אחרי חצי מאה: ביקור מצולם ב"קיץ של אהבה"

"שזרי פרח בשערך"

אפשר בהחלט להבין מדוע לא כולנו זוכרים את הקיץ של 1967 כ"קיץ של אהבה". חלקנו עוד טרם באו אז לעולם, ומי שכבר היו כאן הוטרדו מעניינים אחרים, בוערים הרבה יותר.

במאי באותה שנה החלה אצלנו "תקופת ההמתנה" מורטת העצבים.  הצבא המצרי חצה את תעלת סואץ והתפרש בסיני. הנשיא נאצר סגר את מיצרי טיראן למעבר ספינות ישראליות לאילת וממנה. אחר כך גירש את כוח האו"ם שאמור היה לשמור על גבול רצועת עזה. מטוסים מצרים חגו מעל הנגב לטיסות צילום ואף התקרבו לדימונה. ב-5 ביוני פרצה מלחמת ששת הימים, וכשזו תמה היינו עסוקים במציאות החדשה של שליטה צבאית מגדות הירדן ופסגת החרמון ועד תעלת סואץ. ורצנו לבקר בכותל המערבי ובשטחים.

כשחגגנו את הניצחון, ממש ביוני ההוא, פרצה בארצות הברית חגיגה אחרת: "קיץ של אהבה".
בחודש שעבר, באיחור של 51 שנה, ביקרנו במוקד אירועי אותו קיץ – בשכונת הייט-אשבורי בסאן פרנציסקו.

מודעות פרסומת

מונטריאול: אמנות רחוב והיסטוריה יהודית

ציורי הקירות בחוצות הערים היו כבר מזמן לחלק בלתי נפרד מהנוף האורבני ברחבי העולם, מניו-יורק דרך ברלין וברצלונה ועד תל-אביב. כבר עסקנו כאן פעם בשאלה אם מדובר בוונדליזם לאורך נתיבי תחבורה ובשכונות מוזנחות או באמנות. בעשורים האחרונות גוברת ההכרה שאכן לפחות חלק מציורי הקירות ראויים להיחשב כאמנות. ואם כך, בהחלט יש מקום לתצוגות מאורגנות, בדמות תערוכות באוויר הפתוח, במקום שבו נמצאות היצירות.

רוח מקסיקאית. קיר מצויר בלב מונטריאול. צילומי המוראלים: רפי מן

להכנות לאירוע כזה נקלענו ממש במקרה בשיטוט ברחובות מונטריאול בקנדה לפני שבועות אחדים. מה שנגלה לפתע לעינינו לא היו מריחות גרפיטי גסות, אלא ציורי קירות של ממש, מוראלים (Murals). שלא כמו במסורת האמנותית העתיקה שבה מוראלים עיטרו בדרך כלל קירות פנימיים בכנסיות ובארמונות, כאן מדובר על ציורים בחלל פתוח, על בניינים בליבה של העיר. אחרי שראינו עוד ועוד ציורי קיר מרהיבים התברר כי הגענו לעיר ימים ספורים לפני פתיחת פסטיבל המוראלים, המתקיים זו השנה השלישית בשדרת סנט לורן בעיר הגדולה בחבל קוויבק.

אמנות רחוב או סתם ונדליזם?

הקולונל מארצות הברית שנהרג במלחמת השחרור. על קיר סמוך למושבה האמריקאית בדרום תל-אביב, גבול יפו

הנוסע בנתיבי איילון בתל-אביב נחשף באחרונה יותר ויותר לכתובות גרפיטי מכוערות,  המכסות  את הקירות שלצידי הדרך.  בעיקר כתובות, רובן בלתי מפוענחות בעליל,  בעיצובים גרפיים מסולסלים ואחרים, המאפיינים את הז'אנר. קשקושי קירות כאלה כבר היו לפני עשורים רבים נפוצים סמוך לכבישים למסילות רכבת בערים גדולות בעולם. מעין מחאה אורבנית, הקוראת תגר על הסדר והנקיון של האליטות השולטות. בניו יורק מנהלות הרשויות כבר שנים מאבק נגד כתובות גרפיטי על רכבות תחתיות ומבנים הסמוכים לתחנות רכבת. 

בנתיבי איילון מנסות הרשויות למחוק חלק מן הכתובות, כדי להעניק לנתיב התחבורה מראה מהוגן. בהצלחה חלקית בלבד.  חבל, אגב, שאותו מאמץ לא מופנה גם להסרת שלטי הפרסום הענקיים ששבו לקשט את הנתיבים. גם הם מיותרים באותה מידה.

אבל יש אזור אחד שבו העירייה נוהגת בסובלנות רבה כלפי ציירי/מקשקשי הקירות. אזור דרום העיר, בעיקר סביב שכונת פלורנטין. ברחובות ובמרחבים תעשייתים ישנים, שעוד מעט יהרסו ויהפכו לבנייני מגורים יקרים. עד שיושלם שם תהליך הג'נטריפיקציה – חדירת בני שכבות מבוססות הדוחקים את בני המעמד הנמוך ומשנים את פני השכונה – מניחים לאמני הקירות להשתעשע, ליצר החתרני להשתחרר עם הרבה צבע ויצירתיות.