מחדל ה"סאגר", היוהרה הצבאית וחשבון הנפש העיתונאי

זה קרה כשנה לאחר הפסקת האש שהביאה לקיצה של מלחמת ההתשה רבת החללים בין מצרים וישראל. שקט יחסי שרר משני עברי תעלת סואץ, אבל המתיחות לא רפתה. נשיא מצרים אנואר סאדאת הכריז כי ארצו לא תשלים עם המציאות שבה חצי האי סיני יישאר בשליטת ישראל. ביוני 1971 הזהיר בנאום באלכסנדריה: "אם המלחמה דורשת מיליון קורבנות, אנו מוכנים להקריב מיליון קורבנות…. לא נקבל מצב של לא מלחמה ולא שלום… יהיה הקורבן אשר יהיה".

בעקבות הנאום החליט רון בן-ישי, שהיה אז הכתב הצבאי של הטלוויזיה הישראלית, לרדת למעוזים שבקו התעלה להכין כתבה על המצב בשטח. בעודו מראיין חיילים באחד המוצבים על קו המים, הזעיק אותו מפקד המעוז לעמדת תצפית. משם ראה, בצידה המצרי של התעלה, שיירה מצרית קטנה של ארבע או חמש שריוניות שנעה באיטיות. לדבריו לא ראה שיריוניות כאלה קודם ככתב צבאי ואף לא כקצין מילואים ששירת גם בסיני. "קראתי לצלם, שהרכיב עדשה טלסקופית והחל לצלם", שיחזר בן-ישי. "השריוניות נכנסו בינתיים מאחורי סוללת עפר גבוהה שהסתירה אותם, ופתאום התרוממו מאחורי הסוללה מעין גגונים, שלתחתיתם היו צמודים טילים קטנים". אחר כך המשיכו השריוניות לעלות ולרדת מאחורי הסוללה, הרימו את הגגונים והורידו אותם.

מפקד המעוז לא ידע לזהות את "הטילים הקטנים", אך כאשר שב בן-ישי לירושלים פתר את החידה באמצעות הספר "מערכות נשק" של ג'יינס. התברר לו כי אלה טילים נגד טנקים מתוצרת ברית המועצות מדגם "סאגר". באמצעות כבל דק יכול המשגר המפעיל את הטיל לכוון אותו אל יעדו. בספרו החדש "חי במלחמה: עיתונאי תחת אש", בהוצאת ידיעות ספרים,  כותב בן-ישי: עד אז ידעתי, כמו רוב קציני וחיילי צה"ל, כי למצרים יש טילי נ"ט (נגד טנקים) מדגם "שמל", ולטנקיסטים הישראלים היו תרגולות די יעילות שאפשרו להם בדרך כלל לחמוק מהם. ה"סאגר", לעומת זאת, היה בעל טווח של כשלושה קילומטרים, קטן וקל, וניתן לירות אותו בכמויות מן הקרקע או מרכב.

כאשר השלים את עריכת הכתבה ליומן השבוע על הביקור בתעלה – ובו צילומי טילי ה"סאגר" – ישבו לצידו באולפן שני קצינים: נציג הצנזורה הצבאית ונציג דובר צה"ל. הצנזור לא ראה כל בעיה בשידור תצלומי הטילים המצריים החדשים. האישור ניתן על רקע העובדה שכל מי שעמד על הגדה המזרחית של התעלה יכול היה לראותם, ומשום כך לא נדרש מאמץ מודיעין מיוחד כדי לחשוף את שילוב הטיל הסובייטי במערך הצבאי המצרי.

"לשרת את התעמולה המצרית?"

אלא שאז, כותב בן-ישי, התערב נציג דובר צה"ל. בניגוד לצנזור הוא תבע בתוקף שלא לפרסם את תצלומי הטילים והמידע אודותם. "בשביל מה צריך לקלקל לאנשים את ליל שבת ולעשות פניקה בציבור?" שאל רטורית. "אנשים יראו את הטיל הזה ויחשבו שלמצרים יש נשק סודי חדש שאי אפשר לנצח אותו. הרי המצרים ראו שאתם מצלמים והם בוודאי עשו את ההצגה הזו במיוחד בשביל המצלמה שלך, כדי להוריד לעם ישראל את המוראל. אז למה שאני אתן לך לשרת את התעמולה המצרית…?"

בן ישי כותב כי חוסר האונים שהציף אותו נוכח ההתנשאות הפטרונית של אותו קצין מיחידת דובר צה"ל גרם לכך שאותה שיחה נחרטה עמוק בזיכרונו. "לשווא טענתי שאני עושה שירות לעם ישראל, שכן חשוב שהשריונאים בסדיר ובמילואים יידעו שיש בידי המצרים טיל חדיש ביותר, שקשה להתחמק ממנו". הוא ניסה שוב ושוב לשכנע את נציג דובר צה"ל שהציבור אינו חבורת ילדים מפוחדת שיש לגונן עליה על ידי הסתרת המידע.

נוכח התעקשותו של בן-ישי, גברו לחצי הצבא. בוויכוח על חשיפת טילי הסאגר התערב גם דובר צה"ל עצמו. "אתה לא חושב שמי שצריך לדעת יודע שיש להם סאגרים?", נזף בבן-ישי. כשהבין הדובר כי הכתב מתעקש, פנה למנהל הטלוויזיה וזה השתכנע שאסור לשדר את הכתבה. היא נגנזה בכספת של דובר צה"ל. בן-ישי אינו נוקב בספרו בשמו של הדובר, אך בדיקה מהירה מעלה כי אלוף משנה יוסי כלב ז"ל היה דובר צה"ל באותה תקופה.

"המורל של הציבור נשאר גבוה להפליא", כותב בן-ישי בספרו. "ואנשי המילואים נשארו חפים מיידע עוד כשנתיים. במלחמת יום הכיפורים שמעתי את הצעקות בקשר. מפקדי הטנקים שנלחמו בחווה הסינית הוכו בהפתעה ובהלם, כשעשרות, אולי מאות, טילי סאגר זמזמו סביבם ופגעו בטנקים שלהם. הם, שהורגלו לטילי 'שמל' האיטיים, לא ידעו כיצד להתמודד עם הטילים הלא מוכרים, המגיעים במהירות כפולה ובנחילים מתוך הדיונות". וכך, להפתעה האסטרטגית של תקיפת צבאות מצרים וסוריה ביום הכיפורים 6 באוקטובר 1973, נלוותה גם מהלומת הפתע של הסאגרים על כוחות השריון ישראלים בשתי החזיתות.

"לא הכרנו ולא ידענו מה זה"

בספרים ובאתרים על מלחמת יום הכיפורים אפשר למצוא מספר רב של עדויות מפי שריונאים על ההפתעה וההלם מטילי הסאגר. המסר שב וחוזר מפי כולם: לא ידענו על הטילים הללו עד הרגע שהם פגעו בכוחותינו. "המלחמה הזו הפגישה אותנו עם נשק אחר וחדיש שהיה למצרים – היו להם טילי סאגר (טיל נ"ט מונחה כבל)", כתב לדוגמה אריהלה שמואלי מנהלל. "לא הכרנו ולא ידענו מה זה. כשהגענו לנקודה בה היינו צריכים להתפרס, ראיתי כדור אש בצבע ירוק. האש הזאת הוציאה רעשים, ותוך שניות נדבק טיל ופגע באחד הטנקים. לא הכרנו את טילי הסאגר. בטנק שנפגע נהרג המקלען והשאר נפצעו" (bit.ly/3fNbl5g). 

עיון בעיתוני התקופה מצביע על כך שההצטיידות והשימוש של צבאות מצרים וסוריה טילי ה"סאגר" הוזכרו, לפחות פעם אחת, בעיתונות הישראלית לפני יום הכיפורים. היה זה בינואר 1973, לאחר "יום קרב" שהתנהל בין צה"ל לצבא הסורי ברמת הגולן. הכתב הצבאי של "מעריב", יעקב ארז, דיווח כי הסורים עשו שימוש בטילים הסובייטי, אך לא הצליחו לפגוע בטנקים הישראלים. אבל גם אירוע זה לא החדיר את תודעת ה"סאגר" ואת הסכנה הרבה הטמונה בו לשריונאים הישראלים ולמפקדיהם. אולי משום שהאופוריה בעקבות הניצחון במלחמת ששת הימים יצרה לא רק בציבור אלא גם בצה"ל תחושת עליונות וביטחון עצמי מופרז.

מעורבות דובר צה"ל באישור או פסילה של כתבות, כולם או חלקן, במקביל לפעולה של הצנזורה הצבאית כונתה "דברור", והעניקה לדובר הצבאי סמכות לא רק באשר לפרסומים צבאיים בגלי צה"ל. גם מנהלי רשות השידור קיבלו על עצמם חומת צנזורה נוספת זו. זה היה, כותב בן-ישי, לא רק "בלם אדמיניסטרטיבי מפני ביקורת", אלא גם מעצור מנטלי, ש"סירס באותם ימים את היצרים העיתונאיים הבריאים שלי ושל עמיתי לעבודה".

הרוח הזו השפיעה גם על כתבים, בהם בן-ישי עצמו, להתעלם ממעשים בלתי כשרים במערכת הביטחון. "עד היום אני מכה על חטא על שהתעלמתי ממעשים והתנהלויות שראיתי בשטח בתקופת הקמת קו בר-לב [מערך המעוזים שהוקמו לאורך התעלה בהשקעה כספית אדירה] כאלה שהיו צריכים לעורר את חושי העיתונאיים. הייתי צריך לחקור או לפחות להתריע – אבל מאומה מזה לא עשיתי. הייתי כולי שקוע ב'קרביות', ואת השחיתות השארתי לכתבי 'העולם הזה'. היום אני מבין שמתחת לאפי התבצעה גניבת כספי ציבור; ראיתי קצינים חותמים לקבלנים על טפסי אישור ביצוע גם כשידעו שאותם קבלנים ופועליהם לא הוציאו את האף מן הבונקר. ראיתי את הווילות שהקימו לעצמם קבלנים מושחתים, שעשו יד אחת עם אנשי צבא מושחתים, ולא שאלתי שאלות. גרוע מזה – זה לא עניין אותי. זה אולי המחדל החמור ביותר שאני רושם לחובת עצמי בקריירה העיתונאית שלי.

"מיעטנו לשאול שאלות"

בן-ישי מייחס את עיוורונם של העיתונאים בשנים שאחרי 1967 לניצחון במלחמת ששת הימים. אחרי מלחמה זו "איש לא התווכח עם קציני צה"ל ומעטים העזו למתוח ביקורת על מערכת הביטחון", הוא כותב. "חלק ניכר מהעיתונאים בתקופת ההתשה, ובתוכם אני, סיפקנו לציבור הרבה צבע ואקשן ושפע של פטריוטיזם אך מיעטנו לשאול שאלות". כולנו, כותב בן-ישי, היינו שבויים בקסמו של הצבא ובכריזמה של המפקדים שניצחו את המלחמה ההיא. ברוח הפתגם האנגלי "עם הצלחה לא מתווכחים" גם העיתונאים לא העזו לאתגר את הצבא בשאלות, בימים שבהם צה"ל היה מושא להערצה.

על הרוח הזאת שילמה ישראל מחיר יקר מאוד במלחמת יום הכיפורים, כפי שמעידים גם ניסיונותיו של הכתב הצבאי של מעריב יעקב ארז לדווח על ההערכות המצרית והסורית בגבולות בין ראש השנה ליום הכיפורים ב-1973 (ראו http://bit.ly/2F7EGTJ וכן https://bit.ly/2VOchdH).

הלקח ברור: אסור שההילה של מערכת הביטחון והצורך שלא לחשוף לאויב מידע מסווג יימנעו ממי שמסקרים את צה"ל לבחון בביקורתיות את הנעשה בצבא.. את המחיר הכבד של הצדעה כנועה למפקדי הצבא שילמנו פעמים רבות מדי – מסיני ועד לבנון.