בעקבות עמוס עוז: בעיר זרה

אין כמו "יום ירושלים", ובמיוחד נוכח שטף הטקסים לציון 50 שנה לעיר שאינה מאוחדת, כדי לחזור בפעם המי יודע כמה אל טקסט המלווה אותי שנים רבות: "עיר זרה", מאת עמוס עוז. הסופר שעיצב את זיכרון ירושלים במוחם ובנפשם של רבים, מ"מיכאל שלי", ו"הר העצה הרעה", ועד "סיפור על אהבה וחושך" ועוד ועוד. "עיר זרה" נכתב ב-1967 והופיע ב"שיח לוחמים" שבוא תיארו חברי קיבוצים את חווית המלחמה שלהם. ואחר כך גם בקובץ "באור התכלת העזה" (1979).

ב"עיר זרה" חוזר עוז לעיר שבה גדל בשנים שקדמו למלחמת העצמאות, באותה מלחמה ואחריה. בשנים שאחרי 1948, כותב עוז, הייתה ירושלים "עיר מוקפת קולות פעמונים זרים בלילה, ריחות זרים, נופים מתנכרים. טבעת של כפרים עוינים סגרה על העיר משלוש רוחות: שועפת ואדי ג'וז עיסאוויה עזאריה צור באחר בית ספאפה. נדמה היה: אך יאגרפו את אצבעותיהם והעיר נמעכת. בלילה בחורף אפשר היה לחוש איך זורמת משם לכאו איזו התכוונות מרושעת".

גם אני גדלתי בירושלים בשנים ההם, כאשר האוטובוס בקו 15 היה חולף ליד קיר הבטון, שחצץ בין בניין העיריה לחומת העיר העתיקה להגן על מרכז העיר מצלפים ירדנים. מימין משה  צפינו בעמדות הלגיון הירדני על חומת העיר העתיקה. בטיולים בצפון העיר בגן קברי הסנהדרין, או בדרומה, ברמת רחל, היינו אמיצים לפסוע מעבר לשלט "גבול לפניך" כדי להצטלם. בליל העצמאות של 1967 ערכנו קומזיץ ברמת רחל, ומביטים דרומה אל העלטה, יודעים ששם מצויה בית לחם. לא העלנו על דעתנו שבעוד שבועות אחדים נוכל לבקר שם.

האבן הירושלמית היא אותה אבן ירושלמית. צילום: רפי מן

על השנים ההן בעיר כתב עוז: "אני זוכר שיטוטים במורד רחוב מוסררה באור אחרון, עד גבול שטח ההפקר. או מראות רחוקים הנשקפים מחורשת תל-ארזה, נופים ממצפה אבו טור, כיכר נוטר-דאם המרוסקת. מגדלי בית לחם לעומת חורשות רמת רחל. מדרונות מדבריים לרגלי שכונת תלפיות. התנוצצות ים המלח במרחק ובעומק כמו מקסם שווא".

אותם מראות ראיתי בשנים ההן. כילד הייתי מטפס בסולם אל גג הנוטר-דאם, לבקר את אבי בשירות המילואים שלו כתצפיתן בחטיבת ירושלים. מנגד ראינו את תחנת האוטובוס של העיר המזרחית ואת החומה. בהר ציון חיפשנו זווית שממנה אולי נראה את הכותל המערבי.

גבולות של פעם. מחסומים של היום. צילום: רפי מן

אבל אז באה המלחמה. ב-11 ביוני 1967 הלך עוז לראות את ירושלים מעבר לקווים. "יצאתי אל המקומות אשר השנים והחלומות עשו אותם גבישיים כמו סמל בליבי, והנה הם רק מגורי בני אדם: בתים. חנויות. דוכנים. שלטים".
"ואירעה תדהמה עצומה: החלומות היתעו. הסיוטים היו לשווא. האימה התמידית נהפכה בבת האחת למין בדיחה אכזרית ומעוקמת. הכול נפרץ. הכול רווח. מתה ירושלים שלי, האהובה והנוראה. עכשיו העיר היא אחרת".

עיר עמים. נוצרים, מוסלמים, יהודים. צילום: רפי מן

לכאורה, רק לכאורה, אותה העיר. כלשונו של עוז: "הלא השמיים הם אותם שמיים. האבן הירושלמית היא אותה אבן ירושלמית, שייח' ג'ראח ורחובות המושבה האמריקאית דומים כמעט בכול לקטמון ולרחובו המושבה הגרמנית. אבל העיר היא נושבת. אנשים חיים בה. זרים, את שפתם איני מבין והם יושבים על מקומם ואני הוא הזר שבא מבחוץ".
"בכול כוחי", כתב עוז, "השתדלתי להרגיש בירושלים המזרחית כאיש אשר הוריש את שונאיו ושב אל נחלת אבותיו. גם התנ"ך ניעור וצף מחדש: המלכים. הנביאים. הר הבית. יד אבשלום. הר הזיתים. וגם ירושלים של אברהם מאפו וגם זו של 'תמול שלשום'. אני רציתי להשתתף ולהיות שייך לחגיגה הכללית".
"לולי האנשים. ראיתי איבה ומרי. חנופה ותדהמה והתרפסות ופחד והשפלה ומזימה חדשה נרקמת. עברתי ברחובות ירושלים המזרחית כאיש שהרס אל מקום אסור".

 

אלה לצד אלה. סמוך לכניסה למסגד כיפת הסלע. צילום רפי מן

ומסיים עוז: "עיר הולדתי. עיר החלומות. עיר כיסופי אבותיי ועמי. ואני מסתובב ברחובותיה חמוש בתת מקלע, כאחת הדמויות בביעותי ילדותי: איש זר בעיר זרה".
***
חמישים שנה אחרי שנכתבו השורות הללו אני ממשיך להלך ברחובות העיר העתיקה מפעם לפעם. עובר מרובע לרובע. מציץ בסמטאות. מוקסם. מצלם. תייר. לא יותר.