Archive

Archive for the ‘דמוקרטיה’ Category

נמרוד אשל ושביתת הימאים

19 בספטמבר 2015 5 תגובות

מודעה על המשמר 26.11.1951"הוא גבר חסון ומרשים בהופעתו. זרועותיו איתנות ועורו ספוג שיזפון ורוחות ים. אל קומתו הרמה וכתפיו הרחבות מתלווה תדיר חיוך של התרצות. תקיפותו וביטחונו העצמי משולבים בהרבה טוב לב, סובלנות וחוש הומור. הוא טיפוס פוטוגני ביותר של מנהיג, העשוי לסחוף אחריו מעריצים רבים", כך, בלשונו הציורית של העיתונאי מנחם תלמי, תואר ב"מעריב" ביוני 1968 רב חובל נמרוד אשל ז"ל, אשר נפטר לפני ימים אחדים בגיל 90.

שמו של אשל חזר באותה שנה לעמודי העיתונים, כאשר נשלח בבהילות לגרמניה, כדי להתמודד עם מרד מלחים על סיפונה של אניית הקרור הישראלית "אבוקדו-קור". הוא כיהן באותה תקופה כמפקח על הימאים באגף ספנות ונמלים במשרד התחבורה. אבל העיתונאים לא החמיצו את צירוף המקרים: מי שעמד בראש שביתת הימאים שהסעירה את מדינת ישראל בשנת 1951, נשלח עתה להתמודד עם "מרד ימאים".

ההחלטה לשגר אותו לגרמניה היתה "נבונה ביותר", כתב תלמי, שכן הוא ידע לשוחח עם המלחים בשפתם ולפנות אל "הגיונם הימאי". ואכן, למרות הציפיות לעימות אלים, ואולי גם לצורך המביך בהסתייעות במשטרת גרמניה כדי להוריד את קומץ המורדים מסיפון האנייה, נדרשו רק שש שעות של משא ומתן כדי לסיים את המשבר.

"ב-1951, בהיותו בן 25, היה שמו נישא על שפתיים רבות. דמותו איתנת המראה וכוחו לשלהב היו לאחד מסמליו של מרד הימאים הגדול, אשר הטביע את חותמו על הספנות הישראלית במשך שנים רבות", כתב תלמי.

להמשך קריאה…

"יום שישי הגדול": התקוות והחרדות של ה' באייר תש"ח

8 בינואר 2015 תגובה אחת

Scan0166

גולדה מאירסון (לימים מאיר) היתה זהירה בה' באייר תש"ח, מיד אחרי טקס הכרזת העצמאות של מדינת ישראל. "נחכה ונראה. יהיו צרות", אמרה גולדה לכתב "הארץ" שפנה אל בכירי החותמים מיד לאחר הטקס וביקש לשמוע על תחושותיהם ברגעים הראשונים של המדינה העברית העצמאית. "יהיה צורך לעמול הרבה במדינת ישראל".

הטקס רק תם, וכבר היו רבים מהמשתתפים טרודים באתגרים שיבואו. אהרן ציזלינג אמר לכתב "הארץ": "נעסוק במעשים. רק לעבוד, לעבוד". ומרדכי בנטוב סיכם: "הדבר תלוי במה שאנו נעשה".

אופטימי וחגיגי יותר היה פרץ ברנשטיין, שסיפר לכתב כי הוא חש "הרגשה טובה מאין כמוה. עד היום לא הרגשתי כך". וראש הממשלה דוד בן-גוריון דבק ברוח ההכרזה שאותה קרא דקות אחדות קודם לכן: "קמה מדינת ישראל. תמה גלות ישראל".

להמשך קריאה…

"יפרחו אלף פרחים" – לא מה שחשבתם

4 בפברואר 2013 כתיבת תגובה
מלכודת לאינטלקטואלים. מאו

מלכודת לאינטלקטואלים. מאו

"יפרחו אלף פרחים" – הוא אחד מאותם ביטויים שגורים ומוכרים, שמרבים להשתמש בהם בכתב ובעל פה. קל לדמיין אלף פרחים כחולים ואדומים, צהובים וסגולים, לבנים וורודים, בכל צורה וצבע. והמגוון הנפלא של הטבע מתורגם בביטוי המוכר הזה למציאות האנושית במשמעות של פתיחות למגוון דעות וחופש ביטוי. בקיצור: החרות בהתגלמותה.

אם כך, לא מוזר שביטוי כזה  יצא מפיו של מאו טסה טונג, מנהיגה הקומוניסטי של סין, בשנת 1957?

להמשך קריאה…

המדריך לבוחר 2013: בין הפחד לתקווה

22 בדצמבר 2012 2 תגובות
חזק. נתניהו, גרסת 1999

חזק. נתניהו, גרסת 1999

סוף העולם לא הגיע ב-21 בדצמבר. גם לא ב-22. אבל מסע האימים טרם הסתיים. הוא רק מתחיל. ביום שישי חזה שלום ירושלמי ב"מוספשבת" של מעריב כיצד תראה מתקפת תעמולת הבחירות שישיק הליכוד השבוע. "קמפיין כוחני, כמעט בוטה", כתב ירושלמי, לפי קווי המתאר המשוננים של ארתור פינקלשטיין. זה האיש ששיווק ב-1996 את נתניהו באמצעות "פרס יחלק את ירושלים". הפעם ילך על אויבים אחרים.

"בקמפיין הזה נתניהו עומד לבדו מול סביבה עוינת ומפחידה, איסלאמיסטית וטרוריסטית", כתב ירושלמי. ראש הממשלה יציג את עצמו כיחיד שיכול לעמוד מול לחץ ערבי ובינלאומי. "לא אתפלא אם מתחת לתמונה חמורת סבר של נתניהו ברחובות ייכתב: 'נתניהו חזק – הערבים העצובים. נתניהו חלש – הערבים שמחים'".

עד כאן חזון האימים. האם כך תראה מערכת הבחירות בשבועות שנותרו עד ההליכה לקלפי? אם כן, צריך לומר שנתניהו ואנשיו הם פוליטיקאים ממולחים, המכיר את נפשו של העם. אין כמו סצנת אימים מקפיאת דם כדי לגייס את הציבור. תפחיד אותם, אומר לו ודאי פינקלשטיין.

להמשך קריאה…

המשמרת של גרוניס

8 במרץ 2012 2 תגובות

זהו מאמרי , שהתפרסם ב-7.3.2012. ב"הארץ" (הקישור למאמר באתר "הארץ" – כאן)

שלוש מההחלטות הקריטיות שעיצבו את הדמוקרטיה הישראלית לא התקבלו במליאת הכנסת, אלא באולם בית המשפט העליון.

בשנת 1953 היה זה השופט שמעון אגרנט שהזכיר לממשלת ישראל כי מגילת העצמאות איננה רק פיסת קלף דקורטיבית. הקביעה במגילה כי ישראל "תהא מושתתת על יסודות החירות" מחייבת לשמור על ערכי יסוד דמוקרטיים כחירות הביטוי וחופש העיתונות, פסק אגרנט בבג"ץ "קול העם".

 ב-1989 התקבלה בבג"ץ עתירת העיתון "העיר" כי הצנזורה הצבאית – גוף שאינו קיים כמוסד של קבע בשום מדינה דמוקרטית – רשאית לפסול לפרסום רק מידע ש"שיש בו ודאות קרובה לפגיעה ממשית בביטחון המדינה". משמע: שאין הצנזורה כלי משחק להשתקת ביקורת לגיטימית או לפגיעה בחופש הביטוי.

וב-2012, בערעור אילנה דיין ו"טלעד" על הרשעתם בעניין פרשת סרן ר', בהדגשת הצורך בשימור מרחב פעולה לעיתונות חופשית וחוקרת, כדי שתוכל למלא את תפקידה הציבורי.

לא במקרה נדרשו שופטי העליון לקבע אבני דרך אלה בסוגיות הנוגעות לתחום אחד – העיתונות. ולא משום שהשופטים מבקשים, כמאמר הציניקנים, לשאת חן בעיני העיתונאים, או משום שאלה ואלה משתכשכים בצוותא בביצת האליטות. ההסבר האמתי נעוץ בכך שמעמד אמצעי התקשורת היה ונותר נייר הלקמוס היעיל ביותר לבחינתו של שלטון. כל הגבלה של חופש העיתונות מקצצת את רגליה של הדמוקרטיה; כל קביעה המעגנת את חירות הביטוי, מחזקת את צורת השלטון הטובה והראויה ביותר.

חירות הביטוי היא ליבת הדמוקרטיה: בלעדיה אין האזרח יכול לקבל הכרעה מושכלת ביום הבחירות; אין גם מי שיטיל אור על מה שמבקש השלטון להסתיר מעין הציבור; אין מי שידליק אורות אזהרה לעת החלטה שגויה, או יציג גם בפני השלטון חלופות ראויות יותר לטיפול בנושאים שונים. ב-1956 לאחר פטירתו של מייסדו ועורכו הראשון של "מעריב", ד"ר עזריאל קרליבך, אמר יגאל ידין כי אף שעורך מעריב לא כיהן כחבר כנסת, הוא מילא תפקיד מרכזי בתחום הביקורת הציבורית, שבלעדיה אין משטר דמוקרטי ראוי לשמו.

שלוש ההכרעות המשמעותיות משקפות לא רק את הזיקה בין תקשורת לדמוקרטיה. הן מצביעות על מיקומו החיוני של בית המשפט העליון במקבילית הכוחות הממלכתית בישראל. הכנסת היא אכן המוסד הריבוני, המייצג את רצון העם כפי שהוא מצטייר במערכות הבחירות. הפרלמנט מממש בדרך כלל את עקרון הכרעת הרוב, שהוא אבן יסוד בדמוקרטיה. אבל כל המתבונן בתהליך יודע כי החלטות רבות בכנסת מתקבלות בדרך כלל על בסיס עסקות בין מפלגות שונות. כל אחת מהן  דואגת לאינטרס שלה. בסחר-מכר הפוליטי נשכחים בדרך כלל ערכי-העל שחייבים להנחות את החברה כולה (ע"ע חוק טל).

הוסיפו לכך את שאיפתו הטבעית של כל שלטון לשמר את שלטונו, ואת תאוות השליט לצמצם את יכולתם של יריביו לפגוע בו. דוד בן-גוריון התנער ממימוש החובה שנקבעה במגילת העצמאות לכונן חוקה לא רק משום שנרתע מעימות עם הדתיים: הוא לא רצה שמסמך מחייב כזה יכבול את ידיה של הממשלה.

מי נותר להחזיק את הלפיד הערכי? רק בית המשפט העליון. שופטי העליון הם האיזונים והבלמים, שבלעדיהם לא ניתן לקיים דמוקרטיה. האנשים שמשמרים על סדר היום את ערכיה העמוקים, המהותיים, של הדמוקרטיה – בהם שוויון, שמירה על זכויות הפרט, חופש הביטוי. במיוחד כאשר הכנסת מבקשת לעתים לטאטא אותם מתחת לשטיח של "הכרעת הרוב".

שתי מסקנות עולות ממציאות זו:

האחת – כנראה שגם בעתיד כל מי שיבקשו לשמור על ערכי היסוד, כולל הבטחת את חירות הביטוי וחופש העיתונות, יתקשו למצוא זאת בספרי החוקים שתפיק הפוליטיקה הפרלמנטרית. הם ימצאו אותם רק בבית המשפט העליון, מגדל השמירה של הדמוקרטיה הישראלית.

והמסקנה השנייה: השופט אשר גרוניס, שנכנס זה עתה לתפקידו כנשיא בית המשפט העליון, חייב לעמוד בשער כקודמיו, נחוש והחלטתי. להבטיח שהרוחות המגיעות מהכנסת ומחוגים אחרים לא יכרסמו במבנה העדין והחיוני של איזונים ובלמים.

המולטי יקום של אלי אשד

לכאן קל להיכנס אבל קשה מאוד לצאת .

מכון גנזים ע"ש אשר ברש

הבלוג של ארכיון "גנזים" של אגודת הסופרים העבריים, בעריכת יצחק בר יוסף

A Photographers diary of the Universe

I am a cell biologist, photographer, cyclist and hiker living in Jerusalem, Israel. In this blog I will describe and mainly depict past, current and future journeys to remote, and less remote corners of our beautiful home planet.

"נתונאות"

האתר הישראלי ל-DATA JOURNALISM

ספי הנדלר

על אמנות ולא רק. מהרנסנס ועד היום

משה הרפז

המתבונן: ככל שתרבו להתבונן כך תראו יותר!

עיתונאים

בלוג על מעמד העיתונאי בישראל

The WordPress.com Blog

The latest news on WordPress.com and the WordPress community.