ארכיון
המדריך לזיהוי חיידקי הפשיזם, 1952
ד"ר בדר. צלום: לע"מ
כל אימת שאנשי רוח או עיתונאים מעיזים להביע בפומבי את חששם מסימנים של פשיזם בישראל, מיד קמה זעקה ממחנה הימין. אתם מגזימים, טוענים במחנה הימין, אין שחר לטענה הזו.
אבל היו ימים שדווקא מחנה הימין היה זה שהאשים את השלטון – שהיה אז בידי תנועת הפועלים – בסימני פשיזם. אז, בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל, התמקדו האשמות אלה בממשלתו של ראש הממשלה הראשון דוד בן-גוריון.
אחד המתריעים הבולטים על סכנת הפשיזם בישראל באותן שנים היה ח"כ יוחנן בדר, מבכירי תנועת החרות, ודוקטור למשפטים מהאוניברסיטה היגלונית בקראקוב שבפולין, מן המוסדות האקדמאיים הוותיקים והאיכותיים באירופה.
במאמר שפרסם בדר במאי 1952 ביומון "חרות", שהוא היה גם אחד מעורכיו, פירט את "הסימנים המובהקים המעידים כי קבוצה מסוימת הודבקה בחיידקים של פשיזם". להמשך קריאה…
הפוליטיקה של החגיגות הממלכתיות: שנת העשור
"הסכנה שיש לעמוד נגדה היא נטיית המשטר להפוך את המעמד החגיגי ואת ימי השמחה של העם כולו למערכת תעמולה מפלגתית או קואליציונית… רבה הסכנה כי הגורמים הללו [המארגנים את החגיגות הממלכתיות, ר"מ] ישתדלו לסלף את האופי של חג לאומי ולהפוך אותו למערכת של התיימרות והתנשאות של אנשי המשטר". הציטוט והאבחנה הזו, על דרכן של מפלגות שלטון לנסות להפיק תועלת פוליטית מאירועים ממלכתיים, לא נשמעו ב-2019.
הדברים נאמרו לפני 62 שנה, במאי 1957, במאמר בעיתון "חרות", יומון המפלגה בשם זה. העילה: חגיגות העשור למדינת ישראל. ההאשמה: מפלגת השלטון דאז, מפא"י, מתכננת לנצל את אירועי עשור למדינת ישראל כדי לזכות בפופולריות בציבור. כותב המאמר היה אחד מבכירי "חרות", הפוליטיקאי והפובליציסט ד"ר יוחנן בדר.
"אטמוספירה מרעילה ומחניקה": מבחירות 1920 ועד בחירות 2019
"בכל התקופה האחרונה זרעו שנאה בין מעמד למעמד. התרגלנו לא לעבוד עבודה משותפת, כי אם להילחם זה בזה ולבקש ניצחון. נעשתה אצלנו אטמוספירה מרעילה ומחניקה. קשה היה לאיש להגיד את אשר בליבו, כי אם הגיד והכתירוהו בשמות בוגד ומלשין".
הדברים הללו לא נאמרו על ציוצים ופוסטים גסים ששוגרו לחלל הדיגיטלי ערב בחירות 2019. הם נשמעו לפני קרוב למאה שנה – 99 שנים ליתר דיוק – באירוע חגיגי לציון ראשית פעילותה של "אספת הנבחרים", המוסד הייצוגי הנבחר הראשון של היישוב בארץ ישראל.
את הדברים אמר מאיר דיזנגוף, "ראש ועד תל אביב" בתוארו באותם ימים. חצי ביקורתו הופנו הן לחרדים, שרבים מהם החרימו את הבחירות לאספת הנבחרים, והן לנציגי השמאל – אנשי מפלגות הפועלים אשר היו לגוש הגדול ביותר במוסד החדש שזה עתה קם. "גם המפלגות שלנו הנלחמות כביכול ברכושנות, אינן אלא פיקציה", טען דיזנגוף. "אני מכיר בחברים מהם, גם מקרב 'אחדות העבודה', שהם שקועים ברכושנות וברדיפה אחרי הון לא פחות ממנו".
