מה מותר ומה אסור לגברת הראשונה

לא בובה שמקבלת פרחים. רחל ינאית בן-צבי

לא בובה שמקבלת פרחים. רחל ינאית בן-צבי

בדצמבר 1952 שלח ראש הממשלה דוד בן-גוריון מכתב נזיפה חריף לרחל ינאית בן-צבי, אשתו של יצחק בן-צבי, הנשיא החדש שזה עתה נבחר. הסיבה: בטקס בעיריית ירושלים נאם לא רק הנשיא – אלא גם רעייתו. היא ביקשה לומר כמה דברים "מחוץ לטקס", ונאמה בעיקר על הקשר ההדוק שלה לירושלים. בסוף דבריה התייחסה למעמדה החדש, והבטיחה להשתדל לסייע לבעלה כרעיית הנשיא. אך היתה לה גם בקשה: "ואתם תשתפו את האם העברייה בכול. היא הנותנת יסוד לבית. אל תשימו את הנשים בצל".

 הנאום היה מעשה בלתי ראוי, כתב לה בן-גוריון, עד כדי פגיעה במעמד הנשיא. בן גוריון הכיר את רחל ינאית בן-צבי היטב, עוד טרם נישאה ליצחק בן-צבי. ב-1910 היו יחד חברי מערכת כתב העת "האחדות", שהוציאה לאור מפלגתם פועלי ציון. היא היתה אישה פעילה ונמרצת, שמילאה תפקידים משמעותיים בראשית ההתמסדות הציונית בארץ ישראל, בין היתר בארגוני השמירה "בר גיורא" ו"השומר", שממנו בא לעולם ארגון ההגנה. גם עסקה בחינוך והקימה בין היתר בירושלים את "משק הפועלות", שבו חונכו צעירות לעבודת האדמה. היא היתה אישה עצמאית עם קריירה ומעמד ציבורי, בלי קשר לפעילותו של בעלה.

ארבע שנים לפני שנבחר יצחק לנשיא שכלו  בני הזוג את בנם עלי בקרב סמוך לקיבוצו בית קשת, שאת פרטיו שחזר לאחרונה שלמה נקדימון בכתבה במוסף הארץ. עלי נהרג ימים ספורים לפני שעמד להינשא לפנינה דרומי, לימים גרי, אשר כתבה לימים את ההצגה המצליחה "סיפור אהבה ארץ ישראלי" על בסיס סיפור אהבתם ומותו של עלי.

 למרות ההכרות האישית ההדוקה עם בני הזוג בן-צבי ועם מעמדה הציבורי של רחל, ואולי דווקא בגללה, חשוב היה לבן-גוריון להבהיר כי לא בני הזוג נבחרו לתפקיד הממלכתי אלא יצחק. אולי ידע שהיא עלולה להאפיל על בעלה באישיותה הנמרצת ובעמדותיה הדעתניות. או שמא לנסות התערב בעניינים ממלכתיים מתוך הצריף הנשיאותי הצנוע, שבו היו עתידים להתגורר בשנות הכהונה.  

בן גוריון כתב את הדברים לפני 62 שנה, אבל עולה מהם, משום מה, ניחוח אקטואלי. אולי לא לגבי לשכת הנשיא אלא לגבי לשכה ממלכתית בכירה אחרת.

רחל כתבה לו מכתב ארוך, בן שני עמודים, בכתב יד, שבו טענה בין היתר כי אין ממש ברושם כאילו היא "נדחקת" לחשיפה. היא כתבה על עבודתה, על השכול, על שיתוף הפעולה ארוך השנים עם בעלה.

ובמכתב שני הוסיפה: "תבין לי, תבין לנפשי – הרגשה לי שאני מבטאה בזה את האם בישראל – לא אוכל לשמש גולם, בובה שמקובלת פרחים, המדובר לא בטקסים רשמיים, שאז עלי להופיע על ידו, אני אחריו בדומיה גמורה, לנהוג לפי הנוהג המקובל… כלפי פנים יצחק רוצה במיוחד בשיתופי, במגע עם העם, יותר ממנו אוכל לעבוד במגע עם כל משק, עם כל מעברה, ולא דווקא רשמית, לא במכונית ממשלתית, ואת המגע הזה אביע בהזדמנויות שונות בשיחות ליד שולחן של אורחים, בשיחות עם אישים ובפגישות אינדיבידואליות שונות – את המגע עם האדמה ואם אנשיה".

"רחל יקרה", השיב לה בן-גוריון והתנצל שגרם לה כאב. אך מיד הוסיף שהוא עלול לפגוע בה גם במכתב זה, "כי אני רואה בדאבון לב שאת לא מבינה מה קרה ואין לך היחס הדרוש למדינה ולנציגיה, ואת רואה רק אנשים, יחידים, אבות, אימהות, בעלים, רעיות, ואינך רואה שיש כלל (ההדגשה במקור), מדינה ונציגיה, וזה מחייב".

גם פולה לא מתערבת. קטע ממכתבו של ב"ג לרחל ינאית בן צבי, דצמבר 1952 (ארכיון ב"ג)

גם פולה לא מתערבת. קטע ממכתבו של ב"ג לרחל ינאית בן צבי, דצמבר 1952 (ארכיון ב"ג)

 ב"ג ציטט ממכתבה את המשפט "את שנינו גם יחד, את יצחק ואותי, מאחדת החרדה, הרצון לזכות לבטא את הסמל". והגיב: "אני מצטער – ואני מבקש את סליחתך למפרע על הכאב שזה יגרום לך – להגיד לך שאין זה כלל וכלל עניינך לבטא סמל המדינה. כי זה לא הוטל עליך. את רעייתו של י' בן-צבי ואני יודע כמה קשורים אתם זה לזו, וכמה כל חייכם משותפים. אבל אין את שותפה לנשיאות. העם בוחר רק נשיא אחד, ולא עליך לבטא את הסמל הזה. ואם תעשי זאת – תפגעי קשה במדינה, ולצערי הרב גם ביצחק. זה הוטל עליו, ורק עליו… אין רבים בנשיאות. יש רק יחיד, ועליך לקבל זאת באהבה, בלי סייג ובלי תנאי".

"קשה לי לכתוב לך מה שאני כותב אבל לצערי הרב גם אני לא יחיד בלבד, אלא מוטלת עלי שליחות המדינה – פולה אינה שותפה לשליחות הזאת, היא לא מתערבת בדברים אלה, היא לא נואמת כאשר אני מדבר כראש הממשלה, כי יש רק ראש ממשלה, ותפקיד זה אינו משפחתי".

בהמשך המכתב נעשה בן-גוריון תקיף יותר בסגנונו: "צר לי מאוד, כי אני יודע שמכתבי זה הוא אכזרי. אבל יש עלי איזו אחריות במדינה זו, ואני חייב לדרוש ממך בכל תוקף שלא תנאמי בשעה שהנשיא נואם, ולא תנסי לבטא סמל הנשיא… הביני, רחל יקרה, דבר פשוט: הנשיאות היא חובה ולא רק זכות, וגם החובה וגם הזכות היא לנשיא ולנשיא בלבד, ואין לשום איש אחר חלק בהן, לא לרעיה, לא לאם, לא לבן ולא לידיד."

 ב"ג חזר לעניין הנאום שנאמה בעיריית ירושלים וכתב כי גם אם ראש העירייה בירך אותה בטקס, אין מקום לנאום שלה לצד הנשיא. "ואת חייבת לכבוש את יצרך ולדעת להפריד בין יצחק אישך וידידך וחברך – כאן שניכם שווים – ובין הנשיא… יש רק נשיא אחד, ואין שותפות בנשיאות".

 מן המכתב עולה כי בן גוריון חשש גם ממעורבותה של רחל ינאית בן-צבי בשיחות בבית הנשיא, והבהיר לה כי כאשר יבואו חברים לבית הנשיא תוכל כמובן להשתתף בשיחות, אבל "אם תבוא משלחת לנשיא כנשיא – אסור לאיש להתערב בשיחה… וכשתאורגן לשכת נשיא – אין לך להתערב בפעולותיה. פעולות אלה כפופות אך ורק לנשיא ולממשלה".

מכרים ותיקים. בן-גוריון עם יצחק בן-צבי ורחל ינאית בן-צבי. צילום: לע"מ.

מכרים ותיקים. בן-גוריון עם יצחק בן-צבי ורחל ינאית בן-צבי. צילום: לע"מ.

 חילופי המכתבים האישיים הארוכים בין השניים חושפים לא רק תסכולים של של אשה פעילה,  כשנדרשה להדחק לשוליים לצד בעלה הנשיא. יש בהם גם דיון עקרוני ראשון בשאלה שלא נפתרה עד היום: מהו מעמד ה"אישה שאיתו", בבית הנשיא או בלשכת ראש הממשלה.

לסוגיה העקרונית הזו – תפקידה ומעורבותה של בת הזוג  –  לאו דווקא בבית הנשיא אלא בלשכת ראש הממשלה, מוקדש ספרו של ד"ר אילן בן עמי "האישה שאתו", שיצא לאור לפני שנים אחדות. הספר נוגע לראשונה במכלול רחב של שאלות הנוגעות למעמדה של אשת ראש הממשלה בישראל. (כאן הביקורת שכתבתי על הספר לפני כשלוש שנים במוסף ספרים ב"הארץ").

 בן עמי, סוציולוג פוליטי מהאוניברסיטה הפתוחה, תעד ובחן בספר את חייהן הפרטיים והציבוריים של פולה בן-גוריון, ציפורה שרת, מרים אשכול, לאה רבין, עליזה בגין, שולמית שמיר, סוניה פרס, שרה נתניהו, נאוה ברק, עליזה אולמרט וכן לילי שרון ז"ל, שהלכה לעולמה בטרם נכנס בעלה אריק ללשכת ראש הממשלה, אבל בן עמי כלל אותה בספר משום שכלשונו "רוחה שרתה בלשכת ראש הממשלה במשך כל שנות כהונתו".

 הספר לא רק מעניין אלא גם חשוב: כי הפניית הזרקור אל חייה הפרטיים של אשת ראש הממשלה, אשר כלשונו של בן-גוריון לא נבחרה לתפקידה על ידי העם, איננה בגדר רכילות, גם לא מציצנות צהובה. רעיית ראש הממשלה היא חלק בלתי נפרד מן המעטפת האנושית המקיפה את האיש העומד בראש הרשות המבצעת ובידיו מופקדת האחריות המעשית העליונה לענייניה של מדינת ישראל. לסביבה הקרובה למנהיג יש חשיבות רבה: היא סמוכה לאזנו, מזרימה  אליו מידע על המתרחש במעגלים השונים שעימם אין לו קשר ישיר, מעניקה לו משוב על החלטות, נאומים ואירועים. אין ספק שיש לה השפעה על ההחלטות שהוא מקבל.

בימים שבהם המפלגות דועכות והמועמד להנהגה הוא במרכז, חשובים גם המטבח, המיטה והסלון שמהם הוא יוצא מדי בוקר ואליהם הוא שב עם לילה (חוץ מיצחק שמיר, שהקפיד במצוות אשתו שולמית על מנוחת צהריים בבית כמעט מדי יום). רעיית ראש הממשלה מגינה לעתים על בעלה כלביאה על גוריה, משמשת משענת להניח את הראש בתום יום של איומים ביטחוניים, מלחמות תקציב ומשברי הקואליציה. ולפעמים אולי נטל שמכביד עליו במילוי המשימה.

אם נחזור לבן גוריון לסיום:  הוא היה אולי מעט תקיף ואכזרי כלשונו כלפי רחל ינאית בן צבי, אבל במקרה זו הוא חזה כנראה כבר אז מה עלול לקרות כאשר רעיית נשיא – או ראש ממשלה – נעשית מעורבת בענייני לשכתו ואפילו משפיעה על החלטותיו. המכתבים שהחליפו ביניהם ב"ג ורחל ינאית בן צבי עדיין יכולים לשמש מצע לדיון אקטואלי על מקומה ותפקידה של אשת ראש ממשלה.  

 

  1. 2 ביוני 2014 בשעה 20:04

    נדמה לי שאשת ראש הממשלה דהיום אפילו אינה מתקרבת להבין את הכתוב פה. לדעתה מאחר שבעלה נבחר למלך ישראל הרי זכויותיה כמלכה גם הן מובטחות. כמובן שאנני רוצה אפילו להשוות את שתי הנשים הללו מפאת הכבוד הרב שאני רוחש לרחל ינאית בן צבי, אישה ואדם גדול בזכות עצמה שפעליה רבים מאד לטובת המדינה. גם מבלי היותה אשת הנשיא. מה שכמובן הפוך למה שקיים היום בבית ראש הממשלה. כמובן שמיותר להזכיר את צניעותו של הזוג בן צבי בניגוד למחזה המבחיל המתקיים היום בבית ראש הממשלה . חשוב להזכיר כי בנו של הזוג בן צבי נהרג במלחמת השחרור כששרת ככל הנוער ביחידה לוחמת מה שהיום לא קורה כשמסדרים לצאצא ג'וב בתל אביב עם ביבי סיטר על חשבון המדינה.
    צר לי שאין יותר בהנהגה הישראלי דמויות כמו הזוג בן צבי. כנראה שכמה עשרות שנים השקיעו אותנו ליון המצולות של ביצת הנהנתנות והשחיתות. חבל………

  2. יסי הירשברג
    4 ביוני 2014 בשעה 8:17

    המונח "הגברת ראשונה" נולד בארצות הברית שם התבסס מעמדה הרשמי כ- White House hostess כבר מראשית ימי הרפובליקה. אתר "הספריה הלאומית של הגברות הראשונות" (http://www.firstladies.org/ ) משקף את העניין והחשיבות שמייחסים שם לעזר כנגדו. מי שמעונין ב"עובדות מאלפות" על הגברות הראשונות באמריקה יכול ללמוד עליהן ב: http://www.firstladies.org/facinatingfacts.aspx .

  3. 7 ביוני 2014 בשעה 5:11

    מעניין מאד

  1. No trackbacks yet.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

מכון גנזים ע"ש אשר ברש

הבלוג של ארכיון "גנזים" של אגודת הסופרים העבריים, בעריכת יצחק בר יוסף

A Photographers diary of the Universe

I am a cell biologist, photographer, cyclist and hiker living in Jerusalem, Israel. In this blog I will describe and mainly depict past, current and future journeys to remote, and less remote corners of our beautiful home planet.

"נתונאות"

האתר הישראלי ל-DATA JOURNALISM

ספי הנדלר

על אמנות ולא רק. מהרנסנס ועד היום

משה הרפז

המתבונן: ככל שתרבו להתבונן כך תראו יותר!

עיתונאים

בלוג על מעמד העיתונאי בישראל

The WordPress.com Blog

The latest news on WordPress.com and the WordPress community.

%d בלוגרים אהבו את זה: