ארכיון
גיברלטר: הצוק, הקופים והגאווה הלאומית
רמזור אדום ומחסום עוצרים את התנועה בכניסה מספרד לגיברלטר. תור המכוניות הולך ומתארך, וגם הולכי הרגל ממתינים בסבלנות. לפתע חוצה את הכביש במהירות מטוס נוסעים של חברת איזיג'ט ומתרומם ברעם מנועים מעל הים התיכון. מיד אחר כך מתחדשת התנועה בכביש, עד הנחיתה או ההמראה הבאה. המסלול קצר, נושק למים בשני קצותיו. מהקצה האחד של לשון היבשה אל הקצה השני, שם נמשך משטח האספלט למטוסים על רצועת אדמה הפולשת אל הים.
לא רק מסלול ההמראה בגיברלטר דחוק בתוך המירקם העירוני הצפוף. כך כמעט הכול בטריטוריה הבריטית גיברלטר: הכבישים, הסמטאות, המדרכות, הבתים. פרט כמובן לצוק הסלע המתרומם מן הים, בוהק בלובנו מול המים התכולים שבהם נפגש הים התיכון עם האוקיינוס האטלנטי. שטחה הכולל של גיברלטר כשישה קילומטרים רבועים, עליהם חיים כ-34 אלף איש. להמשך קריאה…
מלחמת קוריאה: פניצילין ומיץ תפוזים מישראל
סיוע ישראלי לדרום קוריאה. מעריב, אוקטובר 1950
המתיחות הגוברת בחודשים האחרונים בחצי האי הקוריאני זוכה לסיקור מוגבל למדי בתקשורת בישראל. לפי שעה מדובר בעיקר בניסויי טילים ובצחצוח חרבות מילולי אי-שם במזרח הרחוק. אבל הצירוף בין אחד המשטרים הדכאניים האפלים ביותר בעולם, מנהיג קוריאני מוזר וכנראה חסר מעצורים, נשק גרעיני וטילים ארוכי טווח, טומן בחובו סכנה לעולם כולו. לתמהיל הנפיץ הזה חייבים לצרף גם את אישיותו של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ, איש עם פתיל קצר וניסיון אפסי בניהול משברים בינלאומיים.
היו שנים שבהן העימות בקוריאה דווח בכותרות הראשיות של ישראל במשך שבועות וחודשים, ועורר ויכוחים פוליטיים סוערים ודיונים ציבוריים מתמשכים. זה היה באמצע המאה ה-20: אז, ביוני 1950, פלשו כוחות קוריאה הצפונית הקומוניסטית לקוריאה הדרומית הפרו-מערבית. ארצות הברית, בחסות האו"ם, יצאה למתקפת נגד, כדי להגן על הדרום ולעצור את ההתפשטות הקומוניסטית.
מה שהחל בעימות אלים בין שני חלקיה של קוריאה, שהופרדו בתום מלחמת העולם השנייה, הידרדר למערכה רחבת ממדים בין ארצות-הברית לסין. בייג'ין הטילה למערכה באוקטובר 1950 כוחות צבא שכונו "צבא המתנדבים של העם הסיני". המלחמה, שבה נהרגו על פי הערכות שונות יותר משני מיליון בני אדם, בעיקר אזרחים קוראנים, הסתיימה רק ביולי 1953, בהסכם שביתת הנשק בין שני הצדדים. להמשך קריאה…
"העיניים והאוזניים של צה"ל": הר הצופים
בראשית אוגוסט 1967, חודשיים לאחר תום מלחמת ששת הימים, יצאו ממחנה שנלר ברחוב מלכי ישראל בירושלים שני משוריינים, אוטובוסים וכלי רכב נוספים. השיירה עשתה את דרכה אל מעבר מנדלבאום, חצתה את שכונת שייח' גראח במזרח העיר – ומשם עלתה להר הצופים. באחד האולמות של האוניברסיטה העברית, שהמולת סטודנטים וקולות המרצים לא נשמעו בו במשך שני עשורים, נערך טקס. נשיא האוניברסיטה העברית אליהו אילת ומנכ"ל "הדסה" הפרופ' קלמן מן הודו לקצינים ולחיילים על ששמרו על המקום במשך 19 שנים, שבהם היה הר הצופים מובלעת מנותקת מישראל. במיוחד הופנו התודות לסגן אלוף מנחם שרפמן, "מלך ההר", מפקדו האחרון של הכוח המיוחד שהחזיק בהר.
האווירה היתה חגיגית: זה היה אחד מאותם טקסים שביטאו את האופוריה שאחזה במדינת ישראל בתום מלחמת ששת הימים. השיבה להר הצופים היתה אחד מסמלי הניצחון, בבחינת תיקון של עיוות שהתחולל ב-1948, כאשר האוניברסיטה העברית ובית החולים "הדסה" שהוקמו על הר הצופים נותקו מהעיר העברית. אבל דבריו בטקס של מפקד חטיבה 16, חטיבת מחוז ירושלים, אלוף משנה אליעזר אמיתי, חשפו ממד נוסף באשר להר הצופים ולחשיבות השליטה בו מאז תש"ח. "מעולם לא ראינו בהר הצופים רק מקום שיש לשמור עליו. הוא היה העיניים והאוזניים של צה"ל", אמר אל"מ אמיתי, והוסיף שגם במלחמת ששת הימים היה ההר בסיס לפעולות במזרח ירושלים.
תיעוד (חלקי) מהנעשה בהר הצופים. דבר, נובמבר 1954
כך נולד הביטוי או"ם-שמום
הביטוי "או"ם-שמום", ככינוי מזלזל לארגון האומות המאוחדות, היה למטבע לשון בישראל מאז אמצע שנות החמישים של המאה העשרים. הביטוי מיוחס לדוד בן-גוריון, שעשה בו שימוש לראשונה, ככל הידוע, בישיבת ממשלה במארס 1955, בעת שכיהן כשר הביטחון בממשלתו של משה שרת.
ראש הממשלה שרת תאר ביומנו את הישיבה הסוערת שבה השמיע בן-גוריון את הביטוי, בסערת ויכוח חריף בין שני האישים. הנושא שעמד על סדר היום היה הצעתו של בן-גוריון לכבוש את רצועת עזה מידי המצרים, נוכח המשך חדירות הפידאיון – מסתננים חמושים שביצעו פיגועי טרור קטלניים בשטח ישראל. ימים אחדים לפני הדיון חדרו פידאיון למושב פטיש בנגב בעיצומה של חתונה שנערכה במקום והשליכו רימונים לעבר החוגגים. בהתקפה נהרגה הצעירה ורדה פרידמן מכפר ויתקין, אשר התגייסה לסייע לקליטת עולים חדשים במושבי הנגב, ונפצעו 18 בני אדם.
מדינה או חלוקה: הכותרות של כ"ט בנובמבר
את הקולות אנחנו זוכרים, שמענו אותם פעמים רבות: שמה של מדינה, שניות של המתנה, ואחר כך ה-YES, ה- NO או הנמנע. והמניין הסופי – 33 בעד, 13 נגד, עשרה נמנעים, בהם בריטניה. הפסקול המוכר של אותה החלטה היסטורית, שבה הכירו אומות העולם בזכות העם היהודי להקים מדינה עצמאית, לצד מדינה ערבית.
פחות מוכרים הם העמודים הראשונים של עיתוני הבוקר שלמחרת, 30 בנובמבר 1947. מי שמדפדף בהם, באמצעות אתר עיתונות יהודית היסטורית, בספריה או בארכיון, מגלה לא רק התלהבות, אלא גם קולות אחרים. היו עיתונים שחגגו. אחרים התייחסו להחלטה ברגשות מעורבים.
הנה כמה דוגמאות. זו כותרתו הראשית, החגיגית, של "דבר", יומון ההסתדרות, בבוקר 30 בנובמבר:
הערות שוליים להיסטוריה 