להמשך קריאה…
ארבע מערכות במשחק הפוליטי: הומור בתעמולת הבחירות בישראל
המאמר פורסם בספר "הצחוק – קובץ מאמרים רב תחומי בחקר ההומור" (2018) בעריכת פרופ' אריה סובר.
לקראת הבחירות המתקרבות לכנסת ה-21 מובא כאן מאמרי, שראה אור ב-2018, המציג ומנתח את השלבים השונים של שילוב ההומור בתעמולת הבחירות בישראל מאז הקמת המדינה ועד מערכת הבחירות בשנת 2015.
מערכת הבחירות לכנסת ה-20 בשנת 2015 עמדה בסימן שימוש מוגבר במרכיבים של הומור וסאטירה בתעמולת המפלגות. סרטוני וידאו הומוריסטיים, שהופקו על-ידי כמה מפלגות, בהשתתפות פוליטיקאים בכירים, ובראשם בנימין נתניהו ונפתלי בנט, זכו למספר רב של שיתופים ותגובות באינטרנט ולחשיפה נרחבת בתקשורת המסורתית. אסטרטגיה תעמולתית זו הייתה פרק חדש בתהליך מתמשך שבו שולבו בהדרגה מרכיבי הומור בשיח הבחירות בישראל.
מאמר זה מבקש להציג מבט היסטורי על היבטים שונים של שילוב ההומור במערכות הבחירות בין השנים 2015-1949. בשנים אלה התקיימו 21 מערכות בחירות לכנסת ולראשות הממשלה[1], וכל אחת מהן התנהלה בנסיבות פוליטיות, כלכליות, חברתיות ותרבותיות שונות. נסיבות אלה השפיעו, במישרין או בעקיפין, לא רק על הנושאים שעמדו על סדר היום, אלא גם על אסטרטגיות התעמולה של המפלגות השונות, ובכלל זה על השימוש בהומור ואופן שילובו. דגש מיוחד מושם במאמר על יחסי הגומלין בין השינויים שחלו באופי תעמולת הבחירות לבין המציאות התקשורתית באותן שנים. מאפייניה ודרך תפקודה של התקשורת הם בעלי משמעות רבה לחיים הפוליטיים בכלל, ולמערכות בחירות בפרט. מאמצי האישים והמפלגות המתמודדים בבחירות מתמקדים, בראש ובראשונה, בפעילות תקשורתית ברמות ובאִפיונים שונים, ובראשם העברת מידע וניסיונות שכנוע במישור הרציונלי והאמוציונלי כאחד.[2]
בהקשר זה, של שכנוע ושיווק, יש חשיבות רבה לטכנולוגיות התקשורתיות, שבאמצעותן מועברת לציבור תעמולת הבחירות, כמו גם לתרבות התקשורתית באותה עת. לצד תיאור וניתוח מקומו של ההומור בפעילות הבחירות של הפוליטיקאים והמפלגות, נבחנת במאמר גם התייחסות הציבור ואמצעי התקשורת להומור, כמרכיב נוכח או נעדר, בתעמולת הבחירות.[3] המאמר מתמקד אמנם בשימושים בהומור בתעמולת הבחירות, אך יש בו תרומה גם לחקר נושאים רחבים יותר, בהם הומור בשיח הציבורי, יחסי תקשורת-פוליטיקה, והמרחב הציבורי הישראלי.
מלחמת קוריאה: פניצילין ומיץ תפוזים מישראל
סיוע ישראלי לדרום קוריאה. מעריב, אוקטובר 1950
המתיחות הגוברת בחודשים האחרונים בחצי האי הקוריאני זוכה לסיקור מוגבל למדי בתקשורת בישראל. לפי שעה מדובר בעיקר בניסויי טילים ובצחצוח חרבות מילולי אי-שם במזרח הרחוק. אבל הצירוף בין אחד המשטרים הדכאניים האפלים ביותר בעולם, מנהיג קוריאני מוזר וכנראה חסר מעצורים, נשק גרעיני וטילים ארוכי טווח, טומן בחובו סכנה לעולם כולו. לתמהיל הנפיץ הזה חייבים לצרף גם את אישיותו של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ, איש עם פתיל קצר וניסיון אפסי בניהול משברים בינלאומיים.
היו שנים שבהן העימות בקוריאה דווח בכותרות הראשיות של ישראל במשך שבועות וחודשים, ועורר ויכוחים פוליטיים סוערים ודיונים ציבוריים מתמשכים. זה היה באמצע המאה ה-20: אז, ביוני 1950, פלשו כוחות קוריאה הצפונית הקומוניסטית לקוריאה הדרומית הפרו-מערבית. ארצות הברית, בחסות האו"ם, יצאה למתקפת נגד, כדי להגן על הדרום ולעצור את ההתפשטות הקומוניסטית.
מה שהחל בעימות אלים בין שני חלקיה של קוריאה, שהופרדו בתום מלחמת העולם השנייה, הידרדר למערכה רחבת ממדים בין ארצות-הברית לסין. בייג'ין הטילה למערכה באוקטובר 1950 כוחות צבא שכונו "צבא המתנדבים של העם הסיני". המלחמה, שבה נהרגו על פי הערכות שונות יותר משני מיליון בני אדם, בעיקר אזרחים קוראנים, הסתיימה רק ביולי 1953, בהסכם שביתת הנשק בין שני הצדדים. להמשך קריאה…
נמרוד אשל ושביתת הימאים
"הוא גבר חסון ומרשים בהופעתו. זרועותיו איתנות ועורו ספוג שיזפון ורוחות ים. אל קומתו הרמה וכתפיו הרחבות מתלווה תדיר חיוך של התרצות. תקיפותו וביטחונו העצמי משולבים בהרבה טוב לב, סובלנות וחוש הומור. הוא טיפוס פוטוגני ביותר של מנהיג, העשוי לסחוף אחריו מעריצים רבים", כך, בלשונו הציורית של העיתונאי מנחם תלמי, תואר ב"מעריב" ביוני 1968 רב חובל נמרוד אשל ז"ל, אשר נפטר לפני ימים אחדים בגיל 90.
שמו של אשל חזר באותה שנה לעמודי העיתונים, כאשר נשלח בבהילות לגרמניה, כדי להתמודד עם מרד מלחים על סיפונה של אניית הקרור הישראלית "אבוקדו-קור". הוא כיהן באותה תקופה כמפקח על הימאים באגף ספנות ונמלים במשרד התחבורה. אבל העיתונאים לא החמיצו את צירוף המקרים: מי שעמד בראש שביתת הימאים שהסעירה את מדינת ישראל בשנת 1951, נשלח עתה להתמודד עם "מרד ימאים".
ההחלטה לשגר אותו לגרמניה היתה "נבונה ביותר", כתב תלמי, שכן הוא ידע לשוחח עם המלחים בשפתם ולפנות אל "הגיונם הימאי". ואכן, למרות הציפיות לעימות אלים, ואולי גם לצורך המביך בהסתייעות במשטרת גרמניה כדי להוריד את קומץ המורדים מסיפון האנייה, נדרשו רק שש שעות של משא ומתן כדי לסיים את המשבר.
"ב-1951, בהיותו בן 25, היה שמו נישא על שפתיים רבות. דמותו איתנת המראה וכוחו לשלהב היו לאחד מסמליו של מרד הימאים הגדול, אשר הטביע את חותמו על הספנות הישראלית במשך שנים רבות", כתב תלמי.
"יום שישי הגדול": התקוות והחרדות של ה' באייר תש"ח
גולדה מאירסון (לימים מאיר) היתה זהירה בה' באייר תש"ח, מיד אחרי טקס הכרזת העצמאות של מדינת ישראל. "נחכה ונראה. יהיו צרות", אמרה גולדה לכתב "הארץ" שפנה אל בכירי החותמים מיד לאחר הטקס וביקש לשמוע על תחושותיהם ברגעים הראשונים של המדינה העברית העצמאית. "יהיה צורך לעמול הרבה במדינת ישראל".
הטקס רק תם, וכבר היו רבים מהמשתתפים טרודים באתגרים שיבואו. אהרן ציזלינג אמר לכתב "הארץ": "נעסוק במעשים. רק לעבוד, לעבוד". ומרדכי בנטוב סיכם: "הדבר תלוי במה שאנו נעשה".
אופטימי וחגיגי יותר היה פרץ ברנשטיין, שסיפר לכתב כי הוא חש "הרגשה טובה מאין כמוה. עד היום לא הרגשתי כך". וראש הממשלה דוד בן-גוריון דבק ברוח ההכרזה שאותה קרא דקות אחדות קודם לכן: "קמה מדינת ישראל. תמה גלות ישראל".
"יפרחו אלף פרחים" – לא מה שחשבתם
מלכודת לאינטלקטואלים. מאו
"יפרחו אלף פרחים" – הוא אחד מאותם ביטויים שגורים ומוכרים, שמרבים להשתמש בהם בכתב ובעל פה. קל לדמיין אלף פרחים כחולים ואדומים, צהובים וסגולים, לבנים וורודים, בכל צורה וצבע. והמגוון הנפלא של הטבע מתורגם בביטוי המוכר הזה למציאות האנושית במשמעות של פתיחות למגוון דעות וחופש ביטוי. בקיצור: החרות בהתגלמותה.
אם כך, לא מוזר שביטוי כזה יצא מפיו של מאו טסה טונג, מנהיגה הקומוניסטי של סין, בשנת 1957?
המדריך לבוחר 2013: בין הפחד לתקווה
חזק. נתניהו, גרסת 1999
סוף העולם לא הגיע ב-21 בדצמבר. גם לא ב-22. אבל מסע האימים טרם הסתיים. הוא רק מתחיל. ביום שישי חזה שלום ירושלמי ב"מוספשבת" של מעריב כיצד תראה מתקפת תעמולת הבחירות שישיק הליכוד השבוע. "קמפיין כוחני, כמעט בוטה", כתב ירושלמי, לפי קווי המתאר המשוננים של ארתור פינקלשטיין. זה האיש ששיווק ב-1996 את נתניהו באמצעות "פרס יחלק את ירושלים". הפעם ילך על אויבים אחרים.
"בקמפיין הזה נתניהו עומד לבדו מול סביבה עוינת ומפחידה, איסלאמיסטית וטרוריסטית", כתב ירושלמי. ראש הממשלה יציג את עצמו כיחיד שיכול לעמוד מול לחץ ערבי ובינלאומי. "לא אתפלא אם מתחת לתמונה חמורת סבר של נתניהו ברחובות ייכתב: 'נתניהו חזק – הערבים העצובים. נתניהו חלש – הערבים שמחים'".
עד כאן חזון האימים. האם כך תראה מערכת הבחירות בשבועות שנותרו עד ההליכה לקלפי? אם כן, צריך לומר שנתניהו ואנשיו הם פוליטיקאים ממולחים, המכיר את נפשו של העם. אין כמו סצנת אימים מקפיאת דם כדי לגייס את הציבור. תפחיד אותם, אומר לו ודאי פינקלשטיין.
המשמרת של גרוניס
זהו מאמרי , שהתפרסם ב-7.3.2012. ב"הארץ" (הקישור למאמר באתר "הארץ" – כאן)
שלוש מההחלטות הקריטיות שעיצבו את הדמוקרטיה הישראלית לא התקבלו במליאת הכנסת, אלא באולם בית המשפט העליון.
בשנת 1953 היה זה השופט שמעון אגרנט שהזכיר לממשלת ישראל כי מגילת העצמאות איננה רק פיסת קלף דקורטיבית. הקביעה במגילה כי ישראל "תהא מושתתת על יסודות החירות" מחייבת לשמור על ערכי יסוד דמוקרטיים כחירות הביטוי וחופש העיתונות, פסק אגרנט בבג"ץ "קול העם".
ב-1989 התקבלה בבג"ץ עתירת העיתון "העיר" כי הצנזורה הצבאית – גוף שאינו קיים כמוסד של קבע בשום מדינה דמוקרטית – רשאית לפסול לפרסום רק מידע ש"שיש בו ודאות קרובה לפגיעה ממשית בביטחון המדינה". משמע: שאין הצנזורה כלי משחק להשתקת ביקורת לגיטימית או לפגיעה בחופש הביטוי.
וב-2012, בערעור אילנה דיין ו"טלעד" על הרשעתם בעניין פרשת סרן ר', בהדגשת הצורך בשימור מרחב פעולה לעיתונות חופשית וחוקרת, כדי שתוכל למלא את תפקידה הציבורי.
לא במקרה נדרשו שופטי העליון לקבע אבני דרך אלה בסוגיות הנוגעות לתחום אחד – העיתונות. ולא משום שהשופטים מבקשים, כמאמר הציניקנים, לשאת חן בעיני העיתונאים, או משום שאלה ואלה משתכשכים בצוותא בביצת האליטות. ההסבר האמתי נעוץ בכך שמעמד אמצעי התקשורת היה ונותר נייר הלקמוס היעיל ביותר לבחינתו של שלטון. כל הגבלה של חופש העיתונות מקצצת את רגליה של הדמוקרטיה; כל קביעה המעגנת את חירות הביטוי, מחזקת את צורת השלטון הטובה והראויה ביותר.
חירות הביטוי היא ליבת הדמוקרטיה: בלעדיה אין האזרח יכול לקבל הכרעה מושכלת ביום הבחירות; אין גם מי שיטיל אור על מה שמבקש השלטון להסתיר מעין הציבור; אין מי שידליק אורות אזהרה לעת החלטה שגויה, או יציג גם בפני השלטון חלופות ראויות יותר לטיפול בנושאים שונים. ב-1956 לאחר פטירתו של מייסדו ועורכו הראשון של "מעריב", ד"ר עזריאל קרליבך, אמר יגאל ידין כי אף שעורך מעריב לא כיהן כחבר כנסת, הוא מילא תפקיד מרכזי בתחום הביקורת הציבורית, שבלעדיה אין משטר דמוקרטי ראוי לשמו.
שלוש ההכרעות המשמעותיות משקפות לא רק את הזיקה בין תקשורת לדמוקרטיה. הן מצביעות על מיקומו החיוני של בית המשפט העליון במקבילית הכוחות הממלכתית בישראל. הכנסת היא אכן המוסד הריבוני, המייצג את רצון העם כפי שהוא מצטייר במערכות הבחירות. הפרלמנט מממש בדרך כלל את עקרון הכרעת הרוב, שהוא אבן יסוד בדמוקרטיה. אבל כל המתבונן בתהליך יודע כי החלטות רבות בכנסת מתקבלות בדרך כלל על בסיס עסקות בין מפלגות שונות. כל אחת מהן דואגת לאינטרס שלה. בסחר-מכר הפוליטי נשכחים בדרך כלל ערכי-העל שחייבים להנחות את החברה כולה (ע"ע חוק טל).
הוסיפו לכך את שאיפתו הטבעית של כל שלטון לשמר את שלטונו, ואת תאוות השליט לצמצם את יכולתם של יריביו לפגוע בו. דוד בן-גוריון התנער ממימוש החובה שנקבעה במגילת העצמאות לכונן חוקה לא רק משום שנרתע מעימות עם הדתיים: הוא לא רצה שמסמך מחייב כזה יכבול את ידיה של הממשלה.
מי נותר להחזיק את הלפיד הערכי? רק בית המשפט העליון. שופטי העליון הם האיזונים והבלמים, שבלעדיהם לא ניתן לקיים דמוקרטיה. האנשים שמשמרים על סדר היום את ערכיה העמוקים, המהותיים, של הדמוקרטיה – בהם שוויון, שמירה על זכויות הפרט, חופש הביטוי. במיוחד כאשר הכנסת מבקשת לעתים לטאטא אותם מתחת לשטיח של "הכרעת הרוב".
שתי מסקנות עולות ממציאות זו:
האחת – כנראה שגם בעתיד כל מי שיבקשו לשמור על ערכי היסוד, כולל הבטחת את חירות הביטוי וחופש העיתונות, יתקשו למצוא זאת בספרי החוקים שתפיק הפוליטיקה הפרלמנטרית. הם ימצאו אותם רק בבית המשפט העליון, מגדל השמירה של הדמוקרטיה הישראלית.
והמסקנה השנייה: השופט אשר גרוניס, שנכנס זה עתה לתפקידו כנשיא בית המשפט העליון, חייב לעמוד בשער כקודמיו, נחוש והחלטתי. להבטיח שהרוחות המגיעות מהכנסת ומחוגים אחרים לא יכרסמו במבנה העדין והחיוני של איזונים ובלמים.
הערות שוליים להיסטוריה 