ראשי > דיפלומטיה ציבורית, הסולטאן העותמאני, הרצל, טבח הארמנים, כללי > הרצל, טבח הארמנים והסיוע לסולטאן

הרצל, טבח הארמנים והסיוע לסולטאן

הרצלהטקסים שנערכו בשבועות האחרונים לציון מאה שנה לרצח העם הארמני בידי התורכים – והביקורת שנמתחת על סירובה של ישראל להכיר בכך שמדובר היה בג'נוסייד – מעלים מן הזיכרון פרשה אחרת, מוקדמת יותר.

פרשה זו אינה נוגעת לטבח הארמנים בימי מלחמת העולם הראשונה, אלא לשורת מעשי רצח של ארמנים שבוצעו בידי התורכים בסוף המאה ה-19. יש לה קשר אלינו, משום שהייתה לכך זיקה לפעילותו של אבי התנועה הציונית, תאודור הרצל. מדובר בזמן אחר, בנסיבות שונות, אך גם אז היו שיקולים שהובילו את הרצל שלא לגנות את מעשי הטבח, אלא להיפך – לנסות לסייע לסולטאן העות'מאני, האיש שאירופה ראתה בו את האחראי לשורה של מעשי זוועה.

הרצל היה שקוע באותן שנים במאמץ קדחתני לשכנע את הסולטאן העות'מאני להעניק לתנועה הציונית צ'רטר, היתר להקמת "מדינת היהודים" בארץ ישראל. הוא לשם כך פעל בכמה חזיתות. הוא ניהל מגעים בנוסח דיפלומטי קלאסי, במפגשים עם מלכים, נסיכים ורוזנים כדי שאלה יפעלו לשכנע את הסולטאן  להעניק את הצ'רטר. במקביל הוא הפעיל מה שמכונה "דיפלומטיה ציבורית"  – הכוללת בין היתר טיפוח דעת קהל במדינות אחרות, יחסי גומלין בין קבוצות פרטיות לגורמים במדינות אחרות, סיקור תקשורתי של ענייני חוץ, יחסי גומלין בין דיפלומטים לבין כתבי חוץ וכן תהליכים של תקשורת בין-תרבותית.

דיפלומטיה חשאית וציבורית. שער גיליון קשר

הדיפלומטיה של הרצל

מאמציו של הרצל לסייע לסולטאן – בשעה שדעת הקהל במערב אירופה נטתה לחלוטין נגד השליט העות'מאני – היו חלק מהדיפלומטיה הציבורית שהרצל הפעיל. הדברים המובאים כאן הם חלק ממאמרי "הדיפלומטיה הציבורית של הרצל וגורלם של הארמנים" אשר ראה אור לפני כחמש שנים, בגיליון מס' 40 של כתב העת "קשר" לחקר תולדות העיתונות והתקשורת בעולם היהודי ובישראל.

הרצל פעל בחזיתות שונות כדי להגיע לסולטאן העות'מאני, כאשר הוא מנסה להסתייע באנשי קשר שונים. אחד המתווכים הבולטים היה הרוזן הפולני פיליפ מיכאל דה נבליסנקי, שהיה, כעדותו של עמוס אילון בביוגרפיה שכתב על הרצל, "דיפלומט שכיר ששימש לסירוגין או בעת ובעונה אחת בשירותן של ממשלות אוסטריה, צרפת, רוסיה, בולגריה, תורכיה, איטליה וסרביה".

כדי לשכנע את הסולטאן עבדול חמיד השני לאפשר את הקמת מדינה יהודית יכול היה הרצל להציע לשליט העותומני תמורה בשני מישורים. האחד, סיוע כלכלי, אשר יאפשר לאימפריה הגוססת להתגבר על חובותיה הכבדים, בעיקר על ידי גיוס ממון רב מאילי הון יהודים. חרף מאמציו, כשל הרצל בניסיונו לפתוח את כיסיהם.

לרכוש את ליבו. הסולטאן עבדול חאמיד השני

לרכוש את ליבו של הסולטאן.  עבדול חמיד השני

המישור השני נגע ישירות לתחום הדיפלומטיה הציבורית: מאמץ לשיפור תדמיתה של האימפריה העות'מאנית בדעת הקהל האירופית. הרצל, בכובעו כעורך בכיר בעיתון הווינאי "נויה פרייה פרסה", נתפס בעיני התורכים כגורם בעל השפעה בעיתונות האירופית, מה גם שרבים מבעלי העיתונים האחרים ביבשת היו יהודים. הם קיוו, או האמינו, כי הרצל יוכל לשפר את תדמיתה הגרועה של האימפריה העות'מאנית. זו נתפסה באירופה כ"איש החולה שעל הבוספרוס", קיסרות דועכת עם שלטון מושחת ובלתי יעיל ומשק פרימיטיבי, הרחק מאחורי המדינות המתועשות של מרכז אירופה ומערבה.

לא הייתה זו משימה פשוטה כלל ועיקר. יתר על כן: באותן שנים כבר עלתה על סדר היום הבין-לאומי גם השאלה הארמנית, וזו החלה לעורר עניין רב בתקשורת ובדעת הקהל האירופית. בתום המלחמה בין  רוסיה לתורכיה בשנים 1878-1877, שבמהלכה סייעו גורמים ארמניים מהפכניים לכוחות הרוסיים, ואף ניסו לעורר התקוממות של הארמנים בשטחים העות'מאניים, תבעו המעצמות מהתורכים להנהיג רפורמות במחוזות שנשלטו בידי הארמנים, ולהבטיח את שלומם מפני ההתנכלויות הנמשכות מצד הצ'רקסים והכורדים.

ב-1894 החלו מעשי טבח נרחבים בארמנים, בעקבות התקוממות ארמנית סמוך לעיירה סאסון. העות'מאנים רצחו אזרחים ארמנים רבים, ולפי טענה אחת הגיע מספר הקורבנות לכ-20,000. הפגנות מחאה של ארמנים הובילו להתנגשויות אלימות נוספות שבהן רצחו מוסלמים רבבות ארמנים. מעשי הטבח, שמספר קורבנותיהם המדויק אינו ידוע אך מוערך ב-150,00 עד 200,000, עוררו זעזוע במערב. הסולטאן נדרש לממש רפורמות במחוזות הארמניים, אך לא עמד בהבטחתו לבצע זאת.

קורבנות הטבח. גופות ארמנים שנרצחו ב1895, תועדו על ידי צלם אמריקאי ופורסמו בעיתון בריטי.

קורבנות הטבח. גופות ארמנים שנרצחו ב-1895, תועדו על ידי צלם אמריקאי ופורסמו בעיתון בריטי.

ההתגייסות לצד השלטון בסוגיה הארמנית הועלתה בפני הרצל לראשונה ב-7 במאי 1896 מפי השליח נבלינסקי. זה דיווח להרצל כי הסולטאן הבהיר שלעולם לא ימסור את ירושלים, כיוון שמסגד עומאר (כיפת הסלע) חייב להישאר בידי האסלאם. לסיוע הכספי, כך הסביר להרצל, יש חשיבות מעטה בעיני הסולטאן, "אבל אפשר לרכוש אותו בדרך אחרת: אם יתמכו בו בעניין הארמנים". נבליסנקי סיפר כי נשלח לנהל מגעים חשאיים עם ועדי הארגונים הארמניים כדי לשכנעם לוותר על דרישתם התקיפה לרפורמה מיידית, וביקש סיוע של היהודים לשכנעם בכך. "תמורת זאת יגיד לשולטן כי כוח היהודים הוא שעשה לו את הטובה הזאת, והשולטן יכיר טובה על כך", כתב הרצל ביומנו.

קבר אחים. חללי אחד ממעשי הטבח באמרנים ב-1895 מובאים לקבורה

קבר אחים. חללי אחד ממעשי הטבח בארמנים ב-1895 מובאים לקבורה

הרצל, שהסכמה עות'מאנית לרכישת ארץ ישראל הייתה ליבת תכניתו למדינת היהודים, החליט להענות להצעה להפגין רצון טוב בפני הסולטאן. הוא קיבל בכך החלטה מוסרית ותדמיתית שנויה במחלוקת, שעוררה ביקורת בתוך זמן קצר גם בקהילות יהודיות. מוסרית, משום שבשאלה הארמנית ברור היה שהרוב המוסלמי היה אחראי למרבית מעשי ההרג ההמוני של אזרחים, ויש מי שהשווה לימים בין מעשים אלה לפוגרומים נרחבים שמהם סבלו קהילות יהודיות ברוסיה באותן שנים. מבחינה תדמיתית, נקיטת עמדה אוהדת לסולטאן ופעולה בשליחותו באותה תקופה לא הייתה צעד שיכול היה לרומם את מעמדה של התנועה הציונית בדעת הקהל האירופית.

הסולטאן השוחט. קריקטורה צרפתית.

הסולטאן השוחט. קריקטורה צרפתית.

במכתב למקס נורדאו, אחד מתומכיו הבולטים שישב בפריס, ביקש הרצל להסביר ב"סודי סודות" עד כמה תועיל פעילות זו לעניין הציוני. "אם נעזור לו [לסולטאן] בזה, יחזיק לנו טובה הרבה. זו שאלת קיום לו", כתב, בהוסיפו כי כי כך תוכל התנועה לשמור בידיה את החוטים לארמון הסולטאן. לדברי הרצל  מחפש עבדול חמיד השני דרך לפשרה בעימות עם הארמנים, אך תחילה נדרשת דווקא מהם נכונות לחדול ממרידותיהם, להתקרב לסולטאן "ולהפקיד את עצמם לחסדו האבהי".

הרצל לא הסתפק במהלכים דיפלומטיים חשאיים, אלא ביקש לצרף אליהם את הדיפלומטיה הציבורית, ושאל את נורדאו: "התוכל בפריז לעורר שיכשירו הלך רוח זה גם בעיתונים רוסיים וארמניים?". לאכזבתו הגיע בתוך יומיים מברק התשובה של נורדאו עם תשובה קצרה: "לא!". פירוש הדבר, כתב הרצל ביומן, שנורדאו אינו רוצה לעסוק בענייני הארמנים. אולי הבין נורדאו את הבעיתיות הכרוכה בתמיכה בסולטאן בעניין כה רגיש כמו טבח של עשרות אלפי ארמנים.

במקביל פנה הרצל גם אל הפעיל היהודי הבריטי סולומון סולומון, והסביר לו את תכנית הפסקת האש  ("העניין צריך שיישמר בסוד"). הוא ביקש ממנו לא רק לנסות לדבר על לבם של הוועדים הארמניים אלא גם להיפגש עם החוקר והעסקן היהודי לוסיין וולף, שהיה גם עיתונאי בעיתון "דיילי גראפיק" הבריטי,  ולשאול אותו "מה יוכלו ידידינו לעשות למען כך". לדברי הרצל, "אם אין דרך להתערב באופן ישיר, האם לא תהיה אפשרות לעורר בעיתונות האנגלית הלך רוח לטובת כניעתם של הארמנים? … יש לפעול מיד".

כחודש אחר כך, בעת שהרצל עצמו הגיע לביקור בקושטא, הוא נפגש עם כמה אישים בכירים אך לא עלה בידו להיפגש עם הסולטאן עצמו. בניגוד לפקידים הבכירים, שהתרשמו ממעמדו של הרצל במערכת ה"נויה פרייה פרסה", הסולטאן, שהיה רגיש מאוד לתדמיתו באירופה, זעם על כך שקיבל בעבר לראיון את העורך הראשי של העיתון אדוארד בכר ו"חודשים מעטים אחרי ראיונו של בכר הופיעה בעיתוננו ההתקפה הקשה ביותר על אישיותו, שלא באה כמותה בעיתונים, אף האנגלים והארמנים".

כתב הרצל ביומנו: "לעומת זאת נכון הוא לקבלני לראיון כידיד, לאחר שאעשה דבר לטובתו. וזהו השירות שהוא דורש ממני: שאני אשפיע על עיתוני אירופה (בלונדון, פריז, ברלין ווינה)  שידונו בשאלה הארמנית מתוך ידידות לתורכים, ושאשפיע על מנהיגי הארמנים עצמם שייכנעו לפניו, ואז יהיה נכון למלא כל מיני דרישות שלהם […] אמרתי מיד לנבלינסקי שאני מוכן לגשת לפעולה. יש לתת בידי הרצאה פרגמטית על השאלה הארמנית: על אילו מנהיגים יש להשפיע, אילו עיתונים יש לרכוש וכו'. כמובן, אוכל להצליח יותר בהתאמצותי אם השולטן יקבלני לריאיון".

כבר במהלך ביקורו הוכיח הרצל לתורכים כי הוא פועל לשיפור תדמיתם. תחילה העביר למערכת ה"נויה פרייה פרסה" ריאיון שערך עם ראש הווזירים (ראש הממשלה), שבו ניתן ביטוי מלא לעמדות הממשלה. אחר כך, כלשון הרישום ביומנו, "טילגרפתי אתמול רשימה לא קצרה לנ.פ.פר. [נויה פרייה פרסה], המתארת את המצב פה, שהוא קשה למדי, באופן נוח לממשלה". ימים אחדים אחר כך דיווח לו נבליסנקי, לאחר שנפגש שוב עם עבדול חמיד, כי הסולטאן התחיל בעצמו לדבר על הרצל, והביע תודתו על הכתבה שהעביר לעיתון הווינאי.

עם שובו מקושטא דיווח לנבלינסקי כי החל לפעול על פי בקשת הסולטאן. "אתמול התחלתי לטפל עם לוסיין וולף בעניין הארמנים. ביקשתיו להתחיל בפעולה מסויימת בעיתונות להשקטת הרוחות בעניין הארמנים," כתב. בשל החשיבות שראה בסיוע לסולטאן, אף הלך הרצל ביולי 1896, בעת ביקור בלונדון, לביתו של "המהפכן הארמני נזר בק", ממנהיגי הארגונים הגולים של הארמנים. מהתיאור ביומנו ניכר שהרצל כמעט לא חש הזדהות עם גורלם של הארמנים.

"הבית הוא תפארת בורגנית-צעקנית מדרגה שניה", כתב ביומן. "מפעם לפעם מופיעים בפתח פרצופים ארמנים מוזרים. פליטים הם שמצאו להם פה מקלט". נזר בק הצטייר בעיניו כדמות שעוצבה ברובע הסטודנטים בפריס. ראשו מכוסה "בתלתלים-נחשים שחורים ומפותלים, זקן שחור, פנים שחורים". את ידיעתו את המצב באירופה מצא הרצל "ילדותית", ואשתו של הארמני דיברה בלי הרף בארמנית, "כנראה נגדי. מבטה רע. ומי יודע כמה אשמה היא בשפך הדם? או האם זהו המבט הרע של הנפחדים, של הנרדפים?".

במציאות שבה נמשכו מעשי טבח בארמנים, אין פלא שהרצל לא הצליח במשימתו לשפר את תדמיתה של תורכיה באירופה. כמעט כל העיתונים, ובכלל זה ה"נויה פרייה פרסה", פרסמו מאמרי ביקורת קשים על מה שמתרחש באימפריה העות'מאנית.

בציבור היהודי ניסה הרצל לדבר בשבחם של התורכים, ולהתמודד עם התדמית הפרימיטיבית והרצחנית שדבקה בהם באמצעי התקשורת. "אנשים פשוטים, אמיצים, ובעומק יסוד תכונתם טובי מזג, אשר ליקויים הגדול ביותר ואולי היחיד שאינם יכולים למצוא את ידיהם ורגליהם בתנאים המודרניים. רענון הם טעונים, אשר שיבת היהודים תוכל להעניקו להם", כתב בדברי ברכה לכנס ציוני בלונדון.  אלא שמסרים אלה לא חלחלו לאמצעי התקשורת.

ביקורת נוקבת. לאזר.

ביקורת נוקבת. לאזר.

בסופו של דבר נכשלו מאמציו של הרצל לגייס "עיתונות חיובית" עבור הסולטאן בסוגיה הארמנית. פעילות זו גם עוררה ביקורת בקרב תומכי התנועה הציונית. ביחסיו עם העיתונאי היהודי-צרפתי ברנאר לזר אף חוללה הפרשה משבר של ממש. הרצל פגש את לזר בימי פרשת דרייפוס, וראה בו "טיפוס מעולה של יהודי צרפתי טוב ופיקח", שסייע לו בקידום העניין הציוני בעיתונות הצרפתית. לזר השתתף בקונגרס הציוני השני ואף היה זמן קצר חבר הוועד הפועל הציוני, אך פרש, בין היתר במחאה על מהלכיו של הרצל בשאלה הארמנית.

אדישות. ספרו של אורון

אדישות. ספרו של אורון

את ביקורתו על הרצל ביטא לזר בפומבי במאמר שפרסם בביטאון הארמני Pro Armenia שראה אור בפריס בראשית המאה העשרים. הוא כינה את הרצל "מנהל דיפלומטיה של אופרות קלות", ותיאר אותו כמי שכורע ברך בפני הסולטאן. "מחר ישתטחו לרגלי הצאר – ונראה אז את המחזה הגדול והיפה של עבד המלקק את מטה האדון", כתב. הוא מחה גם על מברק ברכה ששיגר הקונגרס הציוני ב-1902 לסולטאן. מברק זה עורר הפגנות של סטודנטים ארמנים, כמו גם בולגרים, גאורגים, מקדונים, פולנים ורוסים בז'נווה. על פרשה זו ניתן לקרוא גם בספרו של יאיר אורון "הבנאליות של האדישות: יחסו של היישוב היהודי בארץ ישראל והתנועה הציונית לרצח העם הארמני".

***

הנסיבות ב-1896 שונות מאלה של 2015. אבל פרשת מאמציו של הרצל לסייע לשיפור תדמיתה של תורכיה בימי טבח הארמנים בסוף המאה ה-19 מעידה כי גם אז, כמו בימי מדינת ישראל העצמאית, נמנעה התנועה הציונית לגנות את מעשי הטבח, שהיו לימים לרצח עם, משיקולים מדיניים ואסטרטגיים. אלה ודחקו דוחקים גם היום, למרבה הצער, את האמירה המוסרית הנדרשת בהקשר לאירועים אלה.

  1. 30 באפריל 2015 בשעה 16:36

    מעניין מאד

    נשלח מה-iPhone שלי

    ב-30 באפר 2015, בשעה 12:48, "הערות שוליים להיסטוריה" כתב/ה:

    >
    >

  1. No trackbacks yet.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

מכון גנזים ע"ש אשר ברש

הבלוג של ארכיון "גנזים" של אגודת הסופרים העבריים, בעריכת יצחק בר יוסף

A Photographers diary of the Universe

I am a cell biologist, photographer, cyclist and hiker living in Jerusalem, Israel. In this blog I will describe and mainly depict past, current and future journeys to remote, and less remote corners of our beautiful home planet.

"נתונאות"

האתר הישראלי ל-DATA JOURNALISM

ספי הנדלר

על אמנות ולא רק. מהרנסנס ועד היום

משה הרפז

המתבונן: ככל שתרבו להתבונן כך תראו יותר!

עיתונאים

בלוג על מעמד העיתונאי בישראל

The WordPress.com Blog

The latest news on WordPress.com and the WordPress community.

%d בלוגרים אהבו את זה: