אוקטובר 1973: הסיפור שמאחורי הידיעה שנפסלה

צהל עוקב בעירונות

לפני שנתיים, ערב יום השנה ה-38 למלחמת יום הכיפורים, פרסמתי כאן את הנוסח המקורי של הידיעה שהעביר בבוקר 5 באוקטובר למערכת מעריב הכתב הצבאי יעקב ארז, ואת סימני עפרונו של הצנזור. אותו עיפרון שמנע מהציבור לקבל מושג על מה שכבר נראה היטב מן הצד הישראלי של תעלת סואץ.

על מה שהתחולל מאחורי הקלעים ב-1973 כתב ארז כמעט שני עשורים אחר כך, בראשית שנות ה-90. הדברים נכללו במאמר שנכלל בחוברת "מאת כתבנו הצבאי" שהוציא תא הכתבים הצבאיים באגודת העיתונאים בסיוע ההוצאה לאור של משרד הביטחון  (עורכת: טלי זלינגר). 

ארז סיפר כי בסוף ספטמבר, כעשרה ימים לפני פרוץ המלחמה, קיבל ידיעות ראשונות על כך שמשהו בלתי שגרתי מתרחש מעבר לגבול. "באתי אז לרמת הגולן, לברך את אחי בשנה טובה", כתב לימים ארז. אחיו, עודד ארז ז"ל, היה מפקד גדוד השיריון 53 בחטיבה 188 ("ברק"). במלחמה שפרצה כמה ימים אחר כך נפצע עודד קשה. הוא החלים, חזר לשירות, ובינואר 1976 נהרג בתרגיל שיריון בסיני, כאשר טנק פגע בג'יפ שבו היה.

כתב בשטח. יעקב ארז, בגדר הטובה בגבול לבנון, שנות ה-70. צילום שמואל רחמני (C)

כתב בשטח. יעקב ארז (משמאל), בגדר הטובה בגבול לבנון, שנות ה-70. צילום שמואל רחמני (C)

באותם ימים של טרם מלחמה היו הטנקים של הגדוד הסדיר שעליו פיקד עודד ארז פרושים בקו הראשון מול הסורים. כתב ארז: "'כל הצבא הסורי על הגבול', אמר לי סגנו שמוליק אסקרוב, שנפצע קשה במלחמה שפרצה כעבור ימים אחדים. אמרתי להם: "במטה הכללי אומרים שלא יקרה דבר". אבל הם הצביעו על המפות ועל מה שקורה בצד השני.

"לאחר מכן ניסיתי להתריע, לכתוב על מלחמה שעומדת להתחולל. למרות שמטכ"ל הרגיעו אותי, כבדה המועקה."

בפני ארז עמד לא רק המכשול החיצוני, הממסדי, זה של הצנזורה הצבאית. היה עליו להתמודד גם מבית, בעיתונו שלו. "גם במערכת נותרתי מתוסכל", כתב ארז. "העורך גרס כי אל לי להבהיל את היישוב". זו היתה רוח הזמן, ואולי גם תוצאה של מסרי הרגעה ברורים שהועברו לעורכים מצמרת מערכת הביטחון.

"טסתי לתעלה", המשיך ארז בתיאורו. קו טיסות קבוע הוביל אנשי קבע ואורחים של צה"ל ממרכז הארץ לבסיס חיל האוויר ברפידים (ביר גפגפה). בטיסה פגש את סגן אלוף יום-טוב טמיר, מפקד גדוד השריון 9, שחייליו היו פרוסים בגזרה הצפונית של קו ברלב, על גדות תעלת סואץ. "הוא סיפר לי על התכונה המלחמתית בצד המצרי", סיפר ארז.

"ראיינתי גם את האלוף אלברט מנדלר, מפקד כוחות צה"ל בסיני [אוגדה 252] שדבק בקו הרשמי והשאנן של המטכ"ל ולא גילה את צפונות ליבו. אבל כשיצאנו מלשכתו ברפידים אמר: 'אם ביום ראשון הקרוב ייערך כאן טקס חילופי המפקדים תדע שהכול בסדר; אם לא – במצב יהיה קשה'. זה היה ביום חמישי, ובשבת פרצה המלחמה. אלברט נהרג במהלך קרבות הבלימה."

לעיתון של יום שישי, ערב יום הכיפורים, העביר ארז את הידיעה על ההכנות בצד המצרי של התעלה. הצנזורה, כידוע, מחקה כמעט הכול. היא הותירה את רק שני משפטים. בהם המשפט המצמרר ביותר, שהפך את ידיעה ההתרעה לטקסט של הרגעה: "כוחות צה"ל עוקבים בערנות אחר הנעשה בצד המצרי של תעלת סואץ וננקטו כל הצעדים כדי למנוע מן המצרים אפשרות של הפתעה".

 "אחרי המלחמה היו כתבים שהיכו על חטא. אני לא הייתי עמהם", כתב ארז. "ניסיתי להתריע – והצנזורה פסלה. לפחות ארבע ידיעות שביקשתי להעביר נפסלו בשבוע שקדם ל-6 באוקטובר 1973". הוא לא הזכיר אם כל הפסילות היו רק של הצנזורה – או שמא גם של עורכיו.

"כמובן שאינני משלה את עצמי שהמציאות היתה שונה לו היו הדברים מתפרסמים. אבל ייתכן כי ההפתעה לא היתה כל כך מהממת, שכן הציבור היה מודע יותר להכנות המלחמה בצד השני".

כאמור, על הכתב הצבאי היה לעבור שני מחסומים. הצנזורה ריסקה לרסיסים את הידיעה שלו, אבל במערכת "מעריב" – שבה ידעו גם מה שהיה במשפטים שנפסלו, בחרו להצניע יחסית את הידיעה. טור אחר, באמצע העמוד. אולי בקשת בכירים במערכת הביטחון מנעה זאת, אולי תחושתם של העורכים, שראו עצמם הממונים על מוראל הציבור (ראו כתבה ב"עין השביעית") התעקשו "שלא להבהיל את היישוב".

וכך נראה העמוד הראשון של מעריב בערב יום הכיפורים:

אא.עמוד 1.

 האם עורכי "מעריב" היו יכולים לנהוג אחרת, אולי אפילו להתעלם מהנחיית הצנזורה ולפרסם את הידיעה המתריעה?

ודאי שלא באותה תקופה, וספק אם גם מאוחר יותר. אבל בחשבון הנפש של העיתונות, שנערך בינואר 1974 במועצת העיתונות, סיפר משה ז"ק מבכירי העורכים ובעלי הטורים ב"מעריב" על קצין שהגיע אליו לאחר המלחמה כדי לתאר את המחדלים שהיו במעוז שבו שירת על שפת תעלת סואץ. הוא התעקש למסור את המידע, למרות שידע שהוא עלול לעמוד לדין על כך.

"לשמע דברי הקצין הצעיר", סיפר ז"ק, "חשבתי לרגע מה היה קורה אילו היתה העיתונות נוהגת לפני מלחמת יום הכיפורים כמוהו, והייתה נוטלת על עצמה סיכונים של התרעה על אי-כוננות מספקת, על מחסור, על תלונות שנשמעו מפי חיילים בין שתי המלחמות. כך אולי היינו מסייעים לתיקון הדברים, ולא היינו מגיעים לכך שמחדלים אלה יתגלו לנו וצבא כולו בעצם ימי המלחמה המרים… אילו פרסומנו תלונות קטנות של חיילי המילואים שלא מצאו את הציוד בימי הרגיעה היינו מזעיקים את האחראים להידרש לתופעות אלה והדברים היו מוצאים את תיקונם ברוב המקרים".

ז"ק לא הסתיר מה עמד בבסיס התנהגותה הכנועה של העיתונות מול צה"ל. "ראינו את עניין המוראל של הצבא כערך עליון", נימק. "משום כך נכנענו לעצותיו של הצנזור לא להבליט את המחדלים הקטנים, ומשום כך אולי אפשרנו את הצטברותם של המחדלים הקטנים לערמה גדולה של מחדלים".

אבל מהמשך דבריו של ז"ק אפשר היה להבין כי גם אם היה שוקל, ספק אם בסופו של דבר היו פרטי המחדלים רואים אור. בכך חשף את מערכת השיקולים של בכירי העיתונות עד מלחמת יום הכיפורים – ובמידה לא מעטה גם אחריה.  "עלינו להביא בחשבון שהמוראל של הצבא גם הוא נשק", אמר ז"ק, "הפגיעה בצה"ל, הדגשת הצללים בו, פוגעת בכוח הלחימה שלו… אין אנו יכולים להתעלם מכך שהמלחמה המודרנית כוללת גם לחימה פסיכולוגית".

לא רק המוראל היה ערך חשוב בקרב העורכים בני דורו של ז"ק, אלא גם "התפקיד החינוכי" של העיתונות. "התפקיד הראשוני של העיתונות הוא גילוי האמת. אבל אין זה התפקיד היחיד. העיתונות ממלאה גם תפקיד, במודע או שלא במודע, בחינוך העם, בליכוד החברה ובגיבושה. משום כך היא חייבת ליטול על עצמה גם סייגים הדורשים לשלומה של החברה שבה היא פועלת", אמר ז"ק.

(עוד על הדיון במועצת העיתונות ראו בהרחבה ב"עין השביעית").

 בעיתון אחר, "דבר", נדחק הנושא לעמוד השני. שם לא הופיעה ידיעה מאת הכתב הצבאי, אלא צוטט מידע שמקורו בסוריה. באקלים הכללי, שבו מלחמה נראתה עניין רחוק, כמעט דמיוני, והכול היו בטוחים שצה"ל המהולל יכה כל מי שיעז לחצות את הקווים, נותר ב"דבר" רק את הטקסט הזה.

דבר 5.10.1973

אבל נחזור לארז ולקשייו של הכתב הצבאי בכל החזיתות. גם בצה"ל. לדבריו, מוקדם יותר בשנת 1973 עמד לנסוע לטיול פרטי בארצות הברית, אך זמן קצר לפני כן הוכרזה בצה"ל כוננות כללית – "כחול לבן" – בעקבות ידיעות מדאיגות שהגיעו ממצרים.

לצותתן לכתבים, להעניש קצינים. אלוף זעירא

לצותת לכתבים, להעניש קצינים. אלוף זעירא

"לפני נסיעתי פניתי לאחד האלופים הבכירים ושאלתי לעצתו, אם לא כדאי לדחות את הטיול. הוא השיב: 'לא תהיה מלחמה, המצרים לא מסוגלים להילחם בנו'. ראש מחלקת מבצעים באותם ימים, תת-אלוף יעקב שטרן, אמר לי דברים שונים, ובכל זאת נסעתי.

"בשובי התברר כי המתח פג, אבל חששותיי שמצאו את ביטוין בשיחות עם קצינים רבים עוררו תשומת לב. ראש אמ"ן [אגף המודיעין] דאז, האלוף אלי זעירא, הורה לצותת למכשיר הטלפון הפרטי בביתי. השיחות עם אנשי צבא הוקלטו. אחר כך, כשהייתי בחו"ל, נערך בירור עם מספר קצינים – ביקשו למצות איתם את הדין. משנודע לי דבר ההאזנות פניתי לרמטכ"ל דאז דוד אלעזר וביקשתי שלא לפגוע בקצינים. אמרתי לדדו שאהיה אפילו להתפטר מתפקידי ככתב צבאי. תשובתו היתה שראש אמ"ן אלי זעירא עומד על מיצוי הדין. זו היתה תקופה קשה לכמה מעמיתי, שאף הם סבלו מהאזנות. אחר כך פרצה המלחמה. את הדין עם אותם קצינים כבר לא מיצו. הם הוכיחו את יכולתם בקרבות."

במבט לאחור, כל מי שמכיר את חלקו של זעירא בעיצוב "הקונספציה"  שהובילה את ישראל להפתעה האסטרטגית בצהרי יום כיפור, ובמאבקו נגד מי שניסו בכל זאת להתריע, אינו יכול להתעלם מן האירוניה: בחודשים שקדמו למלחמה היה זעירא עסוק במלחמת חורמה נגד קצינים ששוחחו עם עיתונאים. 

ובאשר ליכולתם של כתבים צבאיים לשנות את המציאות בדיווחיהם, כתב ארז: "במשך שתים עשרה שנות כהונתי ככתב צבאי למדתי שלא תמיד ניתן למנוע עימות בהתרעה על מלחמה העומדת לפרוץ ביוזמת הצד השני או באמצעות מלחמה העומדת להתלקח ביוזמתנו. לכל היותר אפשר אולי לדחות את התהליך הבלתי נמנע".

הוא למד זאת על בשרו שוב בראשית 1982 כאשר יחד עם כתבים צבאיים אחרים עשה מאמץ להתריע מפני תוכניתו היומרנית של אריאל שרון למלחמה רחב היקף בלבנון. הכתבים התריעו ככל שיכלו מבעד למחסומי הצנזורה (ראו כתבה ב"עין השביעית") – אבל שרון הצליח לגרור את ישראל למלחמת לבנון הראשונה. זו שטמנה את ישראל בבוץ הלבנוני לעוד 18 שנים. 

 

 

 

.

 

  1. 24 באוקטובר 2013 בשעה 21:41

    לצערי כל מילה בסלע, חבל העתונים לא מודעים לגודל היכולת שלהם ולחופש הביטוי במישור המקצועי.
    להזכרך כבר 10.5.73 ג'ון אלון אשר חוסל בהסכמת מידנת ישראל, או ישראל חיסלה בעצמה את האדם אשר היה בשירות המדינה בתפקיד כה בכיר מלמד על עיסקת קוספירציה מהדרגה הכי עליונה בשלטון מדינת ישראל.
    לדעתי ישראל ממשיכה לחיות על זמן שאול, כולם חושבים עצמם גנרלים מומחים גדולים, עד לעיסקה כזו אחרת מזו שנעשתה בשנת 1973 קיזניזר גולדה משה דיין זעירה ואח'.
    כל הרוגי מלחמת יום הכיפרים הינם הרוגי "עיסקת סקיאוק" מעלה מ-3800 חיליים אין בושה.
    מדינה שלא מגנה על ילדיה אין לה זכות קיום.
    את ישראל אמר כבר אז אבא שלי כי ז'נבה צריכה לנהל. ידע משהו.

  2. 24 באוקטובר 2013 בשעה 22:20

    אל תסחפי בתאוריות הקונספירציה. רצח ג'ו אלון ז"ל אמנם טרם פוענח, אבל מעולם לא נמצא בסיס אמיתי לטענות הקושרות את הרצח לתאוריות בדבר מזימה מדינית להוביל למלחמה. מספר חללי המלחמה הוא 2,693. תוצאה של עיוורון מדיני ואסטרטגי, יוהרה ושאננות. לא קונספירציה.

  1. No trackbacks yet.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

מכון גנזים ע"ש אשר ברש

הבלוג של ארכיון "גנזים" של אגודת הסופרים העבריים, בעריכת יצחק בר יוסף

A Photographers diary of the Universe

I am a cell biologist, photographer, cyclist and hiker living in Jerusalem, Israel. In this blog I will describe and mainly depict past, current and future journeys to remote, and less remote corners of our beautiful home planet.

"נתונאות"

האתר הישראלי ל-DATA JOURNALISM

ספי הנדלר

על אמנות ולא רק. מהרנסנס ועד היום

משה הרפז

המתבונן: ככל שתרבו להתבונן כך תראו יותר!

עיתונאים

בלוג על מעמד העיתונאי בישראל

The WordPress.com Blog

The latest news on WordPress.com and the WordPress community.

%d בלוגרים אהבו את זה: