ראשי > כללי > לא מוצר מושלם: העבודה העיתונאית כתהליך למידה

לא מוצר מושלם: העבודה העיתונאית כתהליך למידה

המאמר פורסם לראשונה ב-2009 בכתב העת "פנים"

בפעם הראשונה שהוטל עלי לסקר ישיבת ממשלה הייתי כתב צעיר בגלי צה"ל. נשלחתי להחליף כתב ותיק שיצא לחופשה. אין די בתדרוך שעורך מזכיר הממשלה לאחר הישיבה, הסבירו לי, דבר עם שרים ותשמע מהם. צלצלתי בחשש לאחד השרים הביתה. הופתעתי: השר הנכבד היה מוכן לספר לכתב צעיר שלא פגש מעולם על עניינים שונים שעלו בדיון בממשלה. כך עשו גם שרים נוספים. רק שר אחר, למיטב זכרוני, סירב בתקיפות מנומסת. אני לא מכיר אותך, אמר וכמעט טרק את הטלפון.  

לא נדרש לי זמן רב להבין כיצד העסק עובד. זה כלל לא קשה. העגל רוצה לינוק, אבל הפרה משתוקקת עוד יותר להניק. תעשיית ההדלפות השתכללה עם השנים. דוברת חרוצה של אחד השרים נהגה לשגר אחרי ישיבות הממשלה פאקסים קבוצתיים לכתבים המדיניים, עם מיקבץ ציטוטים של השר שלה וגם חילופי הדברים שלו עם  עמיתים-יריבים ליד שולחן הממשלה.

בתום סבב שיחות עם שרים, דוברים ויועצים, חש בדרך כלל הכתב שהשלים את הפאזל ויש בידיו מידע מספיק לדווח על הישיבה. תמונת המציאות של הדיון בחדר הסגור נארזת בהתאם לכללי המדיום – ידיעה לעיתון, כתבה ברדיו או בטלוויזיה – וצרכן התקשורת מקבל לכאורה דיווח מלא ומפורט על ישיבת הממשלה. רק לכאורה. כי בהמשך השבוע, כאשר בעלי טורים עורכים את סיבובי השיחות שלהם עם שרים ומקורות אחרים לקראת מוספי השבת, מתברר במקרים רבים שבפסיפס המושלם של ראשית השבוע יש עדיין לא מעט חללים לבנים.  

 ככל שנאסף עוד מידע, כך מקבלת "תמונת המציאות" שהוצגה בתקשורת בראשית השבוע מראה חדש, לעתים שונה לחלוטין. וכאשר יוצא כעבור חודשים אחדים העיתונאי לתחקיר לצורך מוסף חג, שוב מתגלים פרטים חדשים.  ועשורים רבים אחר כך, כאשר משחרר ארכיון המדינה את הפרוטוקולים של ישיבות הממשלה, אפשר להשוות בין מה שפורסם לבין מה שהתרחש בישיבה. לפעמים עולה מרישומי הקצרניות כי הדיווח התקשורתי היה מדויק להפליא, אבל במקרים רבים מתברר עד כמה היה מקוטע וחסר.

 טיפין טיפין ולאחר זמן
ישיבות הממשלה הן רק משל. אפשר להביא אין סוף דוגמאות מדיונים פנימיים במוסדות ממלכתיים, מפלגתיים או צבאיים, מעסקות כלכליות ופוליטיות, ומכל אירוע שבו לא נוכחים  עיתונאים. איסוף המידע הוא תהליך הדרגתי, ארוך ומתמשך. בכל שלב חדש אפשר לאתר מקורות נוספים, עדויות חדשות, מסמכים שכוחים, נקודות מבט מקוריות. האמת, אם יש חיה כזו, אינה נגלית במרבית המקרים בהינף-יד, אלא טיפין-טיפין ולאחר זמן. תהליך העבודה העיתונאית הוא תהליך למידה מתמיד. בכל יום מגלה הכתב כמה מעט ידע אתמול, כאשר תיקתק בהחלטיות את דיווחו על אירוע מסוים, וכאשר עורכיו העניקו למידע תוקף נוסף באמצעות כותרת נחרצת וחד-משמעית.

  העיתונות, מעצם טיבה, מתחמקת מלהודות בכך שמה שהיא מספקת לצרכניה בדרך כלל אינם אלא הבזקי רגע, נתחים קטנים של מידע, תחנות ביניים בתהליך המתמשך של צבירת הידע. שהעיתונאי, חרוץ ומנוסה ככל שיהיה, איננו יכול לראות לעולם את היער אלא רק ללקט גרגרי מידע במקום ובזמן שבהם הוא נמצא, או שאנשים אחרים – מקורות בעגה העיתונאית – בוחרים לספק לו בעיתוי מסוים. עיתונאי עם יושרה חייב להודות שיש עוד המון עצים שלא טיפס עליהם. ויש גם הרבה קרחות יער.

   אולי ראוי שהעיתונאי יתלה מול שולחן הכתיבה שלו את הציטוט המפורסם של שר ההגנה האמריקאי לשעבר דונאלד רמספלד, שאמר ב-2002: "יש דברים שאחנו יודעים שאנחנו יודעים… אנחנו יודעים שיש מספר דברים שאותם איננו יודעים. אבל, יש גם אי ידיעות בלתי ידועות, דברים שאותם איננו יודעים שאיננו יודעים". והכתב אינו יודע לא משום שלא השקיע מאמץ, אלא מפני שלחץ הזמן, התחרות ומצאי מוגבל של מקורות, ואלכסונים של אינטרסים גלויים וחבויים, מותיר חלקים גדולים מן התמונה בערפל.

  זו היתה מאז ומעולם דרכה של התקשורת. "שלח את מה שיש לך כרגע", מצווה העורכת על הכתב, תחת השוט המאיים של הדד-ליין, שעת האפס של הייצור התקשורתי.  גם אם הכתב מבקש עוד רבע שעה לעוד בדיקה או בירור, עוד חמש דקות לאתר עוד מקור, אי אפשר להעתר לו: מכונות הדפוס חייבות להתגלגל בזמן, שאם לא כן לא ניתן יהיה להטיל את העיתון על סף ביתו  של הקורא עם שחר, ומהדורות החדשות ברדיו או בטלוויזיה חייבת להיפתח בשמונה בדיוק, לא בשמונה ושבע דקות. האינטרנט יכול היה להגמיש את הדד-ליין, אך בפועל רק הקשיח אותו. כל שנייה חשובה בתחרות עם אתרים אחרים.

בין "אמת מדעית" ל"אמת תקשורתית"
הבעיה איננה טמונה באופי התקשורת, בתחרות, בלוח הזמנים הלחוץ והקצר. את המציאות הזו לא ניתן לשנות. הבעיה היא בכמה מרכיבים אופיינים אחרים של אמצעי התקשורת, המתעקשים להסתיר מן הצרכן שמדובר בתהליך למידה מתמשך.

   ראשית, בדרך שבה משווקת התקשורת את תוצריה ומציגה אותם לצרכנים, כלשונו של ג'ף ג'ארוויז, בלוגר ופרשן המדיה החדשה של ה"גארדיאן", עם "מיתוס של מוצר מושלם".  הפרופ' ולדימיר דה-סמיר, כתב לענייני מדע שהיה לפרופ' לעיתונות בברצלונה, ערך באחד ממאמריו השוואה בין "האמת המדעית" ל"אמת התקשורתית". הראשונה מתקיימת תמיד בהקשר הרחב שלה ביחס לגילויים קודמים, למה שטרם נחשף ומתוך ידיעה שהיא עומדת תמיד לבחינה מחודשת. ועל כן גם הלשון הנקוטה בפי מדענים היא בדרך כלל זהירה. "היום, על פי המידע המצוי, נראה כי…" יאמרו המדען או המדענית כאשר יציגו את ממצאיהם. מתי שמעתם נימת הסתייגות מצטנעת כזו מפי פרשן בוטח בטלוויזיה או כותב נחרץ בעיתון? העיתונות מעדיפה להציג את ממצאיה כמעין "אמת מוחלטת", ברורה וחד-משמעית. תמונת המציאות יצוקה כעופרת. שחורה או לבנה.

     יש גופי תקשורת שמאפשרים לצרכנים הצצה לרגע לעולם שמאחורי הקלעים, לתהליך הלמידה העיתונאי. אחת הדרכים שהם עושים זאת היא באמצעות הקפדה על ייחוס המידע למקורות. אם תרצו, אימוץ עיתונאי משופר של הערות השוליים הנהוגות בטקסטים אקדמיים. כמעט כל ידיעה של סוכנות ידיעות בינלאומית כאסושיאייטד פרס (אי.פי.) או רויטרס או של ה"ניו-יורק טיימס" משובצת במקורות מידע. לכל ציטוט, עובדה או דיעה נלווה שמו ו/או תפקיד של המקור שמסר אותם. "המקור הטוב ביותר לעיתון לקוראיו", קובע ספר ההנחיות של הניו-יורק טיימס, "הוא המקור המזוהה בשמו".

    לכאורה יש בכך כדי לפגוע בשמו הטוב של כתב, המבקש לנכס לעצמו את המידע, אך למעשה יש בכך מתן שקיפות ראויה לתהליך העבודה העיתונאית, לדרך שבה לומד העיתונאי את הנושא שעליו הוא כותב ואוסף את המידע.  וגם דיווח נאמן על "האמת": אם הכתב  לא ראה במו עיניו את האירוע, הרי ה"אמת" היא רק העובדה שעד ראייה או קצין משטרה, או דובר צה"ל, אמר (או טען) שכך התרחשו הדברים. חדשות אינן מה שקורה, כתב על כך חוקר מדע המדינה האמריקאי ליאון סגל (המצוטט על ידי מייקל שודסון בספרו "הסוציולוגיה של החדשות") "אלא מה שמישהו אמר שקרה או שיקרה".

   הרבה לפני עידן האינטרנט כבר התחרו סוכנויות הידיעות זו בזו מי הקדימה בדקה או שתיים בהפצת ידיעה דרמטית, כתוצאה של מערכת בחירות או רצח פוליטי. אבל זה לא מנע מהן להקפיד על הצגת המקור. כתבי הסוכנויות יודעים שגם לחץ הזמן איננו מתיר להן להתעלם מכלל הברזל של ייחוס למקורות. כשנודע בנובמבר 1995 שראש הממשלה יצחק רבין מת מפצעיו, העבירה סוכנות הידיעות אסושייאטד פרס לכל לקוחותיה בעולם מבזק בדחיפות עליונה בן ארבע מילים "רבין מת – אמר עוזרו". שימו לב: מחצית מן הטקסט הוקדשה לייחוס למקור, ללמדנו ששום מידע אינו מעשה כשפים או אות משמיים אלא חלק מתהליך שבו לומדים עיתונאים על המתרחש בעולם מפי מקורות.

 אבל מי שקורא בדקדקנות את מרבית הטקסטים בעיתונות הישראלית (וגם בלא מעט מדינות אחרות בעולם) יתקשה למצוא יחס דומה למקורות. העדרו של ייחוס שיטתי למקורות לא רק מונע מן הקוראים אפשרות להעריך טוב יותר את משמעות המידע המתפרסם,  אלא יש בו  כדי לחזק, כביכול, את הרושם כאילו מדובר בסוג מסוים של "אמת מוחלטת", ולא בתוצר חלקי וזמני של תהליך הלמידה.  

 סליחה: לא עיראק אלא איראן
בעיה אחרת נוגעת למידת נכונותם של מרבית אמצעי התקשורת לבחון את עצמם לאחר מעשה, להודות בטעויות ולתקן אותן. בלחץ העבודה העיתונאית נופלות שגיאות, ממש כמו בכל תהליך של למידה. לעתים מישהו מטעה את העיתונאים בזדון, לפעמים – במקרים חריגים שהופכים אחר-כך לשערוריה אולי גם לסרט – העיתונאי עצמו ממציא סיפור. בדרך כלל מדובר בשגגה: בחוסר הבנה, בהשמטה, בטעות. כיוון שה"עובדות" מוצגות בדרך כלל בנחרצות ובפסקנות, מתקשים אמצעי תקשורת רבים לשוב לצרכניהם ולהודות שמשהו השתבש. יש אמנם עיתונים בעולם שיש להם מדיניות עקבית של תיקון טעויות. ב"ניו-יורק טיימס", למשל, משובץ מדי יום בעמוד 2 מדור התיקונים, הכולל בדרך כלל בין שניים לעשרה פריטי תיקון, החל מטעות באיות שמו של הרוג בתאונת דרכים ועד להתנצלות מביכה על פרסום מפה שבה נכתב בטעות "איראן" על שטחה של עיראק. בישראל, לעומת זאת, נוהגים רוב העיתונים לפרסם תיקון רק אם עולה דרישה כזו מפי מי שנפגע מן הטעות, או כניסיון להגן על העיתון משפטית למקרה שתוגש נגדו תביעה משפטית בשל הטעות.

     אך אין מדובר רק בתיקוני טעויות טקסט, מביכות ככל שיהיו, אלא בבעיה נרחבת יותר. במרבית ארגוני התקשורת מתקיים אמנם הליך של "פוסט מורטם": בחינת המוצר שכבר יצא לאור או שודר לפני שמתחילים לתכנן את המוצר הבא. בדרך כלל מתקיים ה"פוסט מורטם" בעיקר מתוך השוואת המוצר "שלנו" למוצר המקביל "שלהם" – אנחנו מול המתחרים. כאן הצלחנו, שם פספסנו. להם היה תצלום בלעדי שלנו אין ("הצלם כבר קיבל על הראש?") אבל לנו יש ריאיון בלעדי עם אביו של המטייל הנעדר.   

     זה הנוהל המקובל. מנגד, נדיר מאוד לשמוע על מערכת של ארגון תקשורת שעורכת "פוסט מורטם" על ציר הזמן, בוחנת את הצלחותיה ואת כשלונותיה בדיעבד, לאחר שהצטבר בידיה מידע רב יותר על הנושאים שסוקרו. הכוונה, לדוגמה,  לישיבת מערכת חודשית שבה בוחנים בכירי המערכת את כל העמודים הראשונים של החודש שחלף, את הכותרות הראשיות, את דרך הסיקור של נושא מסוים ומסיקים מכך מסקנות: כאן הצלחנו להיות הראשונים והעלנו נושא חשוב על סדר היום, אבל כאן החמצנו את העיקר, נחפזנו להסיק מסקנות, פיספסנו זווית חשובה או סתם נפלנו בפח בשל ספין של יועץ תקשורת. ובעיקר, מה ניתן ללמוד על דרך העבודה שלנו וכיצד ניתן לשפר אותה.

העדרו של נוהל קבוע כזה משקף את האופי של מרבית אמצעי התקשורת: ההחלטות מתקבלות בלחץ הדד-ליין, תוך הסתמכות על מצאי הידיעות והתצלומים ברגע מסוים, ותוך התחשבות בנסיבות סביבתיות, בעיקר התחרות עם ארגוני תקשורת אחרים. אבל גם מציאות זו איננה צריכה למנוע בחינה מקצועית בדיעבד. ההמנעות מכך כדפוס פעולה קבוע חושפת גם את חוסר הנכונות של מרבית יצרני החדשות להודות בכך שמדובר בתהליך למידה, שבו על כל ארגון כזה לבדוק את עצמו מפעם לפעם ולהסיק את המסקנות הנדרשות.

  העיתונות, מטבעה, איננה מתפנה להביט לאחור, אל מעשיה שלה. אלא אם כן היו אלה הבזקים של הצלחה, של תחזית שהתממשה, או ידיעה בלעדית שהקדימה את המתחרים. "שים צריבה" יאמר אז העורך לגרפיקאי: הוא יתכוון לצריבת קטע הכותרת המוצלחת ושילובה כעדות גראפית להצלחה מקצועית, אבל זהו גם ניסיון לצרוב את ההישג, האמיתי או המדומה, בתודעתם של הקוראים והמתחרים.

 "עיתונות של תהליך"
כתבים ועורכים מתעקשים לבחון לאחור רק כיצד התממשו התחזיות / התקוות / האמירות של פוליטיקאים, כלכלנים וחוזי עתידות. ברדיו, למשל, התמחו השדרים רזי ברקאי וירון דקל ב"שליפת אינסרטים", קטעי הקלטות ישנים בעיקר של פוליטיקאים, להשמעה חוזרת כדי להציג כיצד שגו שרים וח"כים בהערכותיהם, או נהגו בדיוק להיפך ממה שהבטיחו. זו טכניקה ראויה, שמאפשרת להזכיר לפוליטקאים שמילים אינן פורחות כך סתם באוויר, ויש מי שיכול לבוא איתם חשבון בבוא העת על הצהרות העבר. זיכרונו של הציבור קצר, אבל השימוש בארכיון יכול לכפר על כך. חבל, מנגד, שאין עושים שימוש בטכניקה כזו כדי להציג טעויות ומשגים גם של כתבים ושדרים, ולהודות בטעויות. פישלנו, למדנו, תיקנו.

 האם עידן האינטרנט בתקשורת מבשר פתיחתה של תקופה חדשה בכל הקשור לשקיפותו של תהליך הלמידה העיתונאי? על פי ג'ף ג'ארוויז, בניגוד למיתוס "המוצר המושלם" שמנסים לשווק העיתונים, הבלוגרים מציגים מה שבאמת קורה – "עיתונות של תהליך", כהגדרתו, שבה הסיפור, המידע, היידע, הולכים ומתפתחים.

"עיתונאים רואים במאמרים שלהם את המוצר הסופי של עבודתם", כתב ג'ארוויז, "בלוגרים רואים את הפוסטים שלהם כחלק מתהליך של למידה". לדבריו, העובדה שבלוגר יודע שלעולם הפוסט שלו לא יהיה מושלם, אלא ימשיך להתעדכן ולהתפתח ברב-שיח עם גולשים ומקורות, איננה מצביעה על כך שהכותב הוא נטול ערכים מקצועיים. יש לנו הסטנדרטים שלנו, הכוללים אימות, שקיפות, ופתיחות לקוראים, ונכונות להודות בכך שלא הכל ידוע לנו עדיין, מדגיש ג'ארוויז.

 זו גישה אחת, שניתן לברך עליה, בעיקר על גילוי הלב בדבר העובדה שהכותב נמצא בעיצומו של תהליך למידה בעת שהוא כותב, ולא כביכול בסיומו. אבל המציאות הטכנולוגית מאפשרת לנהוג גם באופן הפוך, ולנסות לטשטש את המהות האמיתית של התהליך העיתונאי. בקיץ 2009 ניצת ויכוח מקצועי  בקהילה העיתונאית בישראל, לאחר שהתברר כי העיתון הכלכלי "גלובס" מחק מן המהדורה המקוונת שלו את הידיעה הראשונית שפרסם על עיסקה למכירת "מדבקת הפלא", שמסוגלת כביכול להתריע על התקף לב מתקרב.  הידיעה נמחקה לאחר שהתרבו הסימנים כי מדובר היה לא בתגלית רפואית מדהימה אלא תרמית. מישהו במערכת העיתון בחר להעלים את הדיווח, ואף למתוח במקביל ביקורת על העיתונים הכלכליים המתחרים, "דה מרקר" ו"כלכליסט" על שנפלו בפח ולא בדקו את אמיתות הידיעה.  אלא שהעיתון לא יצא נקי: מישהו מצא בנבכי הזיכרון  את הידיעה המקורית והצביע על כך שגם "גלובס" כשל כמו כולם.

בעקבות הפרשה התריע עמיתי, עורך "העין השביעית" דאז עוזי בנזימן, על הסכנות הטמונות ביכולת למחיקת טקסטים שגויים או מביכים, כדי להעלימם לא רק משבבי הזיכרון של המחשב, אלא גם  מהזיכרון הציבורי. השימוש בטכניקה כזו, הזהיר בנזימן, נותן אור ירוק לעיתונאים להקל ראש במילים שהם כותבים, וכמו מחנך אותם שלא להתייחס בחרדת הקודש הראויה למשפטים שיוצאים מן המקלדת שלהם. או במילים אחרות: לזייף את ההיסטוריה.

 זו אזהרה ראויה, ואיננו רוצים גם שבהעדר מנגנון הבקרה הקרוי עריכה יציפו אותנו בשמועות וברבעי אמיתות. אבל אסור לשכוח שגם העיתונות הוותיקה, זו שעליה אמר מו"ל ה"וושינגטון פוסט" בעבר, פיליפ גרהאם, שהיא מפיקה את ה"טיוטה הראשונה של ההיסטוריה", לא תמיד זוכרת את מגבלותיה. הטיוטה הראשונה אינה המוצר המושלם, היא רק טיוטה. ויש צורך בטיוטה שניה, אולי גם שלישית ורביעית.

  אבל אל תעצרו את נשימתכם: העיתונות החדשה לא תהיה טובה מקודמתה. שהרי העולם הווירטואלי מאמץ לעצמו לא מעט מדפוסי העבודה והערכים המקצועיים של העיתונות הממוסדת, לטוב וגם לרע. צריך לקוות שהיא לפחות תהיה שקופה יותר ומודעת למגבלותיה.

:קטגוריותכללי תגיות: , ,
  1. 2 בפברואר 2021 ב- 20:33

    אחי נהג לומר לא פעם שהדבר הנכון היחיד בעיתון זה התאריך…. ונתקלתי לא פעם בטעויות מביכות כשקראתי על נוושאים שאני באמת מבין בהם. כעת אני מבין קצת יותר את העניין. תודה

  1. No trackbacks yet.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

קהילת פרפרים - הבלוגוספרה שלנו

וגם מסעות מצולמים כאו ושם * footnotes to history * הבלוג של רפי מן

סריטה

בלוג קולנוע

הערות שוליים להיסטוריה

וגם מסעות מצולמים כאו ושם * footnotes to history * הבלוג של רפי מן

אופ-אד מאחורי הדברים ומה שבינהם

תקשורת, עיתונאות, בטחון, צבא, היסטוריה, מודיעין, פוליטיקה ומה שבינהם

historian51's Blog

A great WordPress.com site

המולטי יקום של אלי אשד

לכאן קל להיכנס אבל קשה מאוד לצאת .

הבלוג של מכון גנזים - אגודת הסופרים

כל הזכויות שמורות ליוצרים

A Photographers diary of the Universe

I am a cell biologist, photographer, cyclist and hiker living in Jerusalem, Israel. In this blog I will describe and mainly depict past, current and future journeys to remote, and less remote corners of our beautiful home planet.

"נתונאות"

האתר הישראלי ל-DATA JOURNALISM

ספי הנדלר

על אמנות ולא רק. מהרנסנס ועד היום

משה הרפז

המתבונן: ככל שתרבו להתבונן כך תראו יותר!

עיתונאים

בלוג על מעמד העיתונאי בישראל

The WordPress.com Blog

The latest news on WordPress.com and the WordPress community.

%d בלוגרים אהבו את זה: