הנשים העצובות של דרך יפו תל-אביב
מבט נוגה אל רחוב מוזנח. דרך יפו תל אביב, פברואר 2015
דרך אילת, שנקראה לפנים דרך יפו תל-אביב, היתה פעם אחד ממרכזי העסקים החשובים של העיר העברית הראשונה. בימים שהצפון היה אזור חולי, מרוחק, והעיר כולה התנהלה במה שמכונה היום דרום תל אביב, נפתחו כאן חנויות ועסקים מכל הסוגים. זה היה, בין היתר, גם רחוב המסגר של אז, ומי שביקש ב-1934 לרכוש "קריזלר" נוצצת, היישר מאמריקה, יכול היה למצוא אותה כאן, בסוכנות של ישראל גורביץ ויצחק צ'פליק.
עכשיו דרך יפו תל-אביב, הקרויה מאז שנות ה-50 "דרך אילת", היא רק מזכרת עצובה לימים ההם. מגדל יוקרתי אחד כבר צמח בה, כקוץ לבן בלב השכונה, אבל הרחוב כולו הוא רצף בניינים בעלי חזיתות ציוריות, בסגנונות בנייה שונים, שרידי הארכיטקטורה של שנות ה-20 וה-30 של המאה הקודמת. כולם ניצבים סדוקים, ומתקלפים, מכוסי פיח. תוספות בניה גסות של עשורים אחרים, לצד מזגנים וצנרת, מעניקים תחושה של רובע קולוניאלי גווע ושוקע במדינת עולם שלישי. אבל דרך יפו תל-אביב עדיין סואנת. היא עדיין, כמו בעשורים האחרונים, מרכז פעיל של מכירת בגדים במחירים עממיים. יש בה גם חנויות סדקית בסיטונאות, אביזרי בית וחשמל ועוד.
מי שמקשטות בדרכן שלהן את הרחוב הן בובות התצוגה. חלקן דמויות אבסטרקטיות. אחרות נועצות עיניים עגמומיות, ארוכות ריסים, באוטובוסים החולפים. הנה כמה מהן, על רקע הנוף האורבני של הרחוב הזה והסמטאות היוצאות ממנו.
אחרי צעדה לאורך הרחוב הזה, האם רק מוחי הקודח נזכר בחלונות במקום אחר, באותו רובע של חלונות אדומים באמסטרדם? שם מדובר בנשים בשר ודם. כאן רק בבובות בחלונות הראווה. החפצון של הגוף הנשי, כאותו ביטוי הלקוח מהלקסיקון הפמיניסטי, מקבל מכאן משמעות אחרת. גוף האישה מיוצג כאן אמנם על ידי גופות דוממים עשויי פוליאסטר וחומרים אחרים. אבל יש בהן משהו אנושי. גוף נשי מדומיין, שכל תפקידו הוא למשוך את העין – ולמכור.
שאלת דיוקנן של בובות התצוגה ומידותיהן מעסיקה בשנים האחרונות ארגוני נשים וחברות שיווק. העיסוק בהם הוא המשך ישיר למחאות הנמשכות מזה זמן כנגד המידות הבלתי סבירות של דוגמניות דקיקות על מסלול התצוגות ובפרסומות.
כך, לדוגמה, נדרשה רשת האופנה TOPSHOP להתגונן בבריטניה לפני כשלושה חודשים, בסוף אוקטובר 2014, כאשר לקוחה האשימה את הרשת בציוץ טוויטר בשימוש בבובות בעלות מידות בלתי אנושיות בחנויותיה. כ-6,000 משתמשים שיתפו והפיצו את הציוץ. גם רשתות אחרות זכו למטחי ביקורת כאלה. בעקבות זאת החלו רשתות אופנה להציג בחלונות הראווה ובחנויות גם בובות במידות גדולות יותר, התואמות את מבנה הגוף הנשי האמיתי, לא זה הדמיוני, בנוסח בארבי.
בדרום אמריקה הכיוון מסתבר הוא הפוך: הניו יורק טיימס דיווח ב-2013, בכתבה ובווידאו כי בוונצואלה, החליטו יצרני בובות התצוגה לנפח גם את מידותיהן. זאת בעקבות הפופולריות העצומה של ניתוחים פלסטיים, בעיקר להגדלת חזה. נשים צעירות, גם עלות הכנסה נמוכה, עומדות בתור בשערי קליניקות של מנתחים פלסטיים כדי להתאים את גופן למודל הנשי הנכסף. הבובות החדשות, כך מדווח, נחטפו על ידי בעלי חנויות, וכך גם הבגדים שהולבשו עליהן.
אבל נחזור לדרך יפו תל-אביב. שם אפשר לראות אותן בגרסה הישראלית. לפעמים לבושות בצניעות. לעתים בעירום חלקי או מלא, כי כך מוכרים כאן גם בובות תצוגה.
להשאיר תגובה
רפי,אתה פותח כאן דיאלוג עם יוג'ן אטג'ה הצרפתי, מי שצילם בשנות העשרים המוקדמות בפריז את חלונות הראווה ואת מה שנשקף בהם. בצילומיו קבלנו מושג על אפנת הלבוש והריהוט הניבטים מתוך החנות ועל תרבות דיור ואדריכלות הנשקפים על החלון כבמראה. בזמנו אטג'ה זכה לביקורת מזלזלת כמי שאינו מחליט אם הנושא הוא מעבר לזכוכית או מה שנראה בה כהשתקפות. בתחילת המאה העשרים ילדים הציקו לו וכינו אותו משוגע, היום הוא מוערך כאחד מאבני הפינה של הצילום האורבני.
יופי. כל פעם מחדש אני מצטער שפתחת בלוג, שאם לא כן הייתי שמח לפרסם בבלוג שלי…
ה"טיול" בין החלונות המבהיקים של ציריך הוא חוויה. יכולת ההשוואה עם החלונות בתל אביב, הופכת את "הטיול" לפנינה.