גוש קטיף פינת נוה-דקלים: ושבו בנים לגבולם

מזכרת מימים אחרים. באתר הזמני בניצן

בשבוע שעבר, בדרך להרצאה בבאר-שבע, גיליתי שיש לי זמן פנוי. במקום לרדת דרומה בכביש 6 נסעתי לאורך החוף. גשם זלעפות ירד. תכננתי להספיק להגיע לישובים הצמודים לרצועת עזה, אבל כשראיתי את השלט "ניצן" החלטתי שזה הרגע לבקר, המצלמה ואני, באתר הקראווילות, שבו גרות כבר שנים משפחות שפונו מגוש קטיף ויתר יישובי רצועת עזה.

השלט משם. באתר הקראווילות ניצן

בגוש קטיף, שם בתוככי רצועת עזה, ביקרתי פעמיים. זה היה באביב 2005, חודשים ספורים לפני שתוכנית ההתנתקות יצאה לפועל. אלה היו מסעות לארץ זרה, במיוחד הראשון שבהם. הכניסה לרצועה, הנסיעה בכביש ממחסום כיסופים נראו לי כמהלך הרפתקני, מסוכן. פעמיים נסעתי גם לישובי צפון הרצועה, בהם אלי סיני, היישוב שבו התגורר ידידי ועמיתי לעבודה ב"מעריב", אלי בוהדנה. זמן קצר אחרי שביקרתי בביתו, קיבל על עצמו משימה כמעט בלתי אפשרית: לתעד לעיתון את פינויו משם. המשבר שאחרי הפינוי הוביל אותו ואת משפחתו, אחרי כחצי שנה במאהל ליד מרדכי, הרחק לאוסטרליה.

מודעות פרסומת