תפארת העבר: מקוני איילנד לברייטון ביץ'

 ברוקלין, יולי 2013

בשבע בבוקר עוד ניכרים ביציאה מתחנת הרכבת התחתית סימני הבילויים של הלילה: כוסות ובקבוקי בירה מפוזרים על המדרכות, וגם קרטונים וצלחות של פיצה "פמיליה" (בלי קשר, כנראה, לארגון האוהדים האלים של בית"ר ירושלים). הדרך אל החוף עוברת ליד אתר מורשת אמריקאי חשוב: היכל הנקניקיות של נתנ'ס. יש לו סניפים רבים ברחבי אמריקה, אבל כאן, בחוף קוני איילנד ניצב המקור, מאז 1916. בעוד שלוש שנים יחגוג מאה. מדי שנה, ב-4 ביולי, הוא זוכה לאזכורים בתקשורת ברחבי העולם הודות ל"אליפות העולם באכילת נקניקיות". אירוע דוחה למדי, שיכול להרוס את התיאבון לא רק לנקניקיות. יומיים לאחר התחרות שעון גדול כבר מנה את הימים והשעות לזלילה הגדולה תחרות הבאה, זו של יולי 2014.

זלילת הנקניקניות הגדולה. נתנ'ס המקורי, קוני איילנד.

מצבות להיסטוריה: בית העלמין של ברוקלין

ניו-יורק, יולי 2013

קשה לחשוב על מעבר חד יותר: רגע אחד אתה נחלץ מהרכבת התחתית ברחוב רועש בברוקלין, מהלך בין מחסנים ובתי מלאכה, גדרות חלודות ומבנים מוזנחים. וחמש דקות אחר כך אתה מוצא את עצמך בתוככי פארק אירופי ירוק, מטופח ושליו. ברוכים הבאים לבית העלמין הענק של ברוקלין, גרין-ווד.

ביום לוהט ולח בשבוע שעבר טיפסתי בדרך הזו, המובילה אל טירה בסגנון גותי הנראית כאילו הועתקה ממרכז אירופה. זה השער המפואר לבית העלמין. אמריקה אהבה, ואוהבת במידה מסויימת גם היום, לאמץ אלמנטים ארכיטקטוניים מיבשות אחרות, אולי כדי להעניק מסורת ועומק היסטורי לעולם החדש, וגם לגוון את הבנייה המודרנית. ואחרי השער הגותי, מיד בתחילת הסיור בבית העלמין, נתקל המבקר במקדשים בסגנון קלאסי, יווני ורומי, לצד אובליסקים מצריים, ועוד אלפי מבנים ומצבות בדפוסים מגוונים. ערב רב של סגנונות. או, אם תרצו, הסגנון האקלקטי. 

ניאו-גותיקה אמריקאית. הכניסה הראשית לבית הקברות.