"שלום", החלום וטביעתו

"'שלום' – בעלת השם הסמלי –  תהיה אניית הדגל של המדינה!", התמוגג ביולי 1962 כתב מעריב, "כשתפליג בים הגדול, מבטיחה 'שלום' להיות כליל שלמות". 1,071 נוסעים יפליגו בה בפאר ובבטחה מחיפה לניו-יורק וחזרה. תאים דה-לוקס, מחלקה ראשונה ומחלקת תיירים, שלוש בריכות שחיה, מגרש טניס, תאטרון ל-400 צופים ויצירות אמנות מקוריות. "שלום" נועדה להזניק את חברת "צים" ואת ישראל לצמרת מפעילי הספינות בקו הטרנס-אטלנטי.

זה היה פרויקט של גאווה ישראלית. כל פרט חדש דווח בהתלהבות. "מעריב" פרסם כי הנשיא יצחק בן-צבי היה מאוכזב: הוא המליץ שתיקרא "המלך שלמה", אבל "צים" רצתה "שלום".

שלום לא היה שם. האנייה עוד טרם יצאה מהמספנה וכבר הזהיר "דבר" כצופה בלב ים: "סערה מתקרבת לאנייה שלום".  

בתוך זמן קצר התחלף סגנון הדיווח ועבר לתיאור הקרב הפוליטי על דרישת "צים" להפעיל על סיפון "שלום" לא מטבח אחד אלא שניים. אחד כשר, השני טרף, לתיירים זרים, שאמורים היו להיות מרבית הנוסעים בספינה. הרבנות הראשית הטילה וטו. "הכשרות היא הדגל הלאומי של כל אנייה ישראלית", צוטט בדצמבר 1962 הרב  אפרתי, מנהל מחלקת הכשרות. שיקולים כלכליים? "הקדוש ברוך הוא אינו מקבל ואינו מתחשב בהסברים כאלה", אמר.

זה היה אחד המאבקים החריפים בתולדות המדינה בין דתיים לחילוניים, ומשבר קואליציוני שאיים לסדוק את הממשלה. "הארץ" תבע מראש הממשלה החדש לוי אשכול לא להתערב, אולי מחשש שהפוליטיקאי הפייסן יחתור לפשרה ויוותר לדתיים. העיתונות החילונית תמכה בדרישות "צים" להפעיל את שני המטבחים. עיתונה של המפד"ל "הצופה" תבע לשמור על קדשי ישראל, ושני היומונים החרדיים "המודיע" ו"שערים" הזהירו מפני ניסיונות צים "לטהר את השרץ" ואיימו בחרם של יהודים מכל העולם על חברת השייט.

כשהקואליציה החלה רועדת, ויד נעלמה שכנעה את הנהלת "צים" לותר על המטבח הטרף, הצליפה כותרת בעיתון "חרות": "צים הניפה דגל לבן על האנייה שלום". גם מעריב היה מאוכזב מ"כניעה ללא תנאי".  שר התחבורה החילוני ישראל בר-יהודה תואר "נרגז כרב חובל שספינתו נטרפה".

ברכה משמיים: מודעה של אל על לרגל הגעת "שלום" לחיפה.

כשיצאה סוף סוף "שלום" מהמספנה, עם מטבח אחד, כשר, חזרה התקשורת לחגוג ולתאר את פלאיה. עסקנים ואח"מים, וגם 12 עורכי עיתונים ושישה כתבים, הוזמנו להפלגת הבכורה לניו יורק. קבלת  פנים מפוארת ציפתה לספינה בהגיעה לחיפה במרץ 1964, אבל מהר מאוד תמו החגיגות. חודשים אחדים אחר כך התנגשה "שלום" סמוך לניו יורק במכלית נורווגית. 19 מלחים נורווגים טבעו. נזק ניכר נגרם לחרטומה של ספינת הדגל הישראלית, וגם לשמה הטוב.

התפוסה בהפלגות לא היתה מלאה וההפסדים הצטברו. הקסם פג, הכותרות החמיצו. "אנטומיה של כישלון"; "יומרה שעלתה ביוקר", "הקש ששבר גבו של ענף הנוסעים בספנות הישראלית", "הפסדי שלום בשנתיים – 20 מיליון ל"י", וגם: "המלצרים התגלו כחצופים, הנוסעים חזרו רוטנים".

באיחור הבינו גם ב"צים" את גודל הטעות: מטוסי הסילון כבר החליפו את ספינות הענק בחציית האוקיאנוס. ב-1967 נמכרה "שלום" לחברה גרמנית. עמוס אטינגר תיאר ב"ידיעות אחרונות" את  פרידת אנשי הצוות מאנייה שהתרחקה מהרציף מנמל ניו יורק, נושאת דגל גרמני. "ראו אותה מתרחקת. רצו לומר שלום, אבל ידעו: 'שלום' כבר איננה. איננה שלהם יותר. איננה של מדינת ישראל. והם כל כך אהבו אותה".

"שלום" החליפה עוד כמה בעלים ושמות. ב-2001, בדרך לפירוק בהודו, ירדה למצולות מול חופי דרום אפריקה.

הסיקור התקשורתי של "שלום" תאם בדיוק את הדפוס של "עלייתו ונפילתו": חגיגה בלתי מרוסנת בדרך למעלה, ביקורת קטלנית כשהעניינים משתבשים. אולי לא רק "צים" כשלה. גם העיתונות.

 

טור זה הופיע במדורי "הזירה ההיסטורית"

בגיליון הראשון של המגזין החדש "ליברל".

השבוע יצא לאור גיליון מס' 2  פרטים והרשמה – באתר http://theliberal.co.il/

 

 

 

 

מודעות פרסומת