עם חיים גורי בבאב אל וואד: המאבק של לוחמי תש"ח

לא ברור מדוע צריכים בימים אלה פלמחניקים בני 90 פלוס לנהל מאבק על שער הגיא, על החאן הישן של באב אל ואד.
הדרישה שלהם הגיונית, צודקת, פשוטה, כמעט מובנת מאליה.
היש מקום ראוי יותר משער הגיא להנצחת לוחמי חטיבת הראל של הפלמ"ח, ויתר הלוחמים, מיחידות נוספות, שהיו שותפים לקרבות ב-1948 לפריצת הדרך לירושלים?

זה המקום ממנה החלה להתפתל במעלה ההר הדרך אל העיר הנצורה. בקילומטרים הבאים נעו בתש"ח באיטיות שיירות אל ירושלים וממנה בימי המצור. שם נתקלו במחסומים ועלו על מארבים, ספגו אש והשיבו אש, בעודם חותרים להגיע לירושלים כשהם מובילים חיילים ואזרחים, נושאים משלוחים של מזון ותרופות. מעל הכביש צר, על הרכסים השולטים, בואכה הקסטל ופיתולי שבע האחיות, התחוללו קרבות קשים. את תיעוד חווית הנסיעה בשיירה בתש"ח, מעטו של רב מירושלים, ואת הדרך שבה תפקדו הלוחמים הצעירים שאבטחו את המסע, הבאנו כאן לפני כשנתיים.

המקום הזה גם עוגן היטב במחוזות הזיכרון במשך עשרות שנים, הודות לשירו של חיים גורי, באד אל וואד. "באב אל וואד/לנצח זכור נא את שמותינו/ שיירות פרצו בדרך אל העיר./ בצדי הדרך מוטלים מתינו / שלד הברזל שותק כמו רעי", כתב גורי, והלחין שמואל פרשקו. את השיר הזה שרה ביום שישי חבורה של לוחמי פלמ"ח לשעבר וכמה עשרות אורחים, שבאו להשתתף בהפגנה בין החאן לבין כביש מספר 1, כחלק מן המאבק להפוך את חאן שער הגיא לאתר הנצחה והנחלת המורשת של פורצי הדרך לירושלים.

דור הולך ונעלם. פלמחניקים במחאה שקטה ואצילית

היו שם אלופים במילואים כעמוס חורב ואלעד פלד, לוחמי פלמ"ח מאז, וגם אזרחים מהשורה. בלטו ביניהם חיילים לשעבר של חטיבת השיריון 500, שלחמו במלחמת לבנון הראשונה. הם באו לכאן עם מפקדם ב-1982, אלוף (מיל') דורון רובין, במחוות הזדהות עם אנשי דור תש"ח. אבל עיקר תשומת הלב הופנתה אל חיים גורי. הוא ורעייתו עליזה ישבו על כסאות פלסטיק לבנים שעל גבם הודבק פתק "שמור לפלחמניקים". אחר כך ניצבו על רגליהם ושרו עם הציבור. זו היה רגע מרטיט: לשמוע את גורי, בן 94, שר את שירו ממש כאן, בבאב אל וואד.

עם סמל הפלמח על דש המעיל. חיים גורי ורעייתו עליזה בשער הגיא

קשה להאמין שהפלמחניקים הקשישים הללו צריכים להטריח את עצמם עד כאן, כדי להילחם שוב. הפעם מול פוליטיקאים שגוררים רגליים, דוחים את ההחלטה לקבוע שהחאן והאתר ייקראו על שם פורצי הדרך לירושלים ושם ילמדו תלמידים, אזרחים ותיירים על ימי תש"ח. אבל הממשלה עדיין דבקה בהחלטה 3779 שקיבלה ב-30 באוקטובר 2011, שעל פיה במקום "יתקיימו פעילויות  חינוכיות, תיירותיות ותרבותיות בתחומי ידיעת הארץ ומורשת המקום, ובמסגרתן יונצח בו זכרו של השר רחבעם זאבי ז"ל אשר  נרצח  בידי מחבלים בעת מילוי  תפקידו  כשר התיירות בממשלת ישראל".

מחוזות הזיכרון. החאן בשער הגיא

נכון, גם גנדי, האלוף רחבעם זאבי, היה גם הוא בפלמ"ח. היא שירת במלחמת השחרור כמפקד מחלקה בגדוד הראשון וקצין המודיעין של חטיבת הפלמ"ח יפתח, לחם בקרבות מלכיה (קראו את "אחרונים על הרכס", ספרו של יצחק טישלר, וכן את תיאור הקרב שכתב זאבי לימים ב"מערכות") כיבוש לוד במבצע דני ובנגב. אבל הוא לא לחם כאן.

הפגנה בפארק רבין. בתוך האתר שעליו מתנהל המאבק

זאבי נרצח בידי מחבל פלסטיני במלון "הייאט" בירושלים באוקטובר 2001, יממה לאחר שהודיע על התפטרותו מתפקיד שר התיירות בממשלתו של אריאל שרון. כבכיר קורבנות האינתיפאדה השנייה זכה לחוק מיוחד העוסק בהנצחתו – "החוק  להנצחת זכרו של רחבעם זאבי, התשס"ה-2005". ב-2008 החליטה הממשלה בראשות אהוד אולמרט להקים אתר מורשת לזכרו בנוה אילן.
על פי ההחלטה נקבע כי האתר יוקם במסגרת שיקום ושחזור  "נווה  אילן ההיסטורית"  בהרי יהודה, במקום שהוקם בסתיו 1946 בידי קבוצת צעירים ניצולי  שואה ולוחמי מחתרות כ"קיבוץ משלט" בדרך לירושלים, ואשר היה לנקודה קריטית במאבק על הכביש ומעבר השיירות לירושלים הנצורה. עוד נקבע כי באתר  "יתקיימו  פעילויות חינוכיות ותרבותיות  בתחומי  ידיעת הארץ  ומורשת  המקום, ובמסגרתן, יונצח בו זכרו של השר רחבעם זאבי ז"ל".

נהגים צופרים בתמיכה. ההפגנה השבועית בימי שישי בשער הגיא

אלא שהחלטה זו לא התבצעה. במקומה החליטה הממשלה בראשות בנימין נתניהו להפוך דווקא את חאן שער הגיא לאתר המורשת של גנדי. בכך התעלמה הממשלה מהחלטה שהתקבלה לאחר רצח יצחק רבין ז"ל על הקמת פארק רבין בהרי יהודה אשר במסגרתו ישמש החאן בשער הגיא כאתר להנצחת קרבות חטיבת הראל, עליה פיקד רבין במלחמת השחרור. העבודות במקום החלו מזמן, במקום הוכשר מגרש חנייה, אבל לאחר זמן הוקפא הפרויקט. ואז התקבלה ההחלטה להנציח כאן את גנדי.

לא רק ביום הזיכרון. תומכי המאבק לצד משורייני תש"ח

זו הייתה החלטה מוזרה, אך לא מפתיעה: החלטות על זיכרון והנצחה אינם מעוגנות תמיד בהיסטוריה. הן מבוססות לא פעם על רוח התקופה שבה מתקבלות ההחלטות הללו, ועל שיקולים אחרים. בספרו "היסטוריה, זיכרון ותעמולה" מצטט פרופ' יואב גלבר את הגיאוגרף ההיסטוריון הבריטי דיוויד לוונטל: מורשת איננה היסטוריה ואסור לערבב ביניהן. ההיסטוריה מנסה לשכנע באמצעות האמת, ואילו ה'מורשת' מגזימה ומעלימה, ממציאה ומשכיחה, ומשגשגת על רקע של בורות וטעויות.

לא רק חטיבת הראל. לוח ועליו סמלי היחידות שנלחמו על הדרך לירושלים

אבל אנשי הפלמ"ח רגזו, ובצדק. בשנה שעברה החלו במאבקם לשמר את ההיסטוריה, לקבל לידיהם את המקום. "ממשלת ישראל עשתה דבר נורא, לא חכם ולא צודק", אמר אלוף במילואים עמוס חורב בראיון ל"הארץ" בספטמבר האחרון. "אנחנו, אנשי חטיבת הראל של הפלמ"ח, לחמנו על פתיחת הדרך לירושלים, והסרנו את המצור על העיר במחיר של קורבנות רבים. גנדי, כבודו במקומו מונח, הוא נטע זר, שלא היה שם ולא שייך לסיפור הזה. להכניס אותו ואת המורשת שלו למקום הזה — זה מעשה איוולת. מהיכרותי אתו, אני מניח שגם הוא לא היה רוצה להיות שותף לכך".

הם נפגשו עם הנשיא ראובן ריבלין ושמעו מפיו דברי תמיכה. אחר כך, בראשית דצמבר 2016 נפגשו השר לשעבר רפי איתן, האלופים במיל' שייקה גביש, צביקה זמיר ועמוס חורב, והמשורר והסופר חיים גורי עם ראש הממשלה בנימין נתניהו. לאחר הפגישה אמר מזכיר הממשלה צחי ברוורמן כי "ראש הממשלה שמע בהערכה רבה ובכבוד ראוי את פורצי הדרך לירושלים. ראש הממשלה ילמד את הנושא לעומק ויגבש עמדה בעניין הזה". בינתיים חלפו כבר כמה חודשים, ונתניהו כנראה טרם גיבש עמדה. .

ממתינים להחלטת ראש הממשלה. שלט מאולתר בשער הגיא

אנשי "הראל" ובני הדור השני עדיין ממתינים.

הם מתוסכלים וכועסים. חושבים על דרכים נוספות להביא למימוש הרעיון המקורי, המוצדק, להקים את מרכז המורשת של "הראל" כאן. הם התכנסו כאן ביום שישי, זו הפעם ה-13 מאז השיחה עם נתניהו. בינתיים הם נאבקים בדרך ממלכתית, אצילית. ניצבים עם תומכיהם מתחת לבניין החאן, צמודים למשורייני תש"ח. מניפים דגלים גדולים. זוכים מפעם לפעם בצפירות תמיכה מנהגים על הכביש.

ביום שישי הם קמו מכסאות הפלסטיק ושרו עם גורי את "באב אל וואד" ואת "שיר הרעות" מול הכביש, עצי האורן, הכלניות והרקפות.