ארכיון
מסאן פרנציסקו ועד תל אביב: מסע מצולם במצעדי הגאווה
בדיוק לפני חמישים שנה, ב-1969, הוגדרה המטרה של מצעד גאווה של הקהילה הלהט"בית.
האירוע, כך נקבע בכנס שנערך בפילדפיה בארצות הברית, ישמש תזכורת שנתית למאבק למען שוויון זכויות, ובעיקר יהיה מכוון להעניק תהודה נרחבת לקריאה לשיוויון. היעד המפורש היה להגיע לקהלים רחבים ככל האפשר. הדיון על ארגון הצעדה היה אחד מצעדי התגובה לפשיטה המשטרתית האלימה ביוני 1969 על ה"סטונוול אין", בר הומוסקסואלים בניו יורק. הפשיטה הציתה תנועת מחאה ופעולה ציבורית למען זכויות הקהילה. על פי ההצעה שנוסחה בכנס "לא יהיו הגבלות של גיל או לבוש" בין משתתפי האירועים הללו. במקור דובר אמנם על הפגנות, אך כבר האירוע הראשון, ב-1970, היה למצעד. בשנים הבאות התגבשה המתכונת של "מצעד גאווה", ומצעדים כאלה החלו נערכים לא רק ברחבי ארצות הברית אלא גם במדינות אחרות. להמשך קריאה…
אחרי חצי מאה: ביקור מצולם ב"קיץ של אהבה"
"שזרי פרח בשערך"
אפשר בהחלט להבין מדוע לא כולנו זוכרים את הקיץ של 1967 כ"קיץ של אהבה". חלקנו עוד טרם באו אז לעולם, ומי שכבר היו כאן הוטרדו מעניינים אחרים, בוערים הרבה יותר.
במאי באותה שנה החלה אצלנו "תקופת ההמתנה" מורטת העצבים. הצבא המצרי חצה את תעלת סואץ והתפרש בסיני. הנשיא נאצר סגר את מיצרי טיראן למעבר ספינות ישראליות לאילת וממנה. אחר כך גירש את כוח האו"ם שאמור היה לשמור על גבול רצועת עזה. מטוסים מצרים חגו מעל הנגב לטיסות צילום ואף התקרבו לדימונה. ב-5 ביוני פרצה מלחמת ששת הימים, וכשזו תמה היינו עסוקים במציאות החדשה של שליטה צבאית מגדות הירדן ופסגת החרמון ועד תעלת סואץ. ורצנו לבקר בכותל המערבי ובשטחים.
כשחגגנו את הניצחון, ממש ביוני ההוא, פרצה בארצות הברית חגיגה אחרת: "קיץ של אהבה".
בחודש שעבר, באיחור של 51 שנה, ביקרנו במוקד אירועי אותו קיץ – בשכונת הייט-אשבורי בסאן פרנציסקו.
הפתעת יום כיפור 1957: "הירח המלאכותי" הראשון
"שמענו את החדשה במוצאי יום הכיפורים. הקריינית הפסיקה לרגע את דבריה ונתנה את רשות הדיבור לירח, וזה מסר לנו ד"ש מהסטרטוספרה. סגרנו את המקלט שהמשיך לספר חדשות אחרות, יצאנו אל ליל הירח 'הישן' ושוטטנו ברחובות. לבדנו… אנחנו הולכים ומשננים לנו את התאריך הנ"ל באמרנו: באותו יום בוצעה התגרות שאין דומה לה ב…אלוהים".
כך פתח באוקטובר 1957 חיים גורי (בשם העט "חגי") את מדורו "מה אומרים?" בעיתון "למרחב" בתארו את האירוע ההיסטורי שהתרחש ביום הכיפורים תשי"ח, 5 באוקטובר 1957 – הצלחתה של ברית המועצות לשגר לחלל את הלוויין הראשון, ספוטניק 1. הידיעה על השיגור – שבוצע ב-4 באוקטובר אך נחשף לעולם למחרת – הסעירה את העולם כולו, אך בישראל היה לה ממד דרמטי נוסף: היא שודרה במוצאי יום כיפור, לאחר יממה של דממה תקשורתית מוחלטת, בהעדר עיתונים או שידורים ב"קול ישראל". לצד הידיעה זכו המאזינים גם לשמוע מעט מן הצפצופים שנקלטו בתחנת האזנה בארץ היישר מן החלל.
"הערכה מחדש" – אז והיום.
קיסינג'ר, 1975
לדיווחים מוושינגטון השתרבב הבוקר הביטוי "הערכה מחדש", המהדהד מפעם לפעם בתקשורת, בהקשר לאפשרות של לחץ אמריקאי על ישראל.
ב"גלובס" דיווח רן דגוני מארצות הברית: "דובר הבית הלבן, ג'וש ארנסט, הודיע אתמול כי ארצות הברית פתחה בתהליך של הערכה מחדש של מדיניותה כלפי הסכסוך הישראלי-פלסטיני בעקבות החלטת נתניהו להתנער מפתרון שתי מדינות". הדברים נאמרו לאחר ניצחונו של נתניהו בבחירות, ובין היתר בהקשר להכרזתו ערב ההליכה לקלפיות כי הרעיון של שתי מדינות לשני עמים אינו רלוונטי עוד.
"ההערכה מחדש" איננה, לפחות בינתיים, של הקשרים עם ישראל אלא נוגעת למשא ומתן בין ישראל לפלסטינים. אך גם לנושא זה עלולה להיות השלכה משמעותית על מכלול היחסים. אם תחליט, למשל, וושינגטון לתת אור ירוק להחלטה של מועצת הביטחון שתיתן גושפנקה בינלאומית למדינה פלסטינית בצד ישראל, יהיה בכך שינוי משמעותי במדינות האמריקאית. זה יהיה סימון ראשון לסדק בכיפת הברזל הדיפלומטית שמעניקה וושינגטון באופן מסורתי לישראל, בדמות וטו על הצעות החלטה עוינות במועצת הביטחון.
בעיתונות האמריקאית השתמשו הפעם בפועל "To reevaluate", ולא במונח אחר בעל משמעות דומה reassessment, ששימש ב-1975 להגדרת מהלך הלחץ על ישראל. את המהלך הוביל אז שר החוץ האמריקאי הנרי קיסינג'ר לאחר שנכשלו מאמציו להשיג הסדר ביניים בין ישראל ומצרים.
הנה רקע על ה"הערכה מחדש" בגירסה ההיסטורית, מספרי "לא יעלה על הדעת – ציטוטים, ביטויים, כינויים ומטבעות לשון" (הד ארצי, 1998).
לגבי ההווה – נצטרך להמתין.
"שלום", החלום וטביעתו
"'שלום' – בעלת השם הסמלי – תהיה אניית הדגל של המדינה!", התמוגג ביולי 1962 כתב מעריב, "כשתפליג בים הגדול, מבטיחה 'שלום' להיות כליל שלמות". 1,071 נוסעים יפליגו בה בפאר ובבטחה מחיפה לניו-יורק וחזרה. תאים דה-לוקס, מחלקה ראשונה ומחלקת תיירים, שלוש בריכות שחיה, מגרש טניס, תאטרון ל-400 צופים ויצירות אמנות מקוריות. "שלום" נועדה להזניק את חברת "צים" ואת ישראל לצמרת מפעילי הספינות בקו הטרנס-אטלנטי.
זה היה פרויקט של גאווה ישראלית. כל פרט חדש דווח בהתלהבות. "מעריב" פרסם כי הנשיא יצחק בן-צבי היה מאוכזב: הוא המליץ שתיקרא "המלך שלמה", אבל "צים" רצתה "שלום".
שלום לא היה שם. האנייה עוד טרם יצאה מהמספנה וכבר הזהיר "דבר" כצופה בלב ים: "סערה מתקרבת לאנייה שלום".
פלייבוי, אשת הנשיא וחיילי צה"ל
ידיעה קטנה הופיעה בעמוד האחרון של "מעריב" ב-19 בדצמבר 1973, בדיוק היום לפני 40 שנה. דווח בה כי רעיית נשיא המדינה, הגברת נינה קציר, בסיועו של שגריר ארצות הברית בישראל, קנת קינטינג, הצליחה להשיג מתנה מיוחדת לחיילי צה"ל, בסדיר ובמילואים: 3,000 עותקים של הירחון האמריקאי "פלייבוי". את הידיעה הביאה כתבת "מעריב" אינגה דויטשקרון.
רכבת אווירית לא רק של טנקים ומטוסים. הידיעה שעוררה את הסערה. מעריב, 19.12.1973
היהודים של עיר המלאכים
לוס אנג'לס, יוני 2013
יעקב פרנקפורט היה חלוץ: כנראה היהודי הראשון שהתיישב בלוס אנג'לס. בשנת 1841 הגיע לעיירה הנידחת בסוף מערב. המקום עדיין נשא את שמו המקורי "העיר של גבירתנו מלכת המלאכים" או בשפת המקור El Pueblo de Nuestra Señora la Reina de Los Ángeles. בחלוף השנים ויתרו האמריקאים התכליתיים על שמונה מילים ומילות חיבור והסתפקו בלוס אנג'לס. חמש שנים אחר כך הונף הדגל האמריקאי לראשונה בעיר. ב-1850 נרשמו בכל קליפורניה שישה יהודים.
מאז פרחה והתרחבה הנוכחות היהודית בעיר. היום חיים בלוס אנג'לס ה על פי ההערכות בין 500 אלף ל-600 אלף יהודים, כעשרה אחוזים (שוב, על פי הערכות) מכלל יהודי ארצות הברית. בשנים האחרונות גוברת ההתענינות בחקר ההיסטוריה של יהודי העיר. סטיבן סאס כתב על כך לפני חודשים אחדים בג'ואיש ג'ורנאל המקומי, בין היתר בהקשר לתערוכה "היהודים בפסיפס של לוס אנג'לס", שנפתחה במאי ותישאר פתוחה עד ינואר 2014. יהודים מבקשים לחקור ולהנציח את עברם כאן, ולא פחות מכך גם להוכיח כי בכל שלב בהתפתחות המטרופולין הענק על חוף האוקיאנוס השקט היה גם חלק משמעותי ליהודים.
חקר העבר ושימורו, כמובן, אינו חדש. באמצע שנות השמונים, למשל, יזמו אישים בקהילה פרויקט להנצחת הנוכחות היהודית לדורותיה באמצעות סדרת ציורי קיר גדולים. הם עשו זאת בלב אזור פיירפקס במערב העיר, שם היה בעבר הריכוז הגדול של יהודים.
נתקלתי בציורי הקיר הללו כאשר ביקרתי בלוס אנג'לס לפני שבועות אחדים. הלכתי ברגל בשדרות פיירפקס בין מרכז הקניות "הגרוב" ועיר האולפנים של רשת הטלוויזיה סי-בי-אס לשדרות סאנסט, וראיתי ממרחק ציורים בשחור לבן בשולי מגרש חנייה. סימנים יהודיים ניכרו בסביבה עוד קודם: מאפיית "אילת", חנות של חב"ד ועוד. אבל רק כאשר התקרבתי לציורים ראיתי כי אין זו עוד פרסומת חוצות או קומיקס מחאה מקומי, אלא יצירה המוקדשת לתיעוד דברי ימי יהודי לוס אנג'לס.
היסטוריה בקצה מגרש חנייה, מתחת לשלט חוצות על סרט חדש
מצבות להיסטוריה: בית העלמין של ברוקלין
ניו-יורק, יולי 2013
קשה לחשוב על מעבר חד יותר: רגע אחד אתה נחלץ מהרכבת התחתית ברחוב רועש בברוקלין, מהלך בין מחסנים ובתי מלאכה, גדרות חלודות ומבנים מוזנחים. וחמש דקות אחר כך אתה מוצא את עצמך בתוככי פארק אירופי ירוק, מטופח ושליו. ברוכים הבאים לבית העלמין הענק של ברוקלין, גרין-ווד.
ביום לוהט ולח בשבוע שעבר טיפסתי בדרך הזו, המובילה אל טירה בסגנון גותי הנראית כאילו הועתקה ממרכז אירופה. זה השער המפואר לבית העלמין. אמריקה אהבה, ואוהבת במידה מסויימת גם היום, לאמץ אלמנטים ארכיטקטוניים מיבשות אחרות, אולי כדי להעניק מסורת ועומק היסטורי לעולם החדש, וגם לגוון את הבנייה המודרנית. ואחרי השער הגותי, מיד בתחילת הסיור בבית העלמין, נתקל המבקר במקדשים בסגנון קלאסי, יווני ורומי, לצד אובליסקים מצריים, ועוד אלפי מבנים ומצבות בדפוסים מגוונים. ערב רב של סגנונות. או, אם תרצו, הסגנון האקלקטי.
ניאו-גותיקה אמריקאית. הכניסה הראשית לבית הקברות.
הערות שוליים להיסטוריה 