הכיסופים לכותל – לא לבית המקדש

"באלפיהם באו לרחבה הכותל, נעולים נעלי בד קלות ובידיהם ספרי התפילה, באו להסתופף בצלן של האבנים הגדולות, העתיקות, אבני הכותל המערבי. להתרפק על אבני הכותל באו, לבכות על חורבן בית המקדש. לקרוא, כל הלילה, את מגילת 'איכה' על המקדש שחרב, בצלו של הכותל היחיד ששרד".

כך דיווח "מעריב" באוגוסט 1967 על ערב תשעה באב הראשון שצוין לאחר מלחמת ששת הימים. זה היה תשעה באב שונה מכל קודמיו: חלפו רק כחודשיים מאז כבשו כוחות צה"ל את העיר העתיקה ושאר חלקיה של מזרח ירושלים. שני זרקורים שהציב חיל ההנדסה של צה"ל האירו את הכותל, אבל האלפים שבאו באותו לילה לרחבת הכותל המערבי לא נטלו חלק בשום טקס רשמי, גם לא בתפילה אחידה. "איש איש התפלל לפי נוסח עדתו", נכתב בעיתון.

נתגשם החלום. "דבר", אוגוסט 1967

נתגשם החלום. "דבר", אוגוסט 1967

ההגעה לכותל המערבי היתה אחד משיאיה של מלחמת ששת הימים.  תקיעת השופר של הרב הראשי לצה"ל שלמה גורן, ותמונתם האיקונית של הצנחנים ליד הכותל שהנציח דוד רובינגר סימלו יותר מכל את המלחמה ההיא. אם לשפוט על פי ההתייחסות הציבורית והתקשורתית בישראל בשנים שקדמו ליוני 1967 – ההגעה לכותל המערבי היתה העיקר, לא ההשתלטות על רחבת הר הבית והמסגדים שעליה.

סקירה של עיתונים בחלק מימי תשעה באב בין 1949 ל-1967 – באדיבות האתר עיתונות יהודית היסטורית –  מעלה ממצא ברור: אירועי תשעה באב בשנים ההם הוקדשו לאבל על חורבן בית המקדש – כאתר היסטורי שהיה ואיננו עוד – אבל מירב תשומת הלב וכיסופים הופנו אל שריד המקדש. תשעה באב, כך נכתב פעם אחר פעם, הוא יום "התייחדות עם הכותל המערבי". הכותל, צריך לזכור, היה גם מוקד של מאבקים עם השלטונות הבריטיים ועם הערבים בימי המנדט.

המדינה הוקמה, הכותל מעבר לגבול. דבר, תשעה באב תש"ט, אוגוסט 1949

המדינה הוקמה, הכותל מעבר לגבול. דבר, תשעה באב תש"ט, אוגוסט 1949

ב"הצופה", עיתון המזרחי, לימים המפד"ל, הוקדש בימי תשעה באב מקום נרחב ליום האבל על חורבן הבית.

ועד לכתול המיותם הגיעה התפילה. "הצופה", ערב תשעה באב תש"ט.

"הד הקריאה הדהד בחללו של הרובע היהודי העתיק ועד לכותל המערבי המיותם הגיע".  "הצופה", ערב תשעה באב תש"ט.

האיור שליווה את העמוד ב"הצופה" על תשעה באב התמקד בכותל המערבי:

שועלים על ידי הכותל. "הצופה", אוגוסוט 1949.

שועלים על ידי הכותל. "הצופה", אוגוסוט 1949.

כמו תמיד משמש העבר כלי בידי אנשי ההווה לצרכי השעה. ב-1949 הוקדש מאמר המערכת של "הצופה" בתשעה באב לביקורת חריפה על ראש הממשלה דוד בן-גוריון על שלא למד את לקחי חורבן הבית ובנאום שנשא בכנסת יממה קודם לכן  השתמש בלשון חריפה כנגד יריביו מהאופוזיציה. "נאומו המיותר והמזיק של ראש הממשלה שללא צורך לגופו של עניין פגע באופוזיציה", כמו גם התפרצות האופוזיציה נגדו הציגו "חיזיון שהיה טובל בזעם ובאיבה ובשהשמצה הדדית".

גם "על המשמר", בטאון מפ"ם, המפלגה השניה בגדולה בכנסת הראשונה – 19 ח"כים – מצא הקשר אקטואלי לתשעה באב:

שלום ברוח ברית המועצות. "על המשמר", תשעה באב תש"ט

נגד בריתות עם מדינות המערב, בעד שלום ברוח      ברית המועצות. "על המשמר", תשעה באב תש"ט

הכותל המערבי עמד גם במוקד הכיסופים שזכו להבלטה מדי שנה בגיליון תשעה באב של "חרות", יומונה של המפלגה בשם זה, בהנהגת מנחם בגין הנה כך בשנת 1949:

נבצר להגיע לכותל. "חרות", תשעה באב תש"ט

נבצר להגיע לכותל. "חרות", תשעה באב תש"ט

וכך גם  בתשעה באב 1955:

הכותל בידי צר ואויב. "חרות", 1955

הכותל בידי צר ואויב. "חרות", 1955

וגם כשחגיגה ישראל עשור, ב-1958, בחרו עורכי "חרות" באותה כותרת בעמוד הראשון בתשעה באב.

דברים שנכתבו על הכותל בשנת תרפ"ח, 1928. גיליון "חרות", תשעה באב, 1958.

דברים שנכתבו בשנת תרפ"ח, 1928. גיליון "חרות", תשעה באב, 1958.

בתשעה באב 1966, כשנה לפני מלחמת ששת הימים, הקדיש "מעריב" את כל עמוד 3 ליום האבל. בין היתר פורסם בו שיר בעברית, פרי עטו של צבי טירספולסקי, יהודי מברית המועצות ששלח אותו לפרסום בישראל. באחד התצלומים מופיע מסגד כיפת הסלע, אבל הכותרות מתמקדות – כמקובל – בכותל המערבי.

"כל הדרכים הובילו אל הכותל". מעריב, תשעה באב, תשכ"ו.

"כל הדרכים הובילו אל הכותל". מעריב, תשעה באב, תשכ"ו.

1967 היתה שנת המפנה. החלום להגיע אל הכותל התממש. המציאות השתנתה. כיצד ייראה תשעה באב? לכך הוקדש באותו יום בשנת 1967 מאמר המערכת של  "דבר", יומון ההסתדרות. "תשעה באב בוודאי יישאר יום אבל לאומי גם לאחר שתבוא גאולה שלמה לעם ישראל וכל נידחיו יתקבצו בארצו",  נכתב במאמר.  "אולם לאחר שדבר זה נאמר יש לומר לא יתכן שההנהגה הדתית-רוחנית של ישראל תתעלם מן התמורה הכבירה והמהפכנית במצבו של העם ובמעמדה של בירתו הנצחית". כותב המאמר הביע תמיהה על כך "שלא נמצאה הדרך הנאותה לתת ביטוי לתמורה זו בתפילות תשעה באב. אם לא תרצה ההנהגה הדתית לאבד כליל את הקשר עם  מציאות החיים ועם תחושת העם, יהיה עליה להתנער מקיפאונה לפחות לגבי העתיד".

"התמורה הכבידה ביותר שהתחוללה בפעם השנייה העשרים השנה האחרונות – התמורה שתפילות תעשה באב ליד הכותל משמשות לה לסמל – תמורת קבע היא…. זהו תשעה באב הראשון מזה אלפיים שנה שבני ישראל מתפללים בו ליד הכותל המערבי כבני חורין, כבני העם היהודי הריבוני השולט בארצו ובבריתו על מקומותיו הקדושים. זכינו להיות הדור ששחרר את  ירושלים וראה בהגשמת חזונם של שבעים דורות. נהיה ראויים לזכות זאת".

אכן, היה החזון עד לאותו יום: להגיע אל הכותל המערבי, שריד המקדש. והחזון התגש ביוני 1967.
אלא שמאז, טיפין טיפין ובשנים האחרונות בהיקף גובר והולך, התחזקה הדרישה מחוגים דתיים לאומיים לא להסתפק בכותל. לעלות להר הבית, להתפלל על הרחבה, ויש יותר מגוף אחד שכבר מתכנן את בית המקדש השלישי.

חזון אפוקליפטי

חזון אפוקליפטי

על יחסם של מדינת ישראל והציבור היהודי לגווניו להר־הבית (1996-1967) ראו כאן במסמך שכתב אמנון רמון וראה אור ע"י מכון ירושלים לחקר ישראל.  האזהרה הכלולה בסיכום מסמך זה, שנכתב לפני קרוב לשני עשורים, תקפה גם היום: סוגיית הר-הבית איננה רק אחד המוקשים הגדולים של הסכסוך הישראלי-ערבי;  היא עלולה להיות בנסיבות מסוימות גם אחד מסלעי המחלוקת הקשים בתוך החברה הישראלית.

ועל בית המקדש השלישי, אפשר לקרוא לפחות לפי שעה, תודה לאל, רק בספרות בידיונית. טרם קראתי את "שלישי" של ישי שריד, אבל כאן הצצה לספר בביקורת שפרסמה מאיה גז במוסף "ספרים" בהארץ ביום שישי 24.7.15.

 

  1. גידי
    26 ביולי 2015 בשעה 0:05

    … ואף מלה על כך שבלילה שבין 10 ו-11 ביוני 1967 הרסו הכובשים הישראלים בבולדוזרים את השכונה המוגרבית הסמוכה לכותל, הרגו אגב כך אשה זקנה מתושבי השכונה שנקברה תחת ההריסות, והפכו את כל דיירי השכונה (כ-700 איש!) להומלסים שאיבדו את כל רכושם. זה היה פשע מלחמה ממדרגה ראשונה לפי המשפט הבינלאומי, ומטרתו היתה ליצור רחבה למתפללים היהודים. אולי זה לא צריך להפתיע שמורה באריאל מציג שלל גזירי עתון על היהודים הנפלאים שמתפללים ליד פיסת החומה החיצונית של "בית המקדש" ב-9 באב, אך לא מוצא לנכון לומר חצי מלה על 700 הקרבנות של רחבת התפילה הזו ("דיסקו-כותל" בלשונו של הנביא הדגול ישעיהו ליבוביץ) שנולדה תוך ביצוע פשע מלחמה נתעב.

  2. 26 ביולי 2015 בשעה 7:32

    גידי, לא עסקתי בעניין הפינוי בפוסט הזה, זה בהחלט נושא לדיון אחר. ופרשנותך על הקשר בין הטקסט לבין מקום עבודתי האקדמי מופרכת לחלוטין ואינה רלוונטית.

  3. גידי
    26 ביולי 2015 בשעה 17:30

    1. לא מדובר ב"פינוי" אלא בגירוש אכזרי ובהרס. בחירת המלים שלך גם היא מעידה על גישתך. 2. אני יודע שלא עסקת בעניין הגירוש והחורבן ("פינוי" בלשונך) – הרי זו הסיבה שכתבתי את התגובה. אי אפשר לכתוב על התגודדות המתפללים מבלי להזכיר מה פשעי המלחמה שאיפשרו את ההתגודדות הזו.

  4. 4 באוגוסט 2015 בשעה 14:18

    כתבה מעניינת, אך כותרתה שגויה. הכיסופים לכותל אינם כיסופים לשריד לכשעצמו אלא לסמל שהוא מהווה למקדש שהיה ואיננו עוד.

    כשאין אפשרות לבניית בית המקדש, נכספים לשרידיו של הקודם. אך משהקודם בידינו, שואפים להתעלות מכך. זו הנטיה האנושית, ועל אחת כמה וכמה בקרב מאמינים שעבורם כל דור שאיננו בונה המקדש, כאילו נחרב בתקופותו.

    ולעניין התגובה- לא גירוש ולא נעלים. פינוי בכפייה אך עם פיצוי נדיב. הריסת שכונת המוגרבים ב-1967 היתה הכרח בל יגונה. הרסו אותה כדי לאפשר להמונים לבוא לכותל. והאשה לא נהרגה מההריסה. היא נותרה בבתים, אולי ננטשה על ידי התושבים שעזבו אולי הם לא ידעו עליה. לפני שהרסו את הבתים צוותי-ההריסה מצאו אותה באחד הבתים, גוססת (ויודגש – לא פצועה). היא פונתה אל בית-החולים, שם נפטרה.

    נזכיר שהברון רוטשילד רצה לרכוש את השכונה ולא התאפשר לו והיו גם נסיונות אחרים. ונזכיר גם כי תושבי השכונה היו מתנכלים ליהודים שהיו מגיעים לכותל להתפלל.

    ונזכיר נקודה אחרונה. מעמדה של ירושלים עצמה – כולל העיר העתיקה – הוא של שטח שהוחל עליו הדין הישראלי במלואו. היא חלק אינטגרלי במדינת ישראל. האמירות לעניין המשפט הבינלאומי שנאמרו כאן שגויות מיסודן. לא פשע מלחמה.

  1. No trackbacks yet.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

מכון גנזים ע"ש אשר ברש

הבלוג של ארכיון "גנזים" של אגודת הסופרים העבריים, בעריכת יצחק בר יוסף

A Photographers diary of the Universe

I am a cell biologist, photographer, cyclist and hiker living in Jerusalem, Israel. In this blog I will describe and mainly depict past, current and future journeys to remote, and less remote corners of our beautiful home planet.

"נתונאות"

האתר הישראלי ל-DATA JOURNALISM

ספי הנדלר

על אמנות ולא רק. מהרנסנס ועד היום

משה הרפז

המתבונן: ככל שתרבו להתבונן כך תראו יותר!

עיתונאים

בלוג על מעמד העיתונאי בישראל

The WordPress.com Blog

The latest news on WordPress.com and the WordPress community.

%d בלוגרים אהבו את זה: