"העיניים והאוזניים של צה"ל": הר הצופים

בראשית אוגוסט 1967, חודשיים לאחר תום מלחמת ששת הימים, יצאו ממחנה שנלר ברחוב מלכי ישראל בירושלים שני משוריינים, אוטובוסים וכלי רכב נוספים. השיירה עשתה את דרכה אל מעבר מנדלבאום, חצתה את שכונת שייח' גראח במזרח העיר – ומשם עלתה להר הצופים. באחד האולמות של האוניברסיטה העברית, שהמולת סטודנטים וקולות המרצים לא נשמעו בו במשך שני עשורים, נערך טקס. נשיא האוניברסיטה העברית אליהו אילת ומנכ"ל "הדסה" הפרופ' קלמן מן הודו לקצינים ולחיילים על ששמרו על המקום במשך 19 שנים, שבהם היה הר הצופים מובלעת מנותקת מישראל. במיוחד הופנו התודות לסגן אלוף מנחם שרפמן, "מלך ההר", מפקדו האחרון של הכוח המיוחד שהחזיק בהר.

האווירה היתה חגיגית: זה היה אחד  מאותם טקסים שביטאו את האופוריה שאחזה במדינת ישראל בתום מלחמת ששת הימים. השיבה להר הצופים היתה אחד מסמלי הניצחון, בבחינת תיקון של עיוות שהתחולל ב-1948, כאשר האוניברסיטה העברית ובית החולים "הדסה" שהוקמו על הר הצופים נותקו מהעיר העברית. אבל דבריו בטקס של מפקד חטיבה 16, חטיבת מחוז ירושלים, אלוף משנה אליעזר אמיתי, חשפו ממד נוסף באשר להר הצופים ולחשיבות השליטה בו מאז תש"ח. "מעולם לא ראינו בהר הצופים רק מקום שיש לשמור עליו. הוא היה העיניים והאוזניים של צה"ל", אמר אל"מ אמיתי, והוסיף שגם במלחמת ששת הימים היה ההר בסיס לפעולות במזרח ירושלים.

תיעוד (חלקי) מהנעשה בהר הצופים. דבר, נובמבר 1954

בכל זאת, ביקור בירושלים העתיקה

בחדשות ברדיו דיווחו על ביטול הטיולים שאלפי תלמידים מתל אביב היו אמורים לערוך בירושלים בשבוע הבא. הגזמתם. לאוזן ירושלמית זה נשמע די מגוחך, אבל לא מפתיע. כי מנקודת המבט של אנשי מישור החוף כל מה שנמצא מעבר לשער הגיא הוא במקרה הטוב ארץ אקזוטית רחוקה, ובמקרה הרע – זירת קרב מדממת.

מלחמות דת? אפילו את הצלוב יש מי שמקלף.

ירושלים, צריך להודות, לא תמיד מאירה פנים לאורחיה: חיכוכים בין ערבים ליהודים, פיגועים, מטחי שנאה וגזענות של הימין הקיצוני, עימותים בין חרדים לחילונים. אפשר להוסיף לזה את פקקי התנועה הנצחיים שהתעצמו בימי הרחבת כביש מס' 1 בואה ירושלים, וגם את המראה המקברי שמקדם את הבאים בכניסה אליה  –  עיר האבן והשיש הקרויה בית העלמין הר המנוחות. 

קו בר-לב הירושלמי

שוטרים, לוחמי משמר הגבול ומאבטחים בלבוש אזרחי גדשו היום (יום חמישי) את "דרך חיים בר-לב" בירושלים. זה הציר רחב הידיים, כביש מס' 1 העירוני, המוביל צפונה מן העיר העתיקה ועד גשר הגבעה הצרפתית וכביש 60 המוביל לשועפט ולרמאללה. הדרך נקראת על שם חיים בר-לב (1994-1924), מי שהיה הרמטכ"ל השמיני של צה"ל. 

אולי לא במקרה אירעו שני פיגועי הדריסה הקטלניים, שעוררו באחרונה את החשש מפריצת אינתיפאדה שלישית, דווקא על הדרך הזו. כי "דרך חיים בר-לב" איננה עוד כביש. גם לא עוד נתיב לרכבת הקלה. עוד טרם נסלל, היו שהזהירו כי ציר האספלט הרחב הזו ינציח את ההפרדה בין שני חלקיה של העיר המאוחדת, כביכול. 

הנתיב החדש. בטונדות להגנה מפני פיגועי דריסה נוספים

"גבולות אושוויץ" – מה בדיוק אמר אבא אבן

מנהיג היונים:                 שר החוץ אבן

אבא אבן ז"ל ודאי מתהפך בקברו בימים אלה. עד לבית העלמין בכפר שמריהו, שם נטמן בשנת 2002, מגיעים מן הסתם כל העת הדי הציטוטים המוכרים מדבריו, הנשמעים באחרונה שוב ושוב על ידי אנשי הימין.

השבוע, למשל, שמעתי את השר עוזי לנדאו מצטט את אבן פעמיים בראיון בצהרי היום בקול ישראל. פעם אחת ציטט לנדאו את אמירתו של אבן ז"ל  כי "הפלסטינים מעולם לא החמיצו הזדמנות להחמיץ הזדמנות". על זה, אני מניח, אבן לא היה כועס. זה אכן ציטוט מדויק למדי, עם או בלי קשר לביקורת על עמדות ממשלת ישראל בנושא תהליך השלום.

אבל לנדאו לא החמיץ הזדמנות לעשות שימוש בציטוט נוסף של אבא אבן, זה שהשווה כביכול את קווי 1967 (ליתר דיוק הקווים שהתגבשו בשנת 1949, כחלק מהסכמי שביתת הנשק) ל"גבולות אושוויץ". זו לא הפעם הראשונה שלנדאו משתמש בדברי אבן. הביטוי הזה, "גבולות אושוויץ", נשלף כל אימת שמדובר במשא ומתן עם הפלסטינים. זהו  הנשק המילולי האולטימטיבי של מי שמפנים את גבם לפתרון של שתי מדינות לשני עמים. משמעותו של הפתרון הזה הוא, כמובן, פינוי שטחים. רוב השטחים, או על פי הגדרה הנפוצה, "על בסיס קווי 1967" עם תיקוני גבול או החלפת שטחים.

וכשמדברים על זה – מגויס מיד צמד המילים "גבולות אושוויץ" לתעמולת הימין.

השימוש הנרחב בציטוט הזה של אבן הוא בעייתי. מכמה סיבות.