קרב ההנצחה הראשון של לוחמי הראל

בול אנדרטת כביש הגבורה

כבר היו דברים מעולם: המאבק הנוכחי על אתר ההנצחה בשער הגיא איננו הראשון שמנהלים לוחמי חטיבת הפלמ"ח הראל על הנצחת לחימתם במלחמת השחרור בדרך לירושלים. בשנים האחרונות מתמקד המאבק במאמץ להבטיח כי החאן בשער הגיא יהיה למרכז מורשת מלווי השיירות בתש"ח (לוחמי הראל ויחידות אחרות שלחמו אז) ולא יוקדש להנצחת זכרו של רחבעם זאבי ז"ל. אבל עוד לפני 68 שנה הם יצאו למערכה הראשונה בקרב על ההנצחה.

מאבק זה התנהל בדצמבר 1948, עוד בעיצומה של מלחמת העצמאות, חודשים אחדים לפני שנחתם – באפריל 1949 – הסכם שביתת הנשק עם ירדן, ובשעה שבחזית הדרום התנהלו קרבות עזים.  במוקד המחלוקת עמד שמו של הכביש החדש שנסלל מהשפלה לירושלים, לאחר חודשים שבהם התנהלה התנועה בעיקר ב"דרך בורמה" המאולתרת (ראו מאמרו של יהודה זיו "דרך בורמה"). דרך החתחתים, שאותרה במהלך הקרבות, אפשרה  העברת תחמושת, מזון וחיילים, תחילה בג'יפים ואחר כך במשאיות, אך לא התאימה לנסיעה בכלי רכב רגילים. הירדנים שלטו על הדרך הישנה לירושלים באזור לטרון, והיה צורך בתוואי עוקף. הכביש החדש נסלל במהירות: העבודות עליו החלו בספטמבר 1948 וכבר בראשית דצמבר הוא נחנך בטקס חגיגי.

בצד ההתלהבות מחנוכת הדרך החדשה לירושלים פרצה גם מחלוקת עזה לגבי שמו של הכביש. בחלק מן הפרסומים המוקדמים לקראת חנוכת הכביש צוין כי הדרך החדשה תקרא "כביש הראל", על שמה של חטיבת הפלמ"ח שמילאה תפקיד מרכזי בקרבות על הדרך לירושלים. אלא שבסופו של דבר נקראה הדרך "כביש הגבורה".

המחלוקת על שמו של הכביש נחשפה לעיני הציבור טיפין-טיפין. תחילה ברמזים ואחר כך במפורש. מי שביקשו לדווח על כך היו בעיקר אנשי מפ"ם, חברי הקיבוץ המאוחד והקיבוץ הארצי שהיוו את השלד העיקרי של הפלמ"ח. אלא שהצנזורה הצבאית גויסה כדי למנוע מעיתונה של מפלגה זו, "על המשמר", לפרסם את רוב המידע והטענות. רק משפט מרמז אחד נכלל ב-7 בדצמבר, יום חנוכת הכביש, בידיעה מקדימה שפרסם בעיתון זה לקראת הטקס ב"על המשמר": "לראשונה ניתן לכביש שם אחר, אך אחר כך שינו את שמו לשם 'הגבורה'".

גזירת הסרט. ב"ג חונך את "כביש הגבורה". תצלום מאוסף בנו רותברג, גנזך המדינה

גרסת "על המשמר"

ימים אחדים לאחר טקס חנוכת הכביש (על הטקס – ראו בהמשך) ניסו עורכי "על המשמר" להביע את מחאתם על שינוי שמו של הכביש, ולא פחות מכך על הצנזורה שהוטלה על כל פרסום הנוגע לחטיבת "הראל" בהקשר לכביש. ב-10 בדצמבר הופיעה בראש העמוד הראשון של "על המשמר" רק הפסקה הראשונה של מאמר המערכת שכותרתו "דרך הגבורה ודרך השרירות", ומתחתיה כתם לבן – עדות לפסילה של הצנזורה הצבאית.

רק למחרת הותר לעיתון לפרסם את המאמר במלואו:

"אין זה סוד צבאי שלכביש המקשר את השפלה עם ירושלים עמדו לקרוא שם: 'כביש הראל'. שהרי לא יכול להיות בחינת סוד צבאי דבר אשר פורסם ב'קול ישראל' וב'קול צבא ההגנה' [תוכנית צבאית יומית ששודרה במסגרת קול ישראל בטרם החלו שידורי גלי צה"ל בספטמבר 1950 – ר"מ] בכל השידורים של יום ב', ערב הפתיחה החגיגית.

"ואם שר הביטחון שינה את דעתו בין שידור החדשות אור ליום ג' ובין צהרי יום ג', והחליט להחליף בכינוי הכביש את נושאי הגבורה במושג המופשט של גבורה – ודאי נימוקיו ושיקוליו אתו. אבל אין עוד בכך כדי שיימחה שמו של 'הראל' מתולדות כביש הגבורה, שבעוד שחטיבת פלמ"ח הנושאת את השם 'הראל' היא אשר מילאה את התפקיד החלוצי ואת התפקיד העיקרי [ההדגשות במקור] בפריצת הדרך, בכיבוש המשלטים ובהחזקתם.

"אולם הצנזורה הצבאית במדינת ישראל נטלה לעצמה את הרשות למחוק את השם הראל, הרווי בדמם של נושאי הגבורה האלמונית, וציוותה על מערכת עיתוננו שלא ייזכר ולא ייפקד השם היקר הזה בכל התיאור של פתיחת הכביש. הצנזורה הצבאית אף הרחיקה לכת בהחרימה את פקודת היום שהוצאה על ידי המפקדה של חטיבת 'הראל' לכבוד המאורע, החגיגי ולזכר חלליה הרבים.

"כיצד נאמין ששיקולים צבאיים הכריעו בדבר, כאשר עיתונים אחרים הורשו לפרסם את השם 'הראל' מעל דפיהם?! הנה הספיק עוד 'הארץ' לפרסם ביום ג' מאמר גדול: 'מכביש בורמה לכביש הראל'. הנה כתב 'יום יום' בגיליונו, שהופיע אור ליום ד' מאמר ראשי בכותרת 'דרך הראל'.

"לפנינו דוגמה משולשת של השתקת האמת מצד משרד הביטחון: א. ההחלטה הפתאומית ברגע האחרון לשנות את שם הכביש מ'הראל' ל'גבורה'. ב. החרמת פקודת היום של חטיבת 'הראל' בכיבוש ובניצחון, ככל האפשר בכל העיתונות. ג. הפליית עיתון הפועלי השמאלי לרעה בהטלת איסורים נוספים עליו, שאינם חלים על עיתונים אחרים.

"רבבות רבות של אזרחי ישראל יודעים כי כביש הגבורה היה דרכם של אנשי 'הראל'. כך יוודע לרבבות רבות כי דרכו של משרד הביטחון היא דרך שרירות וצרות העין המפלגתית".

בתחתית המאמר צוין כי הוא מפורסם מחדש, לאחר שיום קודם חלקו הגדול עוכב בידי הצנזורה.  הדי המחלוקת הזו עלו באותם ימים גם במועצת ההסתדרות וגם בכמה מהעיתונים האחרים.

הגרסה המלאה: מאמר המערכת של "על המשמר", 11.12.48, יממה לאחר שחלקו עוכב ע"י הצנזורה

גרסתו של בן-גוריון

את גרסתו לאירועים הללו בחר בן-גוריון להציג לא באירוע פומבי אלא בישיבת הממשלה הזמנית, שנערכה ב-28 בדצמבר, שלושה שבועות לאחר חנוכת הכביש. "אני רוצה להסיר לזות שפתיים מעניין כביש ירושלים", אמר לשרים. "אילו נשאלתי על קריאת שם לכביש זה – הייתי מתנגד לקראו בשם כביש הגבורה, כשם שאני מתנגד לקראו בשם 'כביש הראל'. לקרוא כביש על שם חטיבה מסוימת, זאת אומרת: קיפוח חיילים שנפלו. קראתי בעיתונים, שם כביש היה 'הראל', אלא שר הביטחון ביטל ביום האחרון שם זה וקרא לו 'כביש הגבורה'. ובכן, דבר זה אין לו שחר. אני הייתי מתנגד לשני השמות כאחד. השם 'כביש הגבורה' אף הוא אינו שם נאה הולם לנו.

"אני מכיר את ההיסטוריה של המלחמה בירושלים לא פחות מכל עורכי העיתונים. שהשמיצו את העניין", אמר ב"ג והזכיר את מבצע "נחשון" שבו השתתפו שלושה גדודים.  "הם לחמו ונהרגו כאנשי הראל ולדידי כל יהודה שנהרג יש לו אותן זכויות. רצון לייחס פעולות אלה לחלק אחד בלבד – זהו זלזול וקיפוח זכותם של החיילים שנפלו. בימי ההפוגה הראשונה נלחמה על דרך זו חטיבה 7, וחצי גדוד נפל… חיל הרגלים היה מורכב מאנשים שבאו זה עתה מקפריסין ולא היה להם אימון צבאי מספיק. אחר כך נלחמה שם חטיבה של הפלמ"ח ואף היא לא הצליחה,  אלא חטיבה 7 פרצה דרך בורמה. עוול הוא לייחס פעולה זו לחלק אחד. לכן הייתי מתנגד לקרוא כביש זה על שם חטיבת הראל, היא הייתה אחת מארבע יחידות שלחמו. גם השם כביש הגבורה אינו הולם. מספקיה עובדת הגבורה כשלעצמה".

שם לא הולם. דברי ב"ג בישיבת הממשלה, 28.12.1948

הסתייגותו של ב"ג מהשם "כביש הגבורה" באה לביטוי עוד שלושה שבועות קודם לכן. ב-7 בדצמבר 1948, יום טקס חנוכת הכביש, כתב ביומנו: "בצהריים חגיגת פתיחת כביש 'הגבורה' (שם פומפוזי!) ובערב פתיחת מועצת ההסתדרות. שני מעמדים נהדרים". בפולמוס הפומבי באותם ימים על פרשת ההנצחה לא צוין מי טבע תחילה את השם "כביש הראל" ומי היה זה שבחר בשם "כביש הגבורה".

"גל-עד לגבורת המלחמה והעבודה העברית". ב"ג נואם בטקס פתיחת הכביש. תצלום מאוסף בנו רותנברג, גנזך המדינה

שם הכביש ופירוק מטה הפלמ"ח

אי אפשר כמובן לדון במאבק על שם הכביש לבירה מבלי לקשר אותו לאירוע משמעותי שהתחולל באותם ימים ממש: החלטתו של בן-גוריון על פירוק מטה הפלמ"ח. מהלך זה, שנותר בזיכרון הציבורי במשך עשרות שנים כ"פירוק הפלמ"ח" היה כרוך במחלוקת שנמשכה עוד שנים רבות. היה זה סלע מחלוקת היסטורי שלא נשכח בין מפא"י למפ"ם, ולימים לאחדות העבודה, המפלגה שפרשה ממפ"ם ובין חבריה הבולטים היו אישים בכירים בפלמ"ח לשעבר ובראשם יגאל אלון. תקצר היריעה מלעסוק כאן בכל פרטי הסוגיה, שעמדה לא רק במוקד דיונים פוליטיים סוערים אלא גם נחקרה ותועדה בספרים, כדוגמת אלה שכתבו ההיסטוריונים פרופ' אניטה שפירא ופרופ' יואב גלבר, כמו גם אנשים שהיו מעורבים אישית במאבק ועיתונאים.

השאלה והמחלוקת. ספרו של גלבר

וממש על קצה המזלג: מבחינת בן גוריון פירוק מטה הפלמ"ח – גוף צבאי שלמרבית מפקדיו הייתה זיקה ברורה למפ"ם אשר מנהיגיה ביקשו לשמור על אופיו החלוצי הייחודי – היה חוליה נוספת בכינון הממלכתיות. היה זה המשך ישיר להחלטה הנחושה בפרשת אלטלנה ביוני 1948, שלא להתיר קיומם של ארגונים חמושים שאינם כפופים באופן ישיר ומוחלט למטה הכללי של צה"ל ולממשלה.

הדברים שהובאו כאן מפי ב"ג בישיבת הממשלה על הכביש היו בהמשך להודעה שמסר לשרים על הפקודה שהוציאה בהוראתו הרמטכ"ל ב-9 בנובמבר על פירוק מטה הפלמ"ח. הוא סיפר לשרים כי עם ההתארגנות של הצבא "פתאום קם לנו מטה ארצי של שלוש חטיבות נפרדות [חטיבות הפלמ"ח – ר"מ]", והתבהר לו כי בניגוד לחטיבות אחרות שקיבלו הוראות ישירות מן המטה הכללי של צה"ל, בכל הקשור לחטיבות הפלמ"ח היה על ההוראות לעבור תחילה במטה נוסף, זה של הפלמ"ח. "באחד הימים הגיעה לידי פקודה, שנשלחה מראש מטה שלוש חטיבות הפלמ"ח, שאסור לחיילי חטיבות אלה להוציא לפועל שום פקודה אם לא נשלחה על דעת מטה הפלמ"ח מידי אותו מטה… מיד נתתי הוראה לכתוב על ביטול הפקודה, שאם לא יעשה כן – יעמוד למשפט".

ב"ג סיפר שלא הסתפק בפגישה עם קיים פגישות עם ראש מטה הפלמ"ח יגאל פייקוביץ (אלון) אלא כינס לדיון את כל מפקדי הפלמ"ח מכל רחבי הארץ, כדי להבין האם ומדוע יש צורך בקיומו של מטה ייחודי זה. לצד הצרכים הצבאיים ביקש לשמוע מהם אם הפלמ"ח הוא גם "איגוד פוליטי" ולמי הוא כפוף. "אם הפלמ"ח כפוף לאותה ממשלה שלה כפוף כל הצבא, אין טעם בייחוד", אמר ב"ג. "אם לחלק של הממשלה בלבד – זה לא ייתכן. אם הוא איגוד שיש לו אידיאולוגיה נפרדת – מהי האידיאולוגיה ומה יכולה להיות האידיאולוגיה ביחידה צבאית?"

מבני שיחו שמע לדבריו הסברים שונים. "יש מי שאמר שהאידיאולוגיה היא המאחדת את הפלמ"ח. הכוונה היא להתיישבות ותפקידים חלוציים", אמר ראש הממשלה לשרים. אחרים, בהם אלון וסגנו אורי ברנר [בנו של הסופר יוסף חיים ברנר] נתנו הסברים מנהלתיים לצורך במטה, והשוו את שלוש חטיבות הפלמ"ח הפועלות תחת מטה מיוחד לדיביזיה (אוגדה) בצבאות זרים. ב"ג השיב כי כל עוד אין החלטה להקים בצה"ל דיביזיות ולמטה אין תפקיד צבאי מיוחד "אבסורד לקיים מטה כזה ויש לפרק אותו". בעקבות זאת הוציא הוראה על פירוק מטה הפלמ"ח.

מעל הכול ריחפה גם מחלוקת פוליטית. בשנה שבה הוקמה המדינה נתפשה מפ"ם – מפלגה שהייתה חלק בלתי נפרדת מתנועת העבודה ומוקמה שמאלה ממפא"י – כאיום הפוליטי הגדול ביותר על מפא"י. התבססותה על התנועות הקיבוציות (הקיבוץ המאוחד והקיבוץ הארצי) ועל יוצאי הפלמ"ח העניקה לה לא רק יתרון ארגוני ניכר אלא גם עשתה אותה למוקד משיכה לציבור בכלל ולצעירים בפרט. מפא"י חייבת לנהל "מערכה אידיאולוגית" נגד מפ"ם, כתב בגן-גוריון ביומנו באוקטובר 1948, שכן בין שתי המפלגות "נטושה מלחמה". גם גישה זו, לצד תפישת הממלכתיות, תרמה מן הסתם למהלכיו של ב"ג בכל הקשור ללוחמי הפלמ"ח.

טקס חנוכת "כביש הגבורה"

המחלוקת על שמו של הכביש לא הצליחה בסופו של דבר להעיב על החגיגיות בעת חנוכת הכביש. מלחמת השחרור טרם תמה, אבל סמוך לחולדה, במקום שבו הוקמה אחר כך "אנדרטת דרך הגבורה", המהווה עתה גם אתר הנצחה לחללי חיל ההנדסה, נאספו מנהיגי המדינה, מפקדי צה"ל ואלפי אנשים. בן-גוריון נשא נאום על חשיבות פריצת הדרך לירושלים.

ב"מעריב" ציין דוד גלעדי כי בין הבאים הרבים לאירוע היו גם "הנערות שהסתירו בין קיפולי שמלותיהם את הנשק של מלווי השיירות, באה גולדה מאירסון ישירות ממוסקבה וכאשר פנתה לעלות לגבעה ומחאו לה כף נצנצו דמעות בעיניה, בא הג'מעה, הנערים פרועי השערות ופרומי החולצות, שהיו תמיד ראשונים בקו האש".

משוריינים ופועלים. אלפים השתתפו בטקס פתיחת הכביש. תצלום מאוסף בנו רותנברג, גנזך המדינה

"חרות", יומונה הצעיר של מפלגת האופוזיציה  בראשות מנחם בגין, תיאר כך את הטקס: "כאשר חזר בן-גוריון אל במת הפיקוד, כבר נראו ראשוני הרצים שיצאו מירושלים למשלטים בהרים להביא את בשורת פתיחת הכביש. הופיע הרץ הראשון מחטיבה אחת ומגילה בידו. הוא הכריז 'פרצנו את הדרך'. אחריו הופיע רץ מחטיבה אחרת והודיע: הדרך פתוחה. אחריו הופיעו רצים מחטיבות וחיל המהנדסים. הם הכריזו: 'אין אויב בדרך' חייל מנכי המלחמה הגיש לבן-גוריון נרתיק נחושת ובו מספריים לגזירה הסרט שחצה את הכביש ע"י שער הכבוד. שלוש יריות תותח העידו כי הדרך נפתחה. התזמורת הוסיפה לנגן שירי לכת וקהל האלפים פרץ במחיאות כפיים סוערות".

אחרי הצנזורה. פקודת היום של חטיבת הראל לפתיחת הכביש

ב"על המשמר" דווח עוד כי הטקס כלל גם מצעד שנמשך כשלוש רבעי שעה, ובו צעדו יחידות מכל החטיבות, החילות והשירותים שהיה להם חלק בסלילת הכביש. לתשואות הרמות ביותר זכתה קבוצה שאינה צבאית: "הסוללים האזרחיים, ביניהם הרבה יהודים באים בימים, מכושים על כתפיהם, בבגדי עבודה פשוטים". אחר כך עברו "מכוניות עבודה שהשתמשו בהן בסלילה, תותחים וכלי רכב של יחידות ממונעות שונות, ביניהם ג'יפים ומשוריינים של חטיבת הפלמ"ח —— [כתם לבן נותר במקור שבו אמור היה להופיע כנראה השם הראל] הזוכים לתשואות רמות. ובסיום חמישה אוטובוסים מרופטים, שנסעו בשיירות בימים הקשים ביותר של ההתקפות". אחר כך חלפה מעל הטקס "להקת אווירונים שטסה בגובה מועט על פני השדה. הכול חדורים היו הרגשה מרוממת. ירושלים ומדינת ישראל קשורות שוב בקשר איתן, בל יינתק, כי 'הדרך פתוחה'".

לא רק אנשי הפלמ"ח ומפ"ם מתחו באותם ימים ביקורת על הדרתם של מי שהיו ראויים לכך. גם הדתיים מחו. פ. אלמגור ב"הצופה" התפעם מהטקס אבל ביטא "מעט עצבון חרישי, בייחוד בלב כל יהודי נאמן לדת ולקדשיה". לדבריו "לא נשמעו אף מילה וניב שיבטאו את הגבורה האלוקית, שפעמה ונצחה בתוך מערכת הגבורה הזאת". זאת ועוד: אף לא אישיות רבנית אחת נקראה לדוכן הנואמים. "הייתה כאן הדגשה יתירה של החילוניות של השמחה הזאת וביחוד הורגש הדבר במסירת מגילת הניצחון לידי השחקנית חנה רובינא. כאילו האמנות התיאטרלית היא הקובעת את תפארת האומה ולא גדולי התורה והמסורת", כתב אלמגור.

חרף המחלוקות,  אין ספק שגם בימי המלחמה הבינה הנהגת המדינה את חשיבות הפקתם של טקסים להעברת מסרים לציבור וגם לעולם. מבחינה מדינית היה זה איתות ברור לאו"ם ולמדינות העולם על חשיבותה של ירושלים בעיני ישראל.

כבר אז: טענות על ניהול לקוי בפרויקט לאומי

זאת ועוד: כפי שיתרחש עשרות שנים אחר כך בכל הקשור לפרויקטים ציבוריים גדולים, גם סלילת כביש הגבורה עוררה שאלות באשר לדרך ניהולה של העבודה, עלותה והפיקוח עליה. לא רק חיל ההנדסה סלל את הכביש, אלא גם חברת סולל בונה. אלא שזו לא פעלה תחת הנחיית משרד העבודה, האחראי על מחלקת עבודת ציבוריות (מע"צ) אלא הונחתה ישירות על ידי משרד הביטחון, ומשום כך סירבה לחשוף את עלויות הפרויקט. שר העבודה והבינוי בממשלה הזמנית, מרדכי בנטוב, הודיע שהוא מסיר מעליו את האחריות לסלילת הכביש. הוא בלט בהעדרו מטקס פתיחת "כביש הגבורה". על פי דיווחים בעיתונים היה זה ביטוי למחאתו על שהטיפול בכביש נלקח ממנו. ואפשר שבחר להפגין כך את תרעומתו על שהדרך החדשה לא זכתה לשם "כביש הראל".

טענות, האשמות וכתמי צנזורה לבנים. ידיעה בעיתון "חרות" בינואר 1949 על כביש הגבורה

תהילת הנצח של נערי הפלמ"ח

ומילה אחרונה. למרות הכול, בן-גוריון לא שכח לציין את חלקם של הפלמ"חניקים בקרב על הדרך לירושלים. "14 דקות ארך נאומו של ראש הממשלה", כתב דוד גלעדי במעריב, "ובנאום קצר זה הזכיר ארבע פעמים את הפלמ"ח לשבח ולתהילה – כי בדרך הזו העולה ירושלימה קנו להם נערי הפלמ"ח תהילת נצח. דרך זו שנכבשה בדם ובעמל – דרכם היא…".

למרות האזכורים הללו, נחמץ לבם של אנשי הפלמ"ח ותומכיהם. "כביש הגבורה" נחנך –  לא "כביש הראל".  והנערים פרועי השערות ופרומי החולצות לא שיערו ששבעה עשורים מאוחר יותר יהיה עליהם  לצאת למאבק הנצחה נוסף, המתקרב עכשיו לסיומו. הפעם, צריך לקוות, בניצחונם.

מודעות פרסומת
  1. משה פרנק מורה דרך וחוקר א"י
    17 באפריל 2017 בשעה 21:56

    קדמה למחלוקת על שמו של כביש 44 (כביש הגבורה דהיום)
    , מחלוקת על השם של דרך בורמה. האם דרך 7 או דרך בורמה. ניצח, כרגיל, העיתונאי שדיווח לארה"ב, ב 11.6, ש"היהודים פתחו את "דרך בורמה" שלהם"

  2. 17 באפריל 2017 בשעה 23:19

    זה היה קנת בילבי, כתב ה"ניו יורק הרלד טריביון". הוא כתב שכאשר הגיעו לב"ג תלונות על כך שאינו נגיש לכתבים זרים ואינו מעניק ראיונות, השיב ראש הממשלה: "אני מעוניין בתותחים, לא בעיתונים".
    בילבי כתב על כך בספרו על מלחמת העצמאות: "כעיתונאי הקניטה אותי לעיתים קרובות אי-שימת ליבו לעיתונות; כאדם, כיבדתי את התמכרותו לכנה למאמץ המלחמתי, ואת יחס הזלזו מצידו לתעמולה אישית".

  1. No trackbacks yet.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

המולטי יקום של אלי אשד

לכאן קל להיכנס אבל קשה מאוד לצאת .

מכון גנזים ע"ש אשר ברש

הבלוג של ארכיון "גנזים" של אגודת הסופרים העבריים, בעריכת יצחק בר יוסף

A Photographers diary of the Universe

I am a cell biologist, photographer, cyclist and hiker living in Jerusalem, Israel. In this blog I will describe and mainly depict past, current and future journeys to remote, and less remote corners of our beautiful home planet.

"נתונאות"

האתר הישראלי ל-DATA JOURNALISM

ספי הנדלר

על אמנות ולא רק. מהרנסנס ועד היום

משה הרפז

המתבונן: ככל שתרבו להתבונן כך תראו יותר!

עיתונאים

בלוג על מעמד העיתונאי בישראל

The WordPress.com Blog

The latest news on WordPress.com and the WordPress community.

%d בלוגרים אהבו את זה: