קסיוס קליי ואנחנו

קסיוס קלי נגד חלפון"וכאן עולה לזירה הכושי השלישי, קליי, המכונה "אסאסינו', הרוצח. הוא חיסל בקרבות המוקדמים את כל יריביו לפני הסיום. נגדו מופיע פולני ותיק ומנוסה, אדמסקי. שני סיבובים ראשונים, קליי 'עובד' על הגוף של הפולני, המחזיק מעמד. האם תיפול הפתעה? האם יתעורר הפולני בסיבוב השלישי? נפתח הסיבוב השלישי. שניות אחדות, קרב מגע, ולפתע… זהו זה. הפולני עומד, גרוגי, אינו מצליח עוד להכות. בקושי מגן על פניו. קליי 'תפס' אותו במכה ימנית רצחנית לגוף, אחרי ש'איבד' אותו במשך שני סיבובים. הפולני אומלל, עומד, קליי רוקד מסביבו. מכה שוב ושוב, אך לא בצורה אכזרית. השופט מתכונן להפסיק את הקרב, הפולני נוק אאוט בעמידה. צלצול הגונג. קליי זוכה, כמובן, במדליה שלישית עבור ארצו. תשואות הקהל. הפולנים שותקים".

לא, זה אינו קטע ממערכון של הגשש החיוור. באמצעות דיווחים כדוגמת הטקסט התיאורי הזה, פרי עטו של כתב "חרות" מפאלאצו דלו ספורט ברומא, התוודע הציבור הישראלי למי שלא ירד מכותרות העיתונים במשך חצי מאה: קסיוס קליי. היה זה קרב הגמר באגרוף באולימפיאדת רומא 1960, שבסיומו הוענקה למתמודד האמריקאי בן ה-18 מדליית זהב אולימפית. היריב הפולני המובס, אגב, על פי התיעוד ההיסטורי – הנה כאן קטע מצולם מהקרב – לא היה אדמסקי אלא זביגנייב פייטרקובסקי.

היריב נשכח מזמן, המנצח יצא לדרך ארוכה, שהסתיימה אתמול, עם מותו בגיל 74.

שליחות תיווך. קסיוס קליי בהגיעו לנתב"ג ביוני 1985. מימין: איש הטלוויזיה אורי לוי. צילום: שמואל רחמני (C)

שליחות תיווך עצמאית. קסיוס קליי (משמאל) בהגיעו לנתב"ג ביוני 1985. מימין: איש הטלוויזיה אורי לוי.            צילום: שמואל רחמני (C)

ברחבי תבל וגם בארץ חרג שמו של המתאגרף השחור – קסיוס קליי או מוחמד עלי, כשם האסלאמי שבחר לעצמו באמצע שנות הששים – ממדורי הספורט. עלילותיו והכרזותיו דווחו בעמודי החדשות ובמדורים נוספים. לצד הישגיו המקצועיים בספורט – אם אכן ניתן להגדיר כך את חילופי המהלומות האלימים שכבר קטלו יותר ממתאגרף אחד – היה קליי לסלבריטאי הרבה בטרם הכרנו את המונח. כבר בתחילת שנות הששים היה לכוכב תרבות פופולרית, כשהוזמן לשחק את עצמו בקרב אגרוף מול השחקן אנטוני קווין בסרט "הסיבוב האחרון". אחר כך קנה לעצמו מוניטין כמתאגרף בעל הפה הגדול.

באמצע 1963 שרטט כך כתב הספורט שבח בן-גבריאל את דיוקנו של קליי ב"דבר":

כשרון ורברבנות. דיון ב"דבר", יוני 1963

כשרון בולט ופה גדול. דבר, יוני 1963

"כאשר נטל את מדליית הזהב באולימפיאדת רומא לא חשב עדיין קסיוס קליי, שאז לא מלאו לו עדיין 18 שנה, כי ייהפך במרוצת הזמן לאחד המתאגרפים המבוקשים ביותר. ברומא, כשהיה עדיין חובב, הוכיח הכושי יפה התואר טכניקה מעולה ולא הרבה בדיבור. אולם מיד עם החתמתו כמקצועני השתנו פני הדברים. קרב רדף קרב, כשהוא מחסל חיש מהר את יריביו. הבחור גבה הקומה, שעלה בסולם ההצלחה, הפך בינתיים גם לנביא ולמשורר…. המומחים אומרים כי מאז ג'ו לואיס [האמריקאי שכונה "המפציץ החום" שהיה אחר כך בצוות מנהליו של קליי] לא קם מתאגרף בעל שיעור קומה כקליי. אך עובדה אחת לא מצאה חן בעיני הבריות, והיא התרברבותו וביטוייו העוקצניים.

"אך קליי סבר אחרת: מה שמפטפטים יותר, מתפרסמים יותר. והרי כל שאיפותיו של קליי הן להיפך למיליונר ככל המוקדם לפני שיושחת קלסתר פניו. ללא כל סומק בלחייו הוא אומר: 'אני הגדול מכולם'. או כפי שהכריז פעם: 'אגרוף פירושו מוות. אך אני חולם להציל את האגרוף. אתם יכולים לקרוא לי 'הקולומבוס של הזירה'".
"אילו היו הכרזות אלה אלו נשמעות מפי מתאגרף מתחיל ודאי שהיו מעוררות גלי צחוק. אולם בארצות הברית מתייחסים להכרזות אלה ברצינות. נכד לעבד אמריקאי, צאצא שביעי לכומר, עומד קסיוס להגשים את מאווייו. יש לו כל הנתונים לכך: אישיות חזקה, כישרון בזירה, ביטחון בלתי מוגבל וקריירה מקצועית בלתי מנוצחת… בעלי הון מקנטקי יסדו חברות מניות 'קסיוס קליי בערבון מוגבל'. הללו ממנים את קרבותיו ואימוניו וקליי מקבל 50 אחוז מההכנסות".

אני הגדול ביותר. ידיעה במעריב, ספטמבר 1966

אני הגדול ביותר. מעריב, ספטמבר 1966

ב-1964 עקבה עיתונות הישראלית אחר אחד השלבים החשובים בנסיקתו המקצועית – נצחונו על אלוף העולם סוני ליסטון במה שהוגדר בעיתונים כ"הפתעת המאה".  מטקס השקילה שקדם לקרב נותרו בזיכרון האמירות שהיו מאז לסמלו המסחרי: "אני המלך! אני הגדול ביותר! אני יכול לנצח כל אחד! אני קל כמו פרפר, עוקץ כמו דבורה!". רופא שהיה במקום התרשם כי הייתה זו דרכו של המתאגרף, שהיה מפוחד עד מוות, להתגבר על חששותיו ולעודד את עצמו. וזה עבד.

קליי עורר עניין רב לא רק בשל ניצחונותיו וגם לא רק בגלל לשונו המשוחררת וסגנונו הרברבני. "המתאגרף הפטפטן" כונה לא פעם בכותרות. אבל מה שסייע עוד יותר להעצמת תשומת הלב התקשורתית, גם בארץ, היה ההקשר הישיר בינו לכמה מן האירועים המרכזיים של שנות הששים. האחד הוא מאבק השחורים לשוויון זכויות באותו עשור, ובחירתו להצטרף לארגון "אומת האסלאם" שכונה גם "המוסלמים השחורים", בהנהגתו של אליג'ה מוחמד.

במרץ 1964 סיפר קליי במסיבת עיתונאים כי מזה חמש שנים הוא נמנה על הארגון המוסלמי והחליף את שמו למוחמד עלי. בגלריית הגופים למען שוויון זכויות שפעלו אז בארצות הברית נתפש ארגון זה כרדיקלי יותר ממרבית האחרים. נמתחה עליו ביקורת קשה גם מצד אחד המנהיגים הבולטים של הציבור השחור, מרטין לותר קינג, בין היתר משום ש"אומת האסלאם" קראה להפרדה, להקמת ישות נפרדת לשחורים. אבל לשחורים רבים היה המתאגרף המצליח מקור השראה: שחור ללא חת שנכנס לזירה ללא חשש, שהעולם מאזין לקולו.

הלקסיקון של מוחמד עלי. מעריב נובמבר 1974

הלקסיקון של מוחמד עלי. מעריב, נובמבר 1974

ההקשר הנוסף היה מלחמת וייטנאם. פעמיים לא עבר המתאגרף את בחינות המישכל שנערכו למועמדים לגיוס לצבא כדי להישלח למלחמה בדרום מזרח אסיה. אך בראשית 1966 הורד רף ההתאמה לגיוס והוא נקרא לשירות. "במשך שנתיים אמרו לכל אחד שאני מטומטם, עתה החליטו לפתע שאני כבר פיקח", התלונן קליי. הוא הזכיר את תרומתו המשמעותית למימון המערכה חסרת התוחלת במס ההכנסה שהוא משלם על הכנסותיו מקרבות האגרוף.  "בשני קרבות אני נותן לממשלה כסף לקנות שני מטוסי סילון. הלא מס ההכנסה שלוקחים מהקרבות שלי מספיק כדי לשלם את משכורותיהם של 200 אלף חיילים", אמר. מעבר לכך שב והדגיש כי עליו לציית לחוקי האסלאם, ולהאבק למען השחורים. תואר אלוף העולם באגרוף ורישיונו להתמודד נלקחו ממנו, הוא נידון על השתמטותו לחמש שנות מאסר, אך שוחרר בערבות ולבסוף זוכה על ידי בית המשפט העליון.

"גם אם ינוצח קליי, אין ספק שיישאר בזיכרון כאחת הדמויות המעניינות ביותר שידע האגרוף, והספורט בכלל", כתב  עלי מוהר בכתבת דיוקן ב"דבר השבוע" בפברואר 1971, לקראת שובו של קליי לזירה. "היהודים לא העריכו בדרך כלל כוח פיזי, מפני שהחזק, היה על פי הרוב דווקא הגוי, והוא הרי היה טמבל גמור, עובדה שצוינה לא אחת בפה מלא מאחורי גבו. רק במאה האחרונה, למן ימי 'השומר' נעשה הכוח פופולרי גם אצלנו, דבר המטריד כיום רבים ויפים. אם כי דומה שלנוכח מצבו הירוד של האגרוף בארץ אין להם מה לדאוג".

שמו וסגנונו של קלי צפו ועלו במשך עשרות שנים בשיח הישראלי. האזכור הבולט ביותר היה בשם תוכניתה של שלישית הגשש החיוור "קסיוס קליי נגד חלפון", שעלתה לבמות ב-1971 בבימויו של יוסי בנאי. הוא נזכר גם ב"ספר המשוגע" של חיים גורי  ובקריקטורות. במרץ 1971, כאשר הכריז נשיא מצרים אנוור סאדאת על "שנת ההכרעה", צייר אותו זאב ב"הארץ" ניצב בזירה מול יריב בדמות גולדה מאיר וזועק "אני המלך! אני האלוף! אני אחסל אותו!". ב-2010 הופיעה בישראל המהדורה העברית של "מלך העולם – מוחמד עלי: עלייתו של גיבור אמריקאי", שכתב העיתונאי דיוויד רמניק.

שמו צץ כמובן גם כאשר עסקו במתאגרפים ישראלים. בנובמבר 1972 הציג שי כפיר ב"דבר" את האחים אלפרון, אז לא עדיין כמשפחת פשע אלא כחממה של מתאגרפים. על האח משה (מוסא) אלפרון, שנפטר בנובמבר 2015, כתב אז כפיר כי בניגוד לאחיו הוא רציני ושקט, ומגלה כושר סבילות נדיר בעת הקרבות. "הוא סיגל לעצמו את המנהג של קסיוס קליי "לחייך כאשר היריב חובט בו… נוהג להתקרב לחבלים, להניח ליריב לחבוט בו. הוא מחייך ויוצא להתקפה מוחצת", כתב כפיר.

קשיים בהתבטאות. ידיעה במעריב על קליי בהגיעו לישראל, יוני 1985.

קשיים בהתבטאות. ידיעה במעריב על קליי בהגיעו לישראל, יוני 1985.

קליי הפך עם השנים לדמות בינלאומית, ונשאל בראיונות ובמסיבות עיתונאים גם על עניינים שמעולם לא העסיקו מתאגרפים אחרים. "העיתונאים נהגו לשאול את קודמי האלופים ג'ו לואיס וסוני ליסטון רק איך 'השמאליות' או 'הימניות' שלהם", אמר בגאווה בראיון. "איתי הם משוחחים על בעיות חשובות יותר ומטים אוזן קשבת לשמוע דעתי אל המצב בפנמה ובווייטנאם".

כך גם בענייני המזרח התיכון.  ב-1966, במסיבת עיתונאים לרגל הוצאת התקליט "אני הגדול מכולם" נשאל אם השתייכותו ל"אומת האסלאם" מצביעה על תמיכתו בערבים בסכסוך במזרח התיכון. מנהליו, כך דווח בעיתונים, ניסו למנוע ממנו להשיב, אך הוא התעקש לומר שהוא בעד שלום וידידות בין הערבים והיהודים.

הוא עלה לרגל למכה, ביקר במדינות ערביות – והגיע גם לישראל. היה זה בקיץ 1985 בעיצומו של משבר בינלאומי סביב חטיפת מטוס טי.ווי.אי. לביירות על ידי ארגון "אמל". אנשי הארגון השיעי איימו להוציא להורג את נוסעי המטוס אם לא תשחרר ישראל את העצירים השיעים שבידיה.  המגעים בנושא הזה התקיימו בדרגים הבכירים ביותר בין ממשל רייגן לממשלת ישראל. אבל אז נחת מוחמד עלי בארץ, במטרה, לדבריו, לשכנע את ישראל לשחרר את העצירים השיעים שהוחזקו בעתלית כדי להביא לסיום המשבר.

לפיד על מוחמד עלי. כתבת צבע במעירב, יוני 1985.

לפיד על מוחמד עלי. כתבת צבע במעריב, יוני 1985.

העיתונאי דאז יאיר לפיד, מתאגרף חובב בסגנון תאילנדי  ולימים שר אוצר, נשלח אז ממערכת "מעריב" להביא סיפור צבע על נחיתת האורח. הטקסט שלו היה משובץ, כפי שעשו גם כתבים אחרים, במטפורות מעולם האגרוף. "מרחוק אני רואה אותו מצמצם עיניים", כתב לפיד. "אני מכיר את המבט הזה, ככה בדיוק הוא נראה לפני הנוקאאוט המפורסם לג'ורג' פרומן". מולו החליפה מהלומות עדת הכתבים והצלמים שביקשו להתקרב אל האליל, לשאול שאלה או לתפוס צילום טוב.  אבל הרושם, על פי לפיד, שקליי לא בדיוק יודע מה הוא מתכוון לעשות כאן. "פעם קראו לאיש הזה 'הגדול מכולם', 'המלך', 'הפה הגדול', 'הרקדן'… עלי קיבל פעם תואר של פרופסור כבוד מאוניברסיטת אוקספורד. הוא לא מצליח לחבר משפט אנגלי נורמלי. דוחפים אותו למונית ונוסעים לקינג דיוויד. עדת הזאבים מתפזרת. הדעה הכללית – 'סתם אידיוט'." עד כאן לפיד.

גם בעמוד הראשון, שם התפרסם צילום שבו נראה קליי בנתב"ג ניתנה כותרת ברוח דומה – "אבו עלי".

סגן שר החוץ, רוני מילוא, ניסה למחרת לתקן את הרושם, לאחר שנפגש עם קליי ושמע את הצעתו לסייע בפתרון המשבר. "השיחה עם מוחמד עלי הייתה בהירה מאוד, והוא הותיר רושם תקין לחלוטין בכל הקשור לקליטת הדברים – בניגוד למה שפורסם עליו כביכול", אמר. קליי נפגש עם ראש הממשלה שמעון פרס לשיחה קצרה  ושמע ממנו הערכה ל"שליחות הרצון הטוב" שנטל על עצמו. בעת שהותו הקצרה גם ביקר מוחמד עלי במסגד בכיפת הסלע וזכה שם לקבלת פנים נלהבת של המתפללים המוסלמים.

כתב נוסף של מעריב, אריק בנדר, שזכה להיכנס לסוויטה של קליי במלון המלך דוד ציטט וידוי מעניין שהפיק הפה הגדול: "אני גמרתי עם האגרוף. אף פעם לא הייתי הטוב ביותר בזירה. נהגתי לומר זאת רק כדי למכור כרטיסים. אני גם לא היפה ביותר בזירה". זה היה רגע נדיר של צניעות.

מאז חלפו עוד שלושה עשורים של דעיכה איטית של מי שהסעיר את העולם שנים רבות. וגם אותנו.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

  1. Fred
    4 ביוני 2016 בשעה 21:43

    Great post, interesting and well written.

  1. No trackbacks yet.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

מכון גנזים ע"ש אשר ברש

הבלוג של ארכיון "גנזים" של אגודת הסופרים העבריים, בעריכת יצחק בר יוסף

A Photographers diary of the Universe

I am a cell biologist, photographer, cyclist and hiker living in Jerusalem, Israel. In this blog I will describe and mainly depict past, current and future journeys to remote, and less remote corners of our beautiful home planet.

"נתונאות"

האתר הישראלי ל-DATA JOURNALISM

ספי הנדלר

על אמנות ולא רק. מהרנסנס ועד היום

משה הרפז

המתבונן: ככל שתרבו להתבונן כך תראו יותר!

עיתונאים

בלוג על מעמד העיתונאי בישראל

The WordPress.com Blog

The latest news on WordPress.com and the WordPress community.

%d בלוגרים אהבו את זה: