האפיפיור, הביקור בישראל והקנאות המתגברת
את דיוקנו של האפיפיור פרנציסקוס אי אפשר להחמיץ בביקור באיטליה. פגשנו אותו בסתיו האחרון בכל מקום. בסמטאות נאפולי, למשל, בחנויות המוכרות מזכרות לתיירים. שם הוא מחייך על גבי כפתורים. האיטלקים אוהבים אותו. הוא אמנם הגיע לכס הקדוש מבואנוס איירס, אבל אביו היה מהגר איטלקי שיצא לחפש את מזלו בדרום אמריקה.
לא רק כפתורים. יש גם בובות בדמותו. פה ושם נאלץ ראש הכניסה הקתולית לחלוק את חלונות הראווה, אבוי, עם העבריין המורשע ראש הממשלה לשעבר סילביו ברלוסקוני, וגם נשים שלא ממש נראות כמו נזירות.
ומי שרוצה יכול גם לצפות בהוד קדושתו בגודל מלא.
פגשנו שוב בדיוקנו של האפיפיור בקתדרלה של העיר אוטרנטו, על שפת הים, בחבל פוליה בדרום מזרח איטליה, בואכה העקב של המגף.
הקתדרלה בעיר החוף הציורית הזו מפורסמת משתי סיבות עיקריות. האחת, רצפת הפסיפס המרשימה שלה, הכוללת ציורים של בעלי חיים רבים. והשנייה, מקברית למדי, מצויה בחדר סמוך לאולם העיקרי. שמורות שם, בשלוש ויטרינות, מאות גולגולות ועצמות.
על פי המסורת הנוצרית מדובר בשרידי גופותיהם של חלק מ-813 תושבי העיר, אשר סירבו בתוקף להיענות לדרישת העותומנים – שכבשו את העיר בשנת 1480 – לקבל על עצמם את דת האסלאם. על פי מסורת זו מי שסירבו להתאסלם נלקחו להר מינרבה הסמוך לעיר ושם נערפו. הגרסה המוסלמית, אגב, קצת שונה: הטענה היא שמדובר בשרידי גופות לוחמים מן הקרב שהתחולל על חופה של עיר המבצר.
יש גם היסטוריונים נוצרים שטוענים כי הקטל ההמוני לא נעשה כלל על רקע דתי, אלא היה זה מסע נקמה אכזרי של הלוחמים העותומנים נגד תושבי העיר, שהעזו לגלות נחישות ועמידה אמיצה מול הפולשים ממזרח. הכנסייה הקתולית העדיפה לדבוק בגרסה שמדובר בגילוי מרשים של נאמנות לדת. עוד עדות לכך שיש מאפיינים דומים רבים בין הדתות: לא רק ביהדות מעניקים מעמד מיוחד למי שעמדו על "קידוש השם".
תהליך הקאנוניזציה, הפיכתם של הרוגי אוטרנטו לקדושים, היה ארוך והדרגתי. הוא נמשך כמה מאות. נדרשו 534 שנים עד שזכו להגיע למעמד הבכיר של קדושים. את ההחלטה על כך קיבל האפיפיור הקודם, בנדיקטוס ה-16, אך המעמד המקודש הוענק להם בדיוק לפני שנה, במאי 2013, בידי פרנציסקוס.
בתוככי הכנסייה, בחדר סמוך לעצמות המקודשות, ראינו ציור שלו, בעצם מעין קומיקס, עם האמירה "ערב טוב". מסתבר שגם בכנסייה הקתולית, הכבדה והרצינית, יש מקום לטיפת הומור. זו תכונה שאומרים על האפיפיור הנוכחי שגם הוא ניחן בה.
ומאוטרנטו לירושלים. ערב ביקורו של האפיפיור נקט משרד החינוך צער חשוב ומשמעותי: המפקחת הראשית על לימודי ההיסטוריה, ד"ר אורנה כץ אתר הפיצה בקרב המורים למקצוע זה מסמך שבו מודגש בין היתר הפן החיובי ביחסי הנצרות ליהדות, בין היתר בהקשר לפעילותם של שני האפיפיורים – יוחנן ה-23 ויוחנן פאולוס השני.
במסמך למורים נכתב בין היתר:
"במהלך לימודי ההיסטוריה בחטיבת הביניים לומדים התלמידים על ראשית הנצרות ותפקידו של מוסד האפיפיורות. בהמשך הם עוסקים גם ביחסי הנוצרים-יהודים במהלך הדורות. חשוב להדגיש בפני תלמידינו כי הקהילות היהודיות שהתקיימו במשך מאות שנים בקרב הקהילות הנוצריות חוו אומנם פגיעות אפליה ורדיפות, אך בה בעת נהנו גם מתקופות של פריחה, יצירה, והשפעה הדדית. לא בכדי אנו מדגישים בתכנית הלימודים כי הקיום היהודי בתפוצות היה פסיפס של שילוב ודחיה. משמע – לצד שפע של צללים, אל לנו להתעלם מהאורות. העיסוק בשני האפיפיורים – יוחנן ה-23 ויוחנן פאולוס השני, מאפשר לנו להאיר פן חיובי זה של היחסים בין בני שתי הדתות".
להנחיה הזו למורים, והדגש על היבטים חיוביים ביחסי יהודים ונוצרים יש חשיבות רבה, בעיקר על רקע גילוי הקנאות והשנאה בעת האחרונה אצלנו. כתובות נאצה על מבני דת נוצריים הם מעשי חרפה. ולא פחות מכך הקמפיין שמתנהל בחוצות ירושלים נגד כוונה למסור, כביכול, את "חדר הסעודה האחרונה" בהר ציון בירושלים לידי הוותיקן.
גורמים רשמיים הכחישו כל כוונה כזו. אבל גם אילו היתה מחליטה ממשלת ישראל למסור חדר זה, שבו התקיים על פי המסורת הנוצרית אירוע מרכזי בחייו של ישו לידי הכנסייה הנוצרית לא היתה הצדקה לכל ביקורת על כך.
אם יש משהו שצריך לעורר ביקורת ואף יותר מכך – צעדים מעשיים של ענישה והחזרת המצב לקדמותו – הרי זה מה שנעשה קומה אחת מתחת ל"חדר הסעודה האחרונה", בחדר המכונה על פי המסורת היהודית "קבר דוד המלך". בחדר הזה היו אריחי קרמיקה עותומנים מן המאה ה-17, עד שהסתער עליהם לפני כשנה יהודי חרדי עם פטיש וניפץ חלק מהם. אחר כך היו מי שבאו והשלימו את המלאכה. הכול, מן הסתם, כדי ל"טהר" את המקום מכל מה שאיננו יהודי, להעלים את העבר המוסלמי של החדר. מחאה של חוקרים לרשות העתיקות לא הביאה לכל צעד מעשי להענשת את האחראים לוונדליזם, גם לא לניסיון לשקם את האריחים.
ההתלהמות הדתית והימנית מאימת האפשרות שבבניין הזה בהר ציון יתחלקו בני שתי הדתות, מבלי להפריע אלה לאלה, היא ביטוי לקנאות דתית, לגישה של אנחנו ואפסנו עוד. תחושה כאילו הריבונות הישראלית מצדיקה נישול של בני דתות אחרות, ואף מחיקת סימנים למורשתם.
ירושלים קדושה ליהודים, אך שום בר דעת אינו יכול להתעלם מן המסורות של בני דתות אחרות, המעניקות גם הם מעמד של חשיבות עליונה לירושלים. ביקור האפיפיור הוא הזדמנות לקרב בין מדינת ישראל לכנסייה הנוצרית. זה צעד נכון מכל הבחינות, אנושית, מוסרית ומדינית.
התגובות הקשות של רבנים ואנשי חינוך מהמגזר הדתי להנחיות למורים מעידות עד כמה רחוקה הדרך להשגת היעד הזה.