לקרוא את "כניעה" בפריז

IMG_0217"שלושה טיפוסים בשנות העשרים, שני ערבים ושחור, חסמו את כניסה, היום הם לא היו חמושים ונראו רגועים, לא היה שום דבר מאיים בהתנהגותם, אך היה עלי לעבור ביניהם… עצרתי לפניהם: הם ודאי קיבלו הוראות להימנע מפרובוקציות, לנהוג כבוד במרצים, כך לפחות קיוויתי". כך מתאר פרנסואה, פרופסור לספרות, גיבור "כניעה", ספרו החדש של מישל וולבק, את מה שהתרחש בדרכו להרצאה באוניברסיטת פריז 3.

באנו לבקר את האחיות שלנו, אמר אחד הצעירים, והצביע אל תוך הכיתה. ישבו שם שתי בנות ממוצא מגרבי "לבושות בבורקות שחורות, רשתות הגנה מסוככות על פניהן, הן נראו לי בהחלט ללא דופי". כשעזבו וברכו את המרצה לשלום, סיכם פרנסואה: "הפעם זה עבר בשלום". הוא מעולם לא פגש עמית שהותקף על ידי מוסלמים בקמפוס, אך כבר הגיעו לאזניו שמועות על אלימות כזו באוניברסיטאות אחרות.

באוויר התרוצצו גם שמועות על הסכם שנחתם בין הצעירים הסאלפים ולבין רשויות האוניברסיטאות בצרפת. פרנסואה תהה האם ההסכם גם אוסר על ארגונים יהודים לפעול בקמפוסים. גם זו לדבריו  שמועה בלבד, אבל העובדה היא שאיגוד הסטורנטים היהודיים של צרפת כבר לא היה מיוצג, מאז תחילת שנת הלימודים האחרונה, בשום קמפוס במחוז פריז, ואילו תאי צעירים האחווה המוסלמית פתחו יותר ויותר סניפים כמעט בכל מקום.

הספר מריץ את המציאות שבע שנים קדימה, לשנת 2022. אבל התיאורים העתידניים מתערבבים בעת הקריאה בחדשות העכשוויות, על ריבוי מקרי האלימות של מוסלמים נגד יהודים, לצד פיגועי טרור של ממש, כמו אלה שבוצעו בינואר השנה במערכת "שארלי הבדו" וב"היפר כשר" בעיר. העתיד של "כניעה" כולל גם קריסה של המפלגות המסורתיות שהנהיגו את צרפת שנים רבות, ועלייתן משני עברי המתרס הפוליטי של החזית הלאומית של מארין לה-פן וה"אחווה המוסלמית" בראשות מוחמד בן-עבס, דמות פיקטיבית שוולבק יצר.

זה אחד מאותות האזהרה החשובים העולים מהתרחיש הדימיוני של וולבק: כאשר המפלגות המסורתיות מתנתקות מהמציאות ומאבדות את הרלוונטיות שלהן בעיני הציבור  – הבוחרים נוהים אל הקצוות, אל הקיצונים. ובסופו של דבר המערכת כולה עלולה להתנפץ.

ערב הבחירות במאי 2022 נשטפת צרפת בגל אלימות. "כיכר קלישי עלתה כולה בלהבות; הבחנו בשלדים של כמה מכוניות ואוטובוס מפוחמים; הפסל של מרשל מונסי, מתנשא ושחור, התנוסס בלב הדליקה", הוא מתאר.  אבל אחרי הסיבוב השני, כשהשלטון נמסר לאחווה המוסלמית, יורדת על פריז רגיעה. או כניעה, כשם הספר. המערכת הפוליטית הישנה קרסה, החברה החילונית עייפה, וצרפת נפלה בידי המהגרים המוסלמים הישנים והחדשים.

יומיים לפני הנסיעה לפריז,  סיפרה לי מכרה שסיימה לקרוא את "כניעה". היא המליצה על הספר, אבל רק אחרי שנשוב מצרפת, כדי לא לקלקל את הביקור. השיחה הזו התנהלה כמה מטרים מחנות ספרים. מיד בסיומה קניתי את הספר. שהרי יש קסם מיוחד בקריאת ספר במקום שבו מתרחשת העלילה. גם אם מדפיו עולה תחזית אפוקליפטית.

עמודים עבים והשראה קוביסטית. תחנת במטרו בכיכר מונז'

עמודים עבים והשראה קוביסטית. תחנת במטרו בכיכר מונז'

ימים אחדים אחר כך יצאתי מתחנת המטרו בכיכר מונז' ברובע החמישי כש"כניעה" בתיקי. חזית התחנה מוזרה ויוצאת דופן  כתיאורו של וולבק, על עמודיה העבים והטיפוגרפיה שעוצבה בהשראה קוביסטית. התיירים המגיחים ממנה צועדים בדרך כלל לארנת לוטטיה, אמפיתאטרון שהוא אחד השרידים הבודדים של העיר הרומית לוטטיה שקדמה לפריז.

הבית ההיסטורי ברחוב הקסום

הבית ההיסטורי ברחוב הקסום

מול הפארק המקיף את הארנה, ברחוב דז-ארן 5, ניצב בית פרטי. בית היסטורי ברחוב קסום ברובע החמישי, כותב וולבק, "מבנה גותי לא ייאמן שכלל צריח ביצורים רבוע האמור להזכיר מגדל עוז פינתי".  היסטורי משום שבו התגורר, כך מצוין בלוחית שיש על החזית, הסופר, המבקר והמוציא לאור ואיש הרזיסטאנס ז'אן פולאן.  בהערת השוליים של המתרגמת עמית רוטברד מצוין גם כי הוא היה המאהב של דומיניק אורי, שכתבה את  "סיפורה של O" תחת שם העט פולין ריאז'.

נשארתי בחוץ. פרנסואה צלצל בפעמון, התקבל על ידי משרת בחליפה שהזכירה לו את לבושו של מועמר קאדפי, שליט לוב לשעבר, והתבקש להמתין בחדר הכניסה. אחרי שתיים שלוש דקות נפתחה דלת ואל החדר נכנסה נערה כבת חמש עשרה, לבושה בג'ינס בגזרה נמוכה ובטישרט "הלו קיטי", שערה השחור גולש על כתפיה. כשראתה את האורח  הצטעקה, הסתירה באופן מגושם את פניה בידיה וחזרה כלעומת שבאה בריצה, העיד פרנסואה. באותו רגע נכנס לחדר המארח והסביר כי הנערה הזו, בת חמש עשרה, היא עיישה, הרעייה החדשה שלו. היא נזדעקה למראהו משום שהאורח הזר לא אמור היה לראותה ללא רעלה.

המארח ובעל הבית ההיסטורי הוא נשיא אוניברסיטת פריז 3, "הסורבון החדש", פרופסור רובר רדיז'ה, בלגי שהיה מוכר עוד קודם למינויו למשרה הנכבדה הזו כתומך בולט של הפלסטינים ומראשי הפעילים להחרמת אנשי אקדמיה ישראלים. הוא התאסלם, וכך יכול היה להתמנות לנשיא המוסד האקדמי. ובמקביל גם לשאת לאשה שניה את הנערה עיישה מבלי להיפרד מרעייתו הראשונה מאליקה, כבת ארבעים, שתגיש לאורחים מאפים קטנים ומתובלים ויין מרסו.

מבנה חסר הדר. בניין אוניברסיטת פריז 3

מבנה חסר הדר. בניין אוניברסיטת פריז 3

הסיפור אינו רדיז'ה אלא הסורבון נוסח 2022: מיד עם חילופי השלטון רכשה סעודיה את האוניברסיטה היוקרתית על שלל שלוחותיה. רק מוסלמים יכולים מאז ללמד בה. פרנסואה פוטר ממשרתו האקדמית. כשבא לקבל את הפיצויים הנדיבים ראה על שער הפקולטה גם כוכב וחצי סהר ממתכת מוזהבת, חדר ההמתנה קושט תצלום של הכעבה ופסוקים מהקוראן, וכל המזכירות כוסו ברעלות.

"פלסטין - המשחק של החזקים"

"פלסטין – המשחק של החזקים"

ועכשיו, בביתו ברחוב דז-ארן 5 מנסה רדיז'ה לשכנע את פרנסואה להתאסלם כדי שיוכל לשוב לקריירה האקדמית שלו. הוא גם מעניק לפרנסואה את ספרו, רב מכר שנמכר בשלושה מיליון עותקים בשם "עשר שאלות על האיסלאם", שנועד להרגיע את מי שחוששים מדת מוחמד.

אוניברסיטת פריז 3 שוכנת לא הרחק מביתו של הפרופסור שהתאסלם. מבנה מודרני שאין בו מאום מהדר המבנים הראשיים של הסורבון – אוניברסיטה שפוצלה למוסדות נפרדים כחלק מהרפורמה במערכת החינוך הגבוה לאחר מהומות הסטודנטים ב-1968. וולבק מדייק בתארו את כיעורה של הסביבה, את "הבניינים הדוחים" שנבנו "בתקופה הגרועה ביותר של המודרניזם".

בינתיים, ביולי 2015  אין עדיין על השער סמל מוסלמי. אבל יש מודעה ישנה על כנס שערכה במאי הוועדה לשלום ולצדק לפלסטין ולמזרח התיכון בכותרת:  "פלסטין – המשחק של החזקים".

לא הרחק משם, חמש דקות הליכה לכל היותר, שוכן המסגד הגדול של פריז. בספר מתאר וולבק שיחה שמנהל פרנסואה עם סטיב, עמיתו לסגל, בפאטיו של סלון התה של המסגד הגדול, בעוד סטיב מוצץ בהנאה את "הנרגילה הדוחה שלו בטעם תפוח". סטיב נהג באותם ימים לגרור את פרנסואה בהפסקות לשתיית תה עם נענע במסגד.

לזכר הלוחמים המוסלמים שנפלו במלחמת העולם הראשונה. המסגד הגדול של פריז

לזכר הלוחמים המוסלמים שנפלו במלחמת העולם הראשונה. המסגד הגדול של פריז

לא שתינו הפעם תה עם נענע במסגד, מבנה לבן ענק ומפואר שבמרכזו אולם התפילה – שהכניסה אליו מותרת רק למתפללים – אבל סיירנו (דמי כניסה: שני יורו) בגן מטופח ובכמה אולמות. בחצר המסגד לוחות זכרון לחללים המוסלמים שנפלו בשירות צבא צרפת בשתי מלחמות העולם. המסגד הוקם לזכר הנופלים הללו במלחמת העולם הראשונה.

גן מטופח ואולמות רחבי ידיים. המסגד של פריז.

גן מטופח ואולמות רחבי ידיים. המסגד של פריז.

זה היה עידן אחר. ב-2015 מערכות היחסים בין המוסלמים לבין הנוצרים והיהודים בצרפת רוויות חשדנות ומתח. הצרפתים הוותיקים חשים שההגירה האיסלמית משנה את פניה את המדינה לבלי הכר, וכך מתחזק הימין הקיצוני. לא יצאתי , אני מודה, לאותן שכונות ואזורים שכל אוכלוסייתם מוסלמית, כדוגמת סנט דניס. די בביקור בשוק הפשפשים  Marché aux Puces de Montreuil כדי לחוש מעט באווירה. המוכרים והקונים הם רובם גברים צפון אפריקאים, נשים כמעט אינם נראות. ערבית מהולה בצרפתית נשמעת מכל עבר. ויש רחובות קרובים יותר למרכז פריז שהליכה בהם נראים כביקור בשוק ביבשת אחרת.

אוכלוסיית מהגרים ותיקים וחדשים. רחוב בצפון מזרח פריז

אוכלוסיית מהגרים ותיקים וחדשים. רחוב בצפון מזרח פריז

החשש ממתקפות נוספות של טרור ג'יהדיסטי ניכר: באתרי חלק מהמוזיאונים מבקשים שלא לבוא עם תיקים, על רקע ההתרעות, ברמה הגבוהה ביותר, מפני פיגוע. הבדיקות בכניסות קפדניות. בשיטה הצרפתית ארבע רמות התרעה: צהוב, כתום, אדום וארגמן, שמשמעו סכנה משמעותית לפיגוע או לאירוע חירום אחר. ברחבי צרפת נמצאים רק באדום, אבל בפריז, מאז הפיגועים במערכת "שארלי הבדו" וה"היפר כשר", מהבהב מאז ינואר הארגמן.

בכיכר מיו, סמוך לארמון הקונגרסים של העיר, עוצרים שוטרים "גולף" שחורה, שבה יושבים שני צעירים שחומים. לא מדובר בעברת תנועה. שוטר ובידו תת מקלע שלוף מתייצב לצד דלת הנהג, שוטרת עם אקדח תופשת עמדה מעברה השני של המכונית, ושוטרת נוספת נוטלת משני הצעירים את מסמכיהם, ניגשת לניידת ומנהלת דו-שיח ארוך עם המוקד. עשר דקות נמשכת הבדיקה. איש לא זז: לא היושבים במכונית, גם לא השוטרים החמושים. לבסוף מניחים להם לנסוע.

האיום הסאלאפי. מודעה על תחקיר בנושא האיום הג'יהדיסטי.

האיום הסאלאפי. מודעה על תחקיר בנושא האיום הג'יהדיסטי.

באחת מהמנהרות בתחנת מטרו עוצרים שוטרים צעיר כהה עור. זו נראית כמו אחת מן הבדיקות שנערכות מאות פעמים ביום ברחוב יפו או בשוק מחנה יהודה. שניים שלושה שוטרים מקיפים את העצור. הוא נדרש להציג תעודה מזהה. העוברים ושבים חולפים במהירות, איש אינו עוצר. נוכחות משטרתית ניכרת בכל מקום. ב-14 ביולי, לאורך מסלול המצעד הצבאי של יום הבסטיליה, מפשפשים שוטרים ומתנדבים בכליהם של מי שמבקשים לעמוד על המדרכות, בשורות הראשונות. למרות החום הכבד והשעות הארוכות נאסר על החזקת בקבוקי מים.

שלט הזכרון לקורבנות הפיגוע בבית הכנסת ברח' קופרניק

לוז הזכרון לקורבנות הפיגוע בבית הכנסת ברח' קופרניק

היהודים חיים בפחד כפול. גם מפיגועים וגם מהטרדות ופגיעות אלימות מצד מוסלמים. ציוני הדרך של הטרור בעיר זכורים היטב: הפיגוע בבית הכנסת ברחוב קופרניק, באוקטובר 1980, שבו נרצחו ארבעה בני אדם, בהם הישראלית עליזה שגריר; ההתקפה על המסעדה היהודית "גולדברג" באוגוסט 1982 שבה נרצחו שישה אנשים; חטיפתו ורציחתו בעינויים של הצעיר אילן חלימי בראשית 2006; ובינואר השנה הפיגוע ב"היפר כשר" שבו נרצחו ארבעה בני ערובה יהודים. והיה גם הפיגוע במרץ 2012 בבית הספר היהודי "אוצר התורה" בטולוז, שבו נרצחו הרב יונתן סנדלר ושני ילדיו, ילדה יהודיה נוספת ושלושה חיילים צרפתים. בעקבות הפיגוע הציבה ממשלת צרפת שמירה של חיילים על מאות המוסדות היהודים ברחבי המדינה.

בחיי היום-יום מתחזק הפחד לא רק ממטעני נפץ וירי. תייר מזדמן אינו חש בעין באיום המתמיד המרחף על היהודים, אבל מניין התקריות האנטשמיות, התקיפות ברחוב, הפגיעות במוסדות יהודיים, ההטרדות, על התגברות מעידים חוסר הביטחון של היהודים בפריז ובערים אחרות. גם  העלייה הגוברת לישראל מלמדת על כך.

לוח זכרון למורי ותלמידי בית הספר היהודי ברובע המארה, קורבנות השואה.

לוח זכרון למורי ותלמידי בית הספר היהודי ברובע המארה, קורבנות השואה.

ב"כניעה" מגיעה לביתו של פרנסואה חברתו היהודיה, הסטודנטית מרים, לא רק כדי לחגוג את יום הולדתו ולתנות אהבים –נאמן לסגנונו הקבוע, וולבק מתאר זאת בדקדקנות טכנית ממש – אלא גם כדי לבשר לו שגילתה כי הוריה החליטו, מבלי לספר לילדיהם, לעזוב הכל ולעלות לישראל. "פתחו חשבון בנק בישראל, הצליחו מכאן לשכור שם דירה; אבי רוקן את כל חסכונות הפנסיה, הם העמידו את הבית למכירה…  עכשיו הם נפגשים רק עם יהודים אחרים, הם העבירו לילות שלמים יחד, נכנסו לדכאון ביחד… הם משוכנעים שמשהו נורא עומד לקרות בצרפת ליהודים". בקצב הגובר של העלייה מצרפת אפשר שהמציאות מקדימה את התחזית של וולבק. גיבור ספרו נותר בסופו של דבר לבדו בפריז, אחרי שמרים מצטרפת להוריה ונרשמת ללימודים באוניברסיטת תל-אביב במקום להמשיך בסורבון.

קריאת החלק הזה ב"כניעה" מתחברת היטב לכתבה מקיפה של הסופרת והתחקירנית האמריקאית מארי ברנר שפורסמה בימים אלה במגזין האמריקאי "וניטי פייר" על דאגתם העמוקה של יהודי צרפת נוכח העלייה הדרמטית במספר התקריות האנטישמיות. בעיקר מאז ההפגנות הענקיות של מוסלמים בימי מבצע "צוק איתן", שבמהלכן נחרדו יהודים לגלות כי צלבי קרס צויירו ככר בכיכר הרפובליקה.

השכונה היהודית לשעבר. אחד הזאורים בהם היו מקרים של תקיפות יהודים.

השכונה היהודית לשעבר. אחד האזורים בהם היו מקרים של תקיפות יהודים.

על פי ברנר, נמצאת צרפת עתה בעיצומו של הגל השלישי של האנטישמיות מאז תום מלחמת העולם השניה. הגל הראשון, בסוף שנות הששים של המאה הקודמת, הגיע בעיקר מן הימין הקיצוני, עם גוונים ניאו-נאציים, וכוון לא רק נגד היהודים אלא גם כלפי המהגרים המוסלמיים שהגיעו מצפון אפריקה. הגל השני, בשנות התשעים ובעשור הראשון של המאה הנוכחית, בא דווקא מהשמאל, על רקע ביקורת חריפה על ישראל ותמיכה בפלסטינים; הגל הנוכחי, השלישי, מבוסס בעיקר על התעוררות אסלאמית קיצונית, המתפשטת במהירות בשכונות העוני של מהגרים בפריז, בעיקר הודות לאין סוף אתרי אינטרנט ופעילות נרחבת ברשתות החברתיות בהשראת ארגונים כמו דאע"ש.

IMG_9378

בכתבה היא משחזרת בין היתר בדקדקנות את הפיגוע ב"היפר כשר" כחלק מהמציאות שבה חיים יהודי צרפת, ומתמקדת בדמותו של סמי גוזלן, יהודי שהגיע בגיל 20 עם הוריו מאלג'יריה והיה לקצין משטרה בפרבריה הקשים של בירת צרפת. כשפשט את מדיו עמד גוזלן בראש ה-B.N.V.C.A.  "המשרד הלאומי לעירנות נגד אנטישמיות", גוף שמתעד כל פגיעה ביהודים ומביא אותה לידיעת התקשורת והפוליטיקאים, בשעה שרבים בציבור הצרפתי עדיין מסרבים להכיר בחומרת הסכנה ליהודים.

לאחר הפיגוע ב"היפר כשר" דאגו במשטרה שטרוריסטים ינסו לפגוע גם בגוזלן. שוטרים הגיעו לביתו כדי להצמיד לו שמירה אישית. השכנים בישרו להם שגוזלן עזב: הוא מתגורר היום בנתניה.

נ"ב: האם המציאות הקשה הזו אומרת שכדאי כבר לשקול למחוק את פריז ממפת התיירות שלנו? אחרי עשרה ימים בעיר הזו, אפילו עם הפרוזה האפוקליפטית של "כניעה", התשובה ברורה – ממש לא. צריך להיות מודעים לתהליכים שעוברת צרפת אבל פריז לא רק שנותרה מרתקת ומלהיבה כתמיד, אלא היא ממשיכה להתפתח ולפרוח. ואפילו הפריזאים, שפעם הפנו כתף קרה לתיירים, נעשו אדיבים ומאירי פנים. אל תוותרו.

מודעות פרסומת
  1. 4 באוגוסט 2015 בשעה 12:01

    עדיין לא הבנתי איך בעידן האסלאמי הפרופסור מגיש לאורחים שלו יין
    כנראה זה סימן לכך שהכותב מכיר את האסלאם רק מהרחוב

  2. 4 באוגוסט 2015 בשעה 21:08

    הפרופ' הנ"ל הוא מוסלמי לייט.

  3. שרלי טרואשר
    5 באוגוסט 2015 בשעה 1:55

    ובכן, למרות האוייב המוסלמי האכזר האורב בכל פינה פריסאית לתיירים יהודים תמימים שבאו מהדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, מדווח מגלה הארצות רפאל מן, אשר חירף נפשו במסע אל העיר "שאיש ממנה חי עוד לא חזר" (כדברי המשורר) וחקר אותה עשרה ימים ועשרה לילות, כי (1) אין למחוק את פריס ממפת התיירות הציונית, (2) העיר נותרה "מרתקת ומלהיבה כתמיד", (3) תושביה עברו מטמורפוזה ו"נעשו אדיבים ומאירי פנים." והוא מסכם: "אל תוותרו". בקיצור, חושו אחים חושו, וקנו כרטיס טיסה לפריס, עם "מדריך מן לתייר החששן".
    ובשבוע הבא: מימצאי ההרפתקה הנועזת בלונדון! (רק איזה ספר יישא עימו המחבר אל בירת הממלכה המאוחדת?)

  4. 5 באוגוסט 2015 בשעה 21:04

    שארלי היקר, אשמח בכל זאת לדעת מה צריך להבין הכותב, ועוד יותר קוראי הבלוג, מתגובתך לגבי המציאות המתוארת בכל הפסקאות בפוסט עד לפסקה האחרונה, שבעיקר אליה אתה מתייחס במילותיך העוקצניות? ומעניין גם לקרוא מה דעתך על ספרו של וולבק.

  5. פיני מגד
    20 בנובמבר 2016 בשעה 21:49

    המצב גרוע. מקווה שבעקבות טראמפ גם מארין לה פן ועמיתיה האירופים ייבחרו וינקו את היבשת

    • 20 בנובמבר 2016 בשעה 23:10

      חס וחלילה. טראמפ הוא פוליטיקאי גס ובוטה, פופוליסט ודמגוג – שרק מחריף את הבעיות באמריקה, מחדד את העימותים וספק אם ביכולתו לעשות משהו חיובי.

  1. No trackbacks yet.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

המולטי יקום של אלי אשד

לכאן קל להיכנס אבל קשה מאוד לצאת .

מכון גנזים ע"ש אשר ברש

הבלוג של ארכיון "גנזים" של אגודת הסופרים העבריים, בעריכת יצחק בר יוסף

A Photographers diary of the Universe

I am a cell biologist, photographer, cyclist and hiker living in Jerusalem, Israel. In this blog I will describe and mainly depict past, current and future journeys to remote, and less remote corners of our beautiful home planet.

"נתונאות"

האתר הישראלי ל-DATA JOURNALISM

ספי הנדלר

על אמנות ולא רק. מהרנסנס ועד היום

משה הרפז

המתבונן: ככל שתרבו להתבונן כך תראו יותר!

עיתונאים

בלוג על מעמד העיתונאי בישראל

The WordPress.com Blog

The latest news on WordPress.com and the WordPress community.

%d בלוגרים אהבו את זה: