק יעצימו את תרבות ההנצחה הלאומית של הפלסטינים.

שאלות הצדק, המוסר, ההיגיון והתועלת שבהוצאה להורג של אנשים שעברו על החוק ליוו את ישראל מאז הקמתה. בעשור הראשון למדינה נידונה השאלה לא בהקשר לסכסוך הישראלי-פלסטיני, אלא בכל הקשור לענישת עבריינים פליליים אשר ביצעו מעשי רצח. עונש המוות הוטל לחיקה של הכנסת על ידי השלטון הבריטי, שהוריש לישראל את פקודת החוק הפלילי משנת 1936 שעל פיה העונש על מעשה רצח הוא מוות בתלייה.

 

סודות כמוסים בראש חוצות: בין מודיעין להסברה

החלטתו של בנימין נתניהו להציג לעיני העולם כולו בשידור טלוויזיה ב-30 באפריל השנה את "הארכיון הגרעיני" של איראן, שנתפש על ידי המוסד, עוררה דיון על התבונה, התועלת והסיכון שבחשיפת חומרים מודיעיניים רגישים.
בהקשר זה הוזכרה שיחת הטלפון בין נשיא מצרים עבד אל נאצר לחוסיין מלך ירדן ביוני 1967, בשחר היום השני למלחמת ששת הימים. השיחה הוקלטה על ידי המודיעין הישראלי – ונחשפה אחר כך לתקשורת העולמית בהוראת שר הביטחון משה דיין, למרות התנגדות מרבית בכירי אמ"ן.

מבט מקיף על הלבטים שהיו כרוכים בחשיפת המידע המודיעיני ב-1967 לצרכי הסברה הביא עמוס גלבוע בספרו "מר מודיעין" – הביוגרפיה של אלוף אהרן יריב ז"ל, שראה אור ב-2013. בהערות לספר (עמ' 716-715) מביא גלבוע את התמליל המלא של השיחה כפי שהוקלטה ביחידת ההאזנה.

מלחמת קוריאה: פניצילין ומיץ תפוזים מישראל

סיוע ישראלי לדרום קוריאה. מעריב, אוקטובר 1950

המתיחות הגוברת בחודשים האחרונים בחצי האי הקוריאני זוכה לסיקור מוגבל למדי בתקשורת בישראל. לפי שעה מדובר בעיקר בניסויי טילים ובצחצוח חרבות מילולי אי-שם במזרח הרחוק. אבל הצירוף בין אחד המשטרים הדכאניים האפלים ביותר בעולם, מנהיג קוריאני מוזר וכנראה חסר מעצורים, נשק גרעיני וטילים ארוכי טווח, טומן בחובו סכנה לעולם כולו. לתמהיל הנפיץ הזה חייבים לצרף גם את אישיותו של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ, איש עם פתיל קצר וניסיון אפסי בניהול משברים בינלאומיים.

היו שנים שבהן העימות בקוריאה דווח בכותרות הראשיות של ישראל במשך שבועות וחודשים, ועורר ויכוחים פוליטיים סוערים ודיונים ציבוריים מתמשכים. זה היה באמצע המאה ה-20: אז, ביוני 1950, פלשו כוחות קוריאה הצפונית הקומוניסטית לקוריאה הדרומית הפרו-מערבית. ארצות הברית, בחסות האו"ם, יצאה למתקפת נגד, כדי להגן על הדרום ולעצור את ההתפשטות הקומוניסטית.

מה שהחל בעימות אלים בין שני חלקיה של קוריאה, שהופרדו בתום מלחמת העולם השנייה, הידרדר למערכה רחבת ממדים בין ארצות-הברית לסין. בייג'ין הטילה למערכה באוקטובר 1950 כוחות צבא שכונו "צבא המתנדבים של העם הסיני".  המלחמה, שבה נהרגו על פי הערכות שונות יותר משני מיליון בני אדם, בעיקר אזרחים קוראנים, הסתיימה רק ביולי 1953, בהסכם שביתת הנשק בין שני הצדדים.

קרב ההנצחה הראשון של לוחמי הראל

בול אנדרטת כביש הגבורה

כבר היו דברים מעולם: המאבק הנוכחי על אתר ההנצחה בשער הגיא איננו הראשון שמנהלים לוחמי חטיבת הפלמ"ח הראל על הנצחת לחימתם במלחמת השחרור בדרך לירושלים. בשנים האחרונות מתמקד המאבק במאמץ להבטיח כי החאן בשער הגיא יהיה למרכז מורשת מלווי השיירות בתש"ח (לוחמי הראל ויחידות אחרות שלחמו אז) ולא יוקדש להנצחת זכרו של רחבעם זאבי ז"ל. אבל עוד לפני 68 שנה הם יצאו למערכה הראשונה בקרב על ההנצחה.

מאבק זה התנהל בדצמבר 1948, עוד בעיצומה של מלחמת העצמאות, חודשים אחדים לפני שנחתם – באפריל 1949 – הסכם שביתת הנשק עם ירדן, ובשעה שבחזית הדרום התנהלו קרבות עזים.  במוקד המחלוקת עמד שמו של הכביש החדש שנסלל מהשפלה לירושלים, לאחר חודשים שבהם התנהלה התנועה בעיקר ב"דרך בורמה" המאולתרת (ראו מאמרו של יהודה זיו "דרך בורמה"). דרך החתחתים, שאותרה במהלך הקרבות, אפשרה  העברת תחמושת, מזון וחיילים, תחילה בג'יפים ואחר כך במשאיות, אך לא התאימה לנסיעה בכלי רכב רגילים. הירדנים שלטו על הדרך הישנה לירושלים באזור לטרון, והיה צורך בתוואי עוקף. הכביש החדש נסלל במהירות: העבודות עליו החלו בספטמבר 1948 וכבר בראשית דצמבר הוא נחנך בטקס חגיגי.

בצד ההתלהבות מחנוכת הדרך החדשה לירושלים פרצה גם מחלוקת עזה לגבי שמו של הכביש. בחלק מן הפרסומים המוקדמים לקראת חנוכת הכביש צוין כי הדרך החדשה תקרא "כביש הראל", על שמה של חטיבת הפלמ"ח שמילאה תפקיד מרכזי בקרבות על הדרך לירושלים. אלא שבסופו של דבר נקראה הדרך "כביש הגבורה".