גיברלטר: הצוק, הקופים והגאווה הלאומית

רמזור אדום ומחסום עוצרים את התנועה בכניסה מספרד לגיברלטר. תור המכוניות הולך ומתארך, וגם הולכי הרגל ממתינים בסבלנות. לפתע חוצה את הכביש במהירות מטוס נוסעים של חברת איזיג'ט ומתרומם ברעם מנועים מעל הים התיכון. מיד אחר כך מתחדשת התנועה בכביש, עד הנחיתה או ההמראה הבאה. המסלול קצר, נושק למים בשני קצותיו. מהקצה האחד של לשון היבשה אל הקצה השני,  שם נמשך משטח האספלט למטוסים על רצועת אדמה הפולשת אל הים.

לא רק מסלול ההמראה בגיברלטר דחוק בתוך המירקם העירוני הצפוף. כך כמעט הכול בטריטוריה הבריטית גיברלטר: הכבישים, הסמטאות, המדרכות, הבתים. פרט כמובן לצוק הסלע המתרומם מן הים, בוהק בלובנו מול המים התכולים שבהם נפגש הים התיכון עם האוקיינוס האטלנטי. שטחה הכולל של גיברלטר כשישה קילומטרים רבועים, עליהם חיים כ-34 אלף איש.

מגרשי החניה העצומים בצד הספרדי של הגבול כמעט ריקים.
הימים ימי הקורונה, מרץ 2020, וזרם התיירים דל. אין תור בבדיקת הדרכונים בין ספרד לגיברלטר.
המגפה הקטלנית היא מהלומה קשה גם כאן. לצד הנמל, התיירות היא מרכיב מרכזי בכלכלת העיר. הענף התפתח מאוד בעשורים האחרונים, בין היתר לאחר שהצבא הבריטי צמצם את נוכחותו שם, וכיווץ מאוד מקור הכנסה חשוב לתושבים בגיברלטר עצמה וגם לספרדים בערים ובכפרים הסמוכים. הנמל בעיר גם הוכשר לקליטת ספינות תיירות ענקיות שהיו למרכיב מרכזי בתיירות בכל רחבי העולם.

בסיס צבאי לשירות התיירות. נמל התעופה של חיל האוויר המלכותי משמש כיום בעיקר לתעופה אזרחית

אבל עכשיו נעלמו גם מכאן אוניות הקרוז, וגם אוטובוסי התיירים. נהגים ומדריכי תיירות ממתינים למעט הבאים.  ברכבל העולה אל ההר שמול ראש הצוק אין צורך להמתין בתור. מן הקרונית, ואחר כך בקרבה לפסגת ההר, נפרש המראה הייחודי, מפגש בין שתי יבשות. במקום הצר ביותר במיצרי גיברלטר המרחק בין אירופה לאפריקה הוא כ-14 קילומטרים בלבד.

השער לים התיכון. מבט מצוק גיברלטר לצפון אפריקה

הרכבל חולף על פני עמדות צבאיות שהפכו לאתרי תיירות, ומטפס מעל שטח מיוער רחב ידיים, שמורת הטבע של הסלע העליון, שבה ניתן לצפות בציפורים רבות.  בתחנה האחרונה ממתינים לתיירים המעטים התושבים המפורסמים של צוק גיברלטר: קופי המקוק. אחד מהם מזנק מייד אל תוך הקרונית, ואחרים בוחנים את מעט המבקרים. כעבור רגעים אחדים קופץ קוף אל תרמיל הגב של אחד המבקרים בחיפוש אחר אוכל או צעצוע למשחק. הם אינם סובלים רעב: הרשויות מאכילות אותם מדי יום בנדיבות. ומתוך דאגה לבריאות הקופים מוטל קנס כבד על תיירים שייתפשו בהאכלתם.

סמלי הצוק. אחד מקופי המקוק המקדמים את פני העולים לתצפית

בעלי החיים הללו אינם רק אטרקציה תיירותית. הם היו לסמל הריבונות הבריטית בקצה הדרומי של ספרד. כבר שנים רבות מהדהדת כאן ובלונדון האמירה "בריטניה לא תחדל משליטתה על גיברלטר כל עוד נמצאים שם הקופים". המשפט הזה בא לעולם, כך אומרים, לאחר שערנותם של הקופים סייעה להציל את יושביו הבריטים של המקום מהתקפת פתע לילית של לוחמים ספרדים וצרפתיים שהטילו מצור על גיברלטר בסוף המאה ה-18. ב-1913 נותרו שם כעשרה קופים בלבד, והמושל הבריטי הורה להחיש מיד שש קופות מצפון אפריקה כדי להבטיח את דור ההמשך. במקביל הוטלה על חיל המצב הבריטי במקום האחריות לשימור להקת הקופים ולדאגה למזונם ולרווחתם. מורשת הקרב של המקום כוללת, בין היתר, את סמל אלפרד הולמס מצבא הוד מלכותו שמילא במשך 38 שנים את תפקיד מש"ק הקופים. הוא העניק להם שמות, שהנציחו גנרלים ולורדים, האכיל אותם, וכאשר חלו או נפצעו העבירם מיד לטיפול בבית החולים הצבאי, לצד חיילים ששירתו שם.

קנס של 4,000 ליש"ט. העונש על האכלת הקופים

בתחילת מלחמת העולם השנייה רווחו שמועות שסוכנים גרמנים או ספרדיים הרעילו כמה מהקופים כדי לפגוע במוראל הכוחות הבריטיים. רק שבעה קופים נותרו על הצוק, ומיד ניתנה הוראה לגייס שוב מספר נקבות כדי להבטיח את שרידותם במקום. ראש הממשלה הבריטי וינסטון צ'רצ'יל רחש חיבה מיוחדת לקופים אלה ולמסורת המלווה אותם.  הסופר האמריקאי פרד גלוקסטיין, שתיעד באחד מספריו את יחסו החם של צ'רצ'יל לסוס המרוץ שהיה בבעלותו, הזכיר גם את מאמציו לשמר את שושלת הקופים. גם בעיצומה של מלחמת העולם השנייה מצא צ'רצ'יל רגע פנוי בספטמבר 1944 להורות לשר המושבות: "מצבת הקופים בגיברלטר צריכה להיות עשרים וארבעה, ויש לעשות כל מאמץ להגיע למספר הזה בהקדם האפשרי ולתחזק אותו לאחר מכן."

בשנות החמישים העז חבר בית הנבחרים הבריטי מטעם הלייבור למחות על כך שכספי תקציב הביטחון מבוזבזים למימון המזון לקופים. טענותיו נדחו, והוכחשה גם קביעתו שישה חיילים עוסקים בטיפול בבעלי החיים. כאשר הגיעה המלכה אליזבט לביקור בגיברלטר ב-1954, היא פגשה כמובן גם בקופים, שהבולט בהם נשא את השם וינסטון. רק ב-1992 הסתיים שירותם הצבאי של הקופים והם אוזרחו. האחריות עליהם הועברה מן הפיקוד הצבאי לגוף אזרחי, הפועל בפיקוח הממשלה המקומית.

"רגשות עמוקים וגאווה לאומית". צוק גיברלטר

בריטניה היא אומה של מורשת וסמלים, ובמסגרת זו נועד לקופי גיברלטר מקום חשוב באחת מפיסות הקרקע האחרונות של ריבונות בריטית ברחבי תבל, זכר לימים של אימפריה עצומה ש"השמש לא שקעה בה מעולם". במאה העשרים נקרעו משלטון הכתר הבריטי בזו אחר זו עוד מושבות וארצות שניתנו לה למנדט. מהודו הגדולה, דרך מדינות באפריקה, במזרח התיכון, קפריסין ועד הונג קונג. בריטניה אמנם שולטת עדיין על ארבעה עשר אזורים, שמרביתם איים קטנים ומרוחקים מאיי פוקלנד שמול חופי ארגנטינה ועד לשני בסיסים צבאיים בקפריסין, אך לגיברלטר שמור מקום מיוחד באתוס הלאומי הבריטי.

תותחי גיברלטר. ברחובות העיר הקטנה מתנוססים סמלים מעברו של המבצר על הים

עבור ספרד היתה ונותרה השליטה הבריטית כאן פצע פתוח. נקודה אסטרטגית וסמלית כאחד, המצויה מחוץ לריבונותה. חלקת האדמה הציורית הזו נכבשה בידי הבריטים ב-1704, ותשע שנים אחר כך נמסרה לידיה רשמית על פי הסכם אוטרכט. לא לזמן מוגבל – אלא לנצח, כך נכתב באותו חוזה בינלאומי שעסק בחלוקת נכסיה של הממלכה הספרדית. מאז חלפו כבר 307 שנים. חרף מאמציהם של הספרדים בתקופות שונות לקבל חזרה את הצוק ואת הנמל בפתחו של הים התיכון – נותרה גיברלטר ישות בריטית.  בפברואר 1916 דיווח העיתון הירושלמי "החירות" על נאום נרגש של איש דת ספרדי בכיר שאמר: "שמה של גיברלטר מצלצל באזני העם הספרדי כרעש בלתי פוסק מבושה ומכעס עצור על אשר לא יכלו להקריב את הקורבנות הדרושים להסיר כתם זה מעל מפת ספרד".

עיר קטנה ודחוסה. מבט מן הצוק אל גיברלטר

מנהיגים ספרדיים רבים חלמו לגרש את הבריטים מכאן. במאה ה-20 היה זה בעיקר הגנרליסימו הפשיסטי פרנציסקו פרנקו, שליטה של ספרד מ-1939 ועד מותו ב-1975, שעשה מאמצים רבים להניף את דגל ארצו על הצוק הלבן. בתקופתו, וגם בעת כהונת כמה מהמנהיגים הדמוקרטיים שבאו בעקבותיו, ניסתה מדריד להפעיל לחץ על בריטניה, ובכלל זה לסגור מפעם לפעם את המעבר הקרקעי מספרד לגיברלטר. מהלך כזה פגע לא רק בתיירות למקום אלא גם בזרימת הסחורות למובלעת הבריטית וממנה.

פרנקו זכה לסיועו של הצבא הנאצי כאשר השתלט על ספרד בסיום מלחמת אזרחים עקובה מדם, אבל אכזב את היטלר עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, כאשר סירב להצטרף לציר הגרמני-איטלקי. כך גם דחה הרודן הספרדי באוגוסט 1940 את פנייתו של היטלר לבצע במשותף את "מבצע פליקס" שנועד לכבוש את גיברלטר, בסיס הצי החיוני לכל מי שמבקש לשלוט בתנועה הימית אל הים התיכון וממנו.

מלחמת העולם העלתה גיברלטר לכותרות בעמודים הראשונים של עיתוני העולם, ובכלל זה בארץ ישראל. עוד טרם פתח היטלר במלחמה ברורה היתה חשיבות הרבה של המקום. "סלע גיברלטר – עיני העולם נשואות אל המבצר הזה, שער הים התיכון", היתה הכותרת בעיתון הרביזיוניסטי "המשקיף" ב-7 במאי 1939. בתוך חודשים ספורים הועמד השער הזה במבחנו הגדול כאתר חיוני לכוחות הצי, להעברת גייסות ונשק למלחמה בצפון אפריקה ואחר כך לפלישה לאיטליה.

"מבצר העוז": לקט מן הכותרות הרבות על גיברלטר בעיתוני ארץ ישראל בימי מלחמת העולם השנייה

כתב ה"ניו יורק טיימס" סייר בגיברלטר בראשית 1942 בחברת קצינים בריטיים שחשפו בפניו את מערכות הביצורים שהוקמה שם מאז ראשית המלחמה. בדיווחו הוקדש מקום נרחב למערכת המנהרות המתפתלות בתוככי הצוק – שהוארכו פי חמישה מאלה שהיו שם ערב המלחמה. באחת המנהרות הוקם בית חולים צבאי משוכלל עם 500 מיטות, ובאחרות מאגרים אדירים של מים, מזון וציוד צבאי. ממחסני התחמושת הובילו מעליות את הפגזים לתותחי הענק שהוצבו על הצוק, וחלקם מוצגים עדיין לראווה במקומות שונים בעיר. לא ברור אם הצנזורה הצבאית אישרה את הכתבה, אך צוין בה בין היתר כי בסבך המנהרות יכולים לשהות כעשרים אלף חיילים, וכי זהו מספרם של הלוחמים שהגנו באותה עת על גיברלטר.

מסוללת ארטילריה לאתר תיירות. תחנה בדרך לפסגת ההר

המאמץ העצום שעשתה בריטניה כדי להבטיח את "מצודת גיברלטר" גם בשנים שבהם הצליחה גרמניה הנאצית להשתלט על רובה של אירופה וצפון אפריקה הפך את המקום לסמל של עמידה נחושה. "גיברלטר" היה מונח שאומץ בחזיתות אחרות של המלחמה, לתיאור אתרים בעלי חשיבות שחייבים למנוע את נפילתם בכל מחיר.  גם בשיח הפוליטי בציונות נעשה בו שימוש. ב-1931 הסביר חיים וייצמן את חשיבות שיתוף הפעולה של התנועה הציונית עם בריטניה באומרו: "אני רואה בשיתוף זה את צוק גיברלטר עליו צריכה להתבסס הפוליטיקה שלנו" (דבר, 26.7.1931).

בטון ושמות חרוטים של חיילים. שרידי מבנים צבאיים ממלחמת העולם השנייה

גם נתן אלתרמן הקדיש בעצם ימי המלחמה את "הטור השביעי" ב"דבר" לקופי גיברלטר.

"כי קופי גיברלטר באמת אינטיליגנטים". טורו של אלתרמן

בתום מלחמת העולם השנייה קיווה פרנקו כי האו"ם, ארצות הברית ואומות נוספות יפעילו לחץ על לונדון לוותר על גיברלטר, כחלק מתהליכי הדה-קולוניזציה ברחבי העולם. אך הבריטים הגיבו בלאו נחרץ. בשנות החמישים טען השליט הספרדי כי במלחמת העולם השנייה היתה הבנה בין לונדון למדריד שספרד לא תצטרף למלחמה לצד היטלר, ובתמורה לניטרליות שלה תקבל לאחר המלחמה את הצוק והנמל בפתח הים התיכון. צ'רצ'יל דחה בתוקף טענה זו ואמר בפרלמנט כי מעולם לא ניתנה הבטחה כזו. בראיון נדיר לעיתונאים אמריקאים הסביר פרנקו מדוע הוא מתעקש לקבל את גיברלטר. "זה עניין הנוגע לרגשות עמוקים ולגאווה לאומית", אמר. התיאור הזה הולם בדיוק גם את תחושתם של הבריטית למקום, ואת נחישותם להישאר בה.
גם כאשר עצרת האו"ם החליטה שוב ושוב, בריטואל החוזר על עצמו כמעט מדי שנה, כי על בריטניה וספרד לנהל שיחות לסיום השליטה האנגלית על המקום. שיחות כאלה התקיימו מספר פעמים אך הדגל הבריטי לא הורד מן התורן. לונדון טענה, בין היתר, כי לא תעשה דבר הנוגד את דעתם של תושבי המקום. ואלה לא הסתירו מעולם את העדפותיהם. בניגוד לתושבי מדינות רבות אחרות, שנאבקו לגרש את הכובש הקולוניאלי, הוכיחו תושבי גיברלטר שוב ושוב את רצונם להישאר בחסות הבריטית ולא להפוך לאזרחי ספרד. במשאל עם שנערך בגיברלטר ב-1967 תמכו רק 44 מאזרחי גיברלטר בהעברת השליטה למדריד, לעומת 12,138 שהעדיפו לשמר את המציאות רבת השנים. כך גם ב-2002: קומץ של 187 מצביעים תמכו במעבר לספרד, ואילו יותר מ-17,000 דחו את ההצעה הזו.

בשירות הוד מלכותה. אוטובוס ציבורי בגיברלטר

עוד קודם למשאלים נופף פרנקו  גם בהסכם אוטרכט עתיק היומין במאמץ לשכנע את הקהילה הבינלאומית בצדקתו. נכון, אמר פרנקו, שספרד הסכימה אי אז ב-1713 להעברת האזור לבריטים ללא הגבלת זמן. אך התחייבות זו איננה תקפה, שכן לונדון הפרה בעקביות את אחד מסעיפי ההסכם. זה שעל פיו "הוד מלכותה הבריטית, לבקשת המלך הקתולי, מסכימה שיהודים וישמעאלים לא יורשו להתיישב ישיבת קבע בגיברלטר או לרכוש לעצמם נכסי דלא ניידי".

איש לא יכול היה להכחיש שבריטניה אכן לא הקפידה על קיומו של סעיף זה: נוכחותה הפעילה והבולטת של הקהילה היהודית בגיברלטר היתה ידועה לכול. יהודי גיברלטר, המונים כמה מאות בני אדם גם עתה, רכשו להם מעמד כלכלי ואף פוליטי משמעותי. אך גם הטיעון הזה לא סייע לפרנקו לנתק את הכתר מן הצוק. בני הקהילה היהודית מילאו תפקידים בכירים בניהול גיברלטר. הבולט בהם היה סיר אברהם יהושע חסאן, שעמד בראש עיריית גיברלטר ואחר כך היה ראש ממשלת המקום. כך היה במשך עשרות שנים האישיות הבכירה במקום. מעמדו הייחודי עניין תמיד עיתונאים ישראלים. ב-1982 הגיע לירושלים לנישואי בתו עם צעיר ישראלי. לכתב מעריב יוסף צוריאל סיפר על המעמד המיוחד של ראש הממשלה, האחראי על כל תחומי החיים במקום, פרט לנושאי הביטחון  ויחסי החוץ השמורים בידי הכתר בלונדון.

קהילה קטנה אך רבת השפעה. ראיון במעריב עם ראש ממשלת גיברלטר בנובמבר 1966

ובחזרה להווה: ממרומי הצוק ניתן היה בשבוע שעבר להתרשם מהיקף תשתיות התיירותית שם: מרינות לסירות מפרש ואף ליאכטות ענקיות, בתי מלון ובתי נופש ססגוניים, צמודים אלה לאלה. ואשר לצוק הסלע – על פי נתוני הממשלה, ב-2017 העפילו יותר ממיליון תיירים ברכבל, ברכב וברגל למרומיו כדי לצפות באפריקה שמנגד למצרי גיברלטר. וכמובן לפגוש בקופים המפורסמים ביותר בעולם. צ'רצ'יל ודאי היה שמח לדעת שהם מתרבים בהתמדה ומספרם המוערך, כ-250, כבר גדול פי עשרה מהיעד שקבע ב-1944.