"רק צעקה תגיע": כרזות בחירות של חרות

צעקת הימין. אלבום הכרזות

הלהט של מערכות בחירות איננו מתבטא רק באספות בחירות ובכינוסים מפלגתיים. הציבור נחשף אליו גם באמצעות מודעות וכרזות, שבאמצעותן מבקשת כל מפלגה להפגין נוכחות במרחב הציבורי. הכרזות מתאפיינות בדרך כלל בטקסטים נחרצים ובגרפיקה בולטת לעין. הן מיועדות להעביר שני סוגי מסרים: להלל את יכולותיה ומדיניותה של המפלגה המפרסמת את הכרוז – ולתקוף את יריביה.

הצצה אל כרזות בחירות משנים עברו מעניק האלבום "רק צעקה תגיע" שראה אור לאחרונה בהוצאת מכון ז'בוטינסקי. באלבום מובא לקט מתוך אלפי כרזות השמורות בארכיון המכון, השוכן במצודת זאב ברחוב המלך ג'ורג' בת-אביב. חלקן משנות המאבק לעצמאות – ואחרות מהשנים שלאחר הקמת המדינה.

מן המחתרת לפוליטיקה במדינה עצמאית. כרזות מ-1949. מתוך: "רק צעקה תגיע".

הכרזות משנות המדינה הראשונות משקפות בעיקר את המאמץ התעמולתי של חרות לנצל את התחושות הקשות ששררו בציבור בימי הצנע, ולמנף פוליטית את הטענות על פרוטקציה לאנשי תנועת העבודה, כמו גם על שחיתות – "קורופציה" בלשון אותם ימים.

ויטמין פי: פרוטקציה וגם האות של המפלגה הפרוגרסיבית שהיתה שותפה למרבית הקואליציות בראשות מפא"י.

הביקורת על "מקורבים לצלחת" הזוכים לעבודה כמו גם להטבות אחרות היתה מוטיב מרכזי כבר מן הבחירות לכנסת הראשונה בראשית 1949.

קריירה למקורבים. כרזה של חרות משנת 1949.

בבחירות לכנסת השנייה, שנערכו בשנת בשנת 1951, העמיקו אנשי מפלגתו של מנחם בגין את הביקורת על השלטון והרבו לנצל את התחושות הקשות בציבור בשל כשלון מדיניות הצנע. עקרות הבית נאלצו לעמוד באותן שנים שעות ארוכות בתורים מייגעים כדי לרכוש מוצרי מזון. במקרים רבים חזרו הביתה בידיים ריקות. מי שהיו בידיהן כסף פנו אל השוק השחור. התורים היו על כן מרכיב משמעותי גם בכרזות הבחירות של חרות.

לשלוח את שר האספקה והקיצוב "מר צנע" דב יוסף לסוף התור. כרזה מבחירות 1951.

הבטחות של פוליטיקאים ערב בחירות שלא ייעלו את המיסים הן בדרך כלל נטולות כיסוי. בשנים הארוכות שבהן היתה חרות באופוזיציה – עד המהפך ב-1977 – ניסתה המפלגה לשכנע את הבוחרים שוב ושוב שלא להאמין למפלגת השלטון.

"כן לזקן" או "לא לתעלוליו"? הציבור בחר שוב באב המייסד. כרזה מבחירות 1961.

הקריקטורות לא הועילו. למרות הביקורת הציבורית, ואף המחלוקות הפנימיות בתוך מפא"י הקימה המפלגה את הממשלה גם לאחר בחירות 1961.

על הכרזות כותב בפתח האלבום מנכ"ל מכון ז'בוטינסקי, יוסי אחימאיר: "זה היה אמצעי הסברתי ותעמולתי יעיל למדי בימים ובשנים שבהם היישוב היה קטן במספרו, ובוודאי בשנות המדינה שבהן עדיין לא היו קיימים או שכיחים אמצעי התקשורת האלקטרוניים, המוכרים לנו כך כך – כמו טלוויזיה, אינטרנט, פקס, דוא"ל, הרשת החברתית… הכרזה נועדה לצוד את עיני עוברי האורח. היא הוכנה במהירות, הודפסה במהירות והודבקה על קיר הבית או על לוח המודעות בחופזה. ואולם לא פעם היא היתה מושקעת הן בניסוח המסרים והן בעיצוב האותיות והרקע". לדברי אחימאיר, תנועת ז'בוטינסקי הצטיינה "יותר בניסוח ופחות בעיצוב".

האלבום, שבהכנתו מילא תפקיד מרכזי יורם שמיר, בן למשפחת הגרפיקאים האחים שמיר, יחד עם מנהלת ארכיון בית ז'בוטינסקי אמירה שטרן, מציג לא רק מודעות בחירות. יש בו כרזות ימי המאבק בבריטים, מפעילות בתנועה הרוויזיוניסטית ברחבי העולם ועוד. כל אלה מציגות את תולדותיה של התנועה הרוויזיוניסטית ומאבקיה מבעד לכרזות ומודעות.

שנתיים אחרי העימות בחוף תל אביב. כרזה של חרות משנת 1950.

שמו של אלבום הכרזות החדש "רק צעקה תגיע" לקוח ממאמר שכתב ז'בוטינסקי בשנת 1932. היו אלה השנים שבהן התלהט במלוא עוזו המאבק בארץ ישראל בין תנועת הפועלים לבין התנועה הרוויזיוניסטית.

באותן שנים, כחלק מהמחלוקות בתנועה, לא תמיד רווה זאב ז'בוטינסקי נחת ממעשיהם של תלמידיו בארץ כמו גם מסגנונם.  פעילי התנועה בארץ היו לא פעם קיצונים ממנו. אחת הזירות שבהן באו הדברים לביטוי היתה זו של התקשורת. עיתוני התנועה בארץ, בהם "חזית העם", "העם" ו"הירדן" נקטו לשון בוטה וחריפה יותר.

ז'בוטינסקי. שלמה (הלמוט) זבדי, 1948.

במאמרו "חזית העם", שראה אור ב-22 במרץ 1932 בעיתון הנושא שם זה כתב ז'בוטינסקי כי הוא היה מעדיף כתיבה עיתונאית בסגנון מתון, "קטיפתי" כלשונו. כיוון שהוא נמצא באותן שנים מחוץ לארץ ישראל, כך כתב, יכול היה לסייע לעיתון הרביזיוניסטי רק בעצות ממרחקים.

"אבל מאין אדע", כתב ז'בוטינסקי, "אני המייעץ מרחוק, אם יתאימו נימוסי ביטוי כאלה לצרכי הפעולה המקומית. אם לא יטושטש התוכן, לא יטומטם התוכן מרוב מעטפות הקטיפה? כי לפעמים שאוזני הקהל הקורא הנן כבר סתומות למחצה, ולאו דווקא בקטיפה, כי אם בצמר גפן גס ועבה – לחש מנומס לא יגיע למוח – רק צעקה תגיע. אם זהו המצב – לעזאזל הקטיפה. אין דבר, אחי הצעקנים, הבה נצעקה!".

הדברים נכתבו לפני 83 שנים, אך גם בשורות הליכוד ב-2015 יש חברות וחברים שאימצו בהתלהבות את המלצתו זו של ז'בוטינסקי.

ובלי פוליטיקה: לא רק ההולכים בדרכו של ז'בוטינסקי ימצאו עניין באלבום החדש, המציג באמצעות הכרזות פרקים חשובים בהיסטוריה של אחד מענפיה המשמעותיים של התנועה הציונית.