ארכיון
אחרי חצי מאה: ביקור מצולם ב"קיץ של אהבה"
"שזרי פרח בשערך"
אפשר בהחלט להבין מדוע לא כולנו זוכרים את הקיץ של 1967 כ"קיץ של אהבה". חלקנו עוד טרם באו אז לעולם, ומי שכבר היו כאן הוטרדו מעניינים אחרים, בוערים הרבה יותר.
במאי באותה שנה החלה אצלנו "תקופת ההמתנה" מורטת העצבים. הצבא המצרי חצה את תעלת סואץ והתפרש בסיני. הנשיא נאצר סגר את מיצרי טיראן למעבר ספינות ישראליות לאילת וממנה. אחר כך גירש את כוח האו"ם שאמור היה לשמור על גבול רצועת עזה. מטוסים מצרים חגו מעל הנגב לטיסות צילום ואף התקרבו לדימונה. ב-5 ביוני פרצה מלחמת ששת הימים, וכשזו תמה היינו עסוקים במציאות החדשה של שליטה צבאית מגדות הירדן ופסגת החרמון ועד תעלת סואץ. ורצנו לבקר בכותל המערבי ובשטחים.
כשחגגנו את הניצחון, ממש ביוני ההוא, פרצה בארצות הברית חגיגה אחרת: "קיץ של אהבה".
בחודש שעבר, באיחור של 51 שנה, ביקרנו במוקד אירועי אותו קיץ – בשכונת הייט-אשבורי בסאן פרנציסקו.
הפתעת יום כיפור 1957: "הירח המלאכותי" הראשון
"שמענו את החדשה במוצאי יום הכיפורים. הקריינית הפסיקה לרגע את דבריה ונתנה את רשות הדיבור לירח, וזה מסר לנו ד"ש מהסטרטוספרה. סגרנו את המקלט שהמשיך לספר חדשות אחרות, יצאנו אל ליל הירח 'הישן' ושוטטנו ברחובות. לבדנו… אנחנו הולכים ומשננים לנו את התאריך הנ"ל באמרנו: באותו יום בוצעה התגרות שאין דומה לה ב…אלוהים".
כך פתח באוקטובר 1957 חיים גורי (בשם העט "חגי") את מדורו "מה אומרים?" בעיתון "למרחב" בתארו את האירוע ההיסטורי שהתרחש ביום הכיפורים תשי"ח, 5 באוקטובר 1957 – הצלחתה של ברית המועצות לשגר לחלל את הלוויין הראשון, ספוטניק 1. הידיעה על השיגור – שבוצע ב-4 באוקטובר אך נחשף לעולם למחרת – הסעירה את העולם כולו, אך בישראל היה לה ממד דרמטי נוסף: היא שודרה במוצאי יום כיפור, לאחר יממה של דממה תקשורתית מוחלטת, בהעדר עיתונים או שידורים ב"קול ישראל". לצד הידיעה זכו המאזינים גם לשמוע מעט מן הצפצופים שנקלטו בתחנת האזנה בארץ היישר מן החלל.
מלחמת קוריאה: פניצילין ומיץ תפוזים מישראל
סיוע ישראלי לדרום קוריאה. מעריב, אוקטובר 1950
המתיחות הגוברת בחודשים האחרונים בחצי האי הקוריאני זוכה לסיקור מוגבל למדי בתקשורת בישראל. לפי שעה מדובר בעיקר בניסויי טילים ובצחצוח חרבות מילולי אי-שם במזרח הרחוק. אבל הצירוף בין אחד המשטרים הדכאניים האפלים ביותר בעולם, מנהיג קוריאני מוזר וכנראה חסר מעצורים, נשק גרעיני וטילים ארוכי טווח, טומן בחובו סכנה לעולם כולו. לתמהיל הנפיץ הזה חייבים לצרף גם את אישיותו של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ, איש עם פתיל קצר וניסיון אפסי בניהול משברים בינלאומיים.
היו שנים שבהן העימות בקוריאה דווח בכותרות הראשיות של ישראל במשך שבועות וחודשים, ועורר ויכוחים פוליטיים סוערים ודיונים ציבוריים מתמשכים. זה היה באמצע המאה ה-20: אז, ביוני 1950, פלשו כוחות קוריאה הצפונית הקומוניסטית לקוריאה הדרומית הפרו-מערבית. ארצות הברית, בחסות האו"ם, יצאה למתקפת נגד, כדי להגן על הדרום ולעצור את ההתפשטות הקומוניסטית.
מה שהחל בעימות אלים בין שני חלקיה של קוריאה, שהופרדו בתום מלחמת העולם השנייה, הידרדר למערכה רחבת ממדים בין ארצות-הברית לסין. בייג'ין הטילה למערכה באוקטובר 1950 כוחות צבא שכונו "צבא המתנדבים של העם הסיני". המלחמה, שבה נהרגו על פי הערכות שונות יותר משני מיליון בני אדם, בעיקר אזרחים קוראנים, הסתיימה רק ביולי 1953, בהסכם שביתת הנשק בין שני הצדדים. להמשך קריאה…
מול החומה: על גבול מקסיקו
מסע נינוח של כחצי שעה בטרולי, הרכבת העירונית של סאן דייגו, מוביל ממרכז העיר אל הקצה הדרומי של קליפורניה. שם, ברובע סאן איסידורו, נושקת ארצות הברית לשכנתה הדרומית. התחנה האחרונה של קו הרכבת סמוכה מאוד לקו הגבול: בירידה מהקרון מקדם את פני הבאים שלט המורה על מסלול המעבר ברגל למקסיקו. חולפים על פני כמה מזנונים ומזללות, חלפני כספים וחנויות של טלפונים סלולריים, וכבר ניתן לעבור דרומה, לעיר המקסיקנית טיכואנה, למדינה המקסיקנית באחה קליפורניה ("קליפורניה התחתית").
בחודש שעבר ניצלתי שהות קצרה בסאן דייגו – עיר של בסיסי צי, חוף פסטורלי, בתי מלון, מרכז כינוסים ענק ממדים ושמש קיצית באמצע החורף – כדי לרדת אל הגבול. זה שחסימתו ב"חומה גדולה ויפה", כדי לעצור את גל המהגרים הבלתי חוקיים, הייתה הבטחת בחירות מרכזית של דונלד טראמפ. וממש השבוע, ימים ספורים לאחר שנכנס לבית הלבן, הודיע על כוונתו לפתוח מיד בפרויקט החומה.
מסמך: הבולשיט המופרז בחיל הים, 1951
המכתב הבא, המובא כאן במלואו, נכתב על ידי הסופר, המחזאי והעיתונאי יהושע בר-יוסף בקיץ 1951. ימים אחדים קודם לכן שב בר-יוסף ארצה, לאחר שהשתתף ככתב השבועון "במחנה" ב"מבצע קולומבוס", מסע ימי ארוך של שתי ספינות חיל הים לארצות הברית ובחזרה.
במהלך ההפלגה נחשף ליחסם ההקשה של הקצינים למלחים, כחלק ממה שהגדיר "הבולשיט הריק, ששורשיו במשטר מושחת של ימי הביניים" ובהעתקת הגינונים הטקסיים של הצי הבריטי. עם שובו נפגש עם ראש הממשלה דוד בן-גוריון וסיפר לו על חוויותיו הקשות.
על הפגישה הזו כתב ב"ג ביומנו: "הסופר בר-יוסף, שליווה שתי ספינות מלחמה ככתב צבאי לאמריקא מתאונן שהמשמעת בצי הפכה לדיקטטורה ולהתעללות. המלחים הם משרתי הקצינים. אסור לקצין לדבר עם חייל, והוא הדין סמל". בן-גוריון לא הופתע: טענות דומות שמע בעת ביקורו בארצות הברית, שנערך במקביל למשט חיל הים. "בהיותי בבוסטון התאוננו לפני קשה על המפקד [שלמה אראל] והייתה גם נטייה מצד ויויאן [חיים הרצוג, נספח צה"ל בארצות הברית] להחזירו ארצה ולבקש מפקד אחר. ואין ספק שבהתרשמות של בר-יוסף יש הרבה מהאמת. משמעת חייבים להשליט, אבל לא משטר של קסטה ויוהרא [כך במקור] קיצונית".
ב"ג ביקש מבר-יוסף להגיש לו את רשמיו בכתב, ואלה מובאים כאן (מתוך ארכיונו של בר-יוסף, השמור במכון "גנזים", ארכיון אגודת הסופרים בישראל). כתבותיו של בר-יוסף על המסע, שפרסמו ב"במחנה", לא כללו כל איזכור לדברים הקשים המובאים במכתב.
אולם בר-יוסף כתב זמן קצר אחר כך מחזה בשם "סערה בים" שנועד להצגה בתיאטרון הקאמרי, שבו מתוארת האווירה הקשה על סיפון ספינת חיל הים, בדומה למה שתואר במכתב לבן-גוריון. המחזה מעולם לא הועלה על הבמה: המועצה לביקורת מחזות וסרטים העבירה את המחזה לעיון הרמטכ"ל רב אלוף יגאל ידין, וזה הנחה את המועצה לאסור את העלאת המחזה. הנימוק לפסילה, הרשום בתיקי המועצה, היה שהעלאת המחזה עלולה להוות "חבלה במאמץ המלחמתי של המדינה".
בר-יוסף לא הרים ידיים. הוא העתיק את עלילת המחזה מישראל לניקרגואה. אך גם הגרסה החדשה, שבה שם המחזה שונה מ"סערה בים" ל"רודריגו פרננדז" לא אושרה להצגה. פרשת המחזה מתועדת בהרחבה במאמרי "בין שר האמנות לשר הצבא: התמזגות מנגנוני הצנזורה לפסילת המחזה 'סערה בים", שפורסם בימים אלה בכתב העת "קתדרה" (בהוצאת יד בן-צבי), גיליון 158, טבת תשע"ו.
הטקסט המלא של המכתב מביא תיאור קשה וביקורתי של הנעשה בצה"ל, של מציאות שבאותם ימים הוסתרה מידיעת הציבור הרחב. הן מערכת הביטחון והן מרבית העיתונאים סברו כי פרסומים כאלה יפגעו בתדמיתו של הצבא. הסיקור היה אוהד, לא ביקורתי. הוא יצר גלוריפיקציה של הצבא, מפקדיו וחייליו. רק ב-1973, אחרי רעידת האדמה של מלחמת יום הכיפורים ערכו עורכי העיתונים והכתבים הצבאיים חשבון נפש נוקב. נכשלנו כאשר ניצבנו בדרך כלל בצייתנות, בדום מתוח, בכל הקשור לנושאי הביטחון, הודו אנשי התקשורת. שכחנו כי תפקידה החברתי של של התקשורת הוא סיקור ביקורתי, גם ואולי דווקא, בנושא קריטי כמו דרך תפקודו של הצבא.
להלן נוסח המכתב:
להמשך קריאה…
"בן גוריון נגד עבדול נאצר" – בטלוויזיה ובבתי הקולנוע
בראשית שנת 1956 נחתה בישראל אישיות אמריקאית בכירה, שנוכחותה בארץ עוררה עניין רב וזכתה לסיקור במרבית העיתונים. לא היה זה שליח מדיני בכיר אלא שדר הטלוויזיה אד מורו, איש רשת השידור CBS, שהתפרסם בזכות שידוריו במלחמת העולם השניה ואחר כך במאבקו על המרקע נגד "צייד הקומוניסטים" הסנטור ג'ו מקארתי. מורו הגיע ארצה עם צוות הפקה גדול כדי להכין פרק בתוכניתו היוקרתית See It Now על ישראל ובעיקר על רוחות המלחמה שהחלו מנשבות באותה עת בינה לבין מצרים. הוא סייר בין היתר לאורך קו הגבול שחצה את ירושלים, בנחל עוז ובעין גב, תיעד את הגעתם של עולים מצפון אפריקה, וראיין אישים רבים. הבולט שבהם היה ראש הממשלה דוד בן-גוריון, עימו ישב לראיון ממושך בשדה בוקר.
דו קרב על המרקע: ידיעה במעריב לאחר שידור תוכניתו של מורו במרץ 1956.
"הערכה מחדש" – אז והיום.
קיסינג'ר, 1975
לדיווחים מוושינגטון השתרבב הבוקר הביטוי "הערכה מחדש", המהדהד מפעם לפעם בתקשורת, בהקשר לאפשרות של לחץ אמריקאי על ישראל.
ב"גלובס" דיווח רן דגוני מארצות הברית: "דובר הבית הלבן, ג'וש ארנסט, הודיע אתמול כי ארצות הברית פתחה בתהליך של הערכה מחדש של מדיניותה כלפי הסכסוך הישראלי-פלסטיני בעקבות החלטת נתניהו להתנער מפתרון שתי מדינות". הדברים נאמרו לאחר ניצחונו של נתניהו בבחירות, ובין היתר בהקשר להכרזתו ערב ההליכה לקלפיות כי הרעיון של שתי מדינות לשני עמים אינו רלוונטי עוד.
"ההערכה מחדש" איננה, לפחות בינתיים, של הקשרים עם ישראל אלא נוגעת למשא ומתן בין ישראל לפלסטינים. אך גם לנושא זה עלולה להיות השלכה משמעותית על מכלול היחסים. אם תחליט, למשל, וושינגטון לתת אור ירוק להחלטה של מועצת הביטחון שתיתן גושפנקה בינלאומית למדינה פלסטינית בצד ישראל, יהיה בכך שינוי משמעותי במדינות האמריקאית. זה יהיה סימון ראשון לסדק בכיפת הברזל הדיפלומטית שמעניקה וושינגטון באופן מסורתי לישראל, בדמות וטו על הצעות החלטה עוינות במועצת הביטחון.
בעיתונות האמריקאית השתמשו הפעם בפועל "To reevaluate", ולא במונח אחר בעל משמעות דומה reassessment, ששימש ב-1975 להגדרת מהלך הלחץ על ישראל. את המהלך הוביל אז שר החוץ האמריקאי הנרי קיסינג'ר לאחר שנכשלו מאמציו להשיג הסדר ביניים בין ישראל ומצרים.
הנה רקע על ה"הערכה מחדש" בגירסה ההיסטורית, מספרי "לא יעלה על הדעת – ציטוטים, ביטויים, כינויים ומטבעות לשון" (הד ארצי, 1998).
לגבי ההווה – נצטרך להמתין.
היהודים של עיר המלאכים
לוס אנג'לס, יוני 2013
יעקב פרנקפורט היה חלוץ: כנראה היהודי הראשון שהתיישב בלוס אנג'לס. בשנת 1841 הגיע לעיירה הנידחת בסוף מערב. המקום עדיין נשא את שמו המקורי "העיר של גבירתנו מלכת המלאכים" או בשפת המקור El Pueblo de Nuestra Señora la Reina de Los Ángeles. בחלוף השנים ויתרו האמריקאים התכליתיים על שמונה מילים ומילות חיבור והסתפקו בלוס אנג'לס. חמש שנים אחר כך הונף הדגל האמריקאי לראשונה בעיר. ב-1850 נרשמו בכל קליפורניה שישה יהודים.
מאז פרחה והתרחבה הנוכחות היהודית בעיר. היום חיים בלוס אנג'לס ה על פי ההערכות בין 500 אלף ל-600 אלף יהודים, כעשרה אחוזים (שוב, על פי הערכות) מכלל יהודי ארצות הברית. בשנים האחרונות גוברת ההתענינות בחקר ההיסטוריה של יהודי העיר. סטיבן סאס כתב על כך לפני חודשים אחדים בג'ואיש ג'ורנאל המקומי, בין היתר בהקשר לתערוכה "היהודים בפסיפס של לוס אנג'לס", שנפתחה במאי ותישאר פתוחה עד ינואר 2014. יהודים מבקשים לחקור ולהנציח את עברם כאן, ולא פחות מכך גם להוכיח כי בכל שלב בהתפתחות המטרופולין הענק על חוף האוקיאנוס השקט היה גם חלק משמעותי ליהודים.
חקר העבר ושימורו, כמובן, אינו חדש. באמצע שנות השמונים, למשל, יזמו אישים בקהילה פרויקט להנצחת הנוכחות היהודית לדורותיה באמצעות סדרת ציורי קיר גדולים. הם עשו זאת בלב אזור פיירפקס במערב העיר, שם היה בעבר הריכוז הגדול של יהודים.
נתקלתי בציורי הקיר הללו כאשר ביקרתי בלוס אנג'לס לפני שבועות אחדים. הלכתי ברגל בשדרות פיירפקס בין מרכז הקניות "הגרוב" ועיר האולפנים של רשת הטלוויזיה סי-בי-אס לשדרות סאנסט, וראיתי ממרחק ציורים בשחור לבן בשולי מגרש חנייה. סימנים יהודיים ניכרו בסביבה עוד קודם: מאפיית "אילת", חנות של חב"ד ועוד. אבל רק כאשר התקרבתי לציורים ראיתי כי אין זו עוד פרסומת חוצות או קומיקס מחאה מקומי, אלא יצירה המוקדשת לתיעוד דברי ימי יהודי לוס אנג'לס.
היסטוריה בקצה מגרש חנייה, מתחת לשלט חוצות על סרט חדש
מלחמת הכפתורים
שני אירועים התרחשו ב-1896 בחיים הציבוריים באמריקה, שהותירו חותם עד עצם היום הזה.
האירוע הראשון, המוכר יותר, היה רכישתו של "הניו יורק טיימס" בידי אדולף אוקס, שהפך מאז את העיתון לאחת הבימות התקשורתיות המשמעותיות בארצות הברית, וגם בעולם כולו. האירוע האחר זכור הרבה פחות: בנג'מין וייטהאד רשם פטנט על כפתור מתכת שבצידו האחורי סיכה. איש העסקים מניו ג'רזי, שהתמחה בייצור ושיווק של מוצרי פרסום וקידום מכירות, הכניס בכך לתרבות הפופולרית את הכפתורים שנועדו לפרסם ולקדם עסקים או אנשים, להביע הזדהות או למחות.
הערות שוליים להיסטוריה